יעקב א. לוסטיגמן
לקראת ימי הפורים, ויומא דהילולא של מרנא שר התורה, הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, ביקשנו לשוחח עם איש החסד הרה"ג ר' אברהם ישעיה שטרן שליט"א, שהיה מהמקורבים מאוד למרן זצ"ל, ושזכה להסתופף בצלם של גדולי ישראל רבים אחרים.
אבל לפני הכל מבקש הרב שטרן לפתוח בעניינא דיומא: "הרי ידוע שבפורים 'כל הפושט יד נותנים לו', ומרבים בנתינת צדקה מעבר למחויבות הבסיסית של מתנות לאביונים. יש אנשים שמרגישים קצת קשה עם הצורך לתת כל כך הרבה כסף לצדקה. למעשה זה הטבע האנושי, האדם תמיד רוצה לאסוף ולכנוס כמה שיותר, ולא לפזר לאחרים, ולכן זה הזמן לומר ווארט, שאומנם שייך לשבוע שעבר, לפרשת תרומה, אבל הוא מתאים מאוד גם לפורים, כדלהלן:
התורה אומרת בפתיחת פרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", וכולם שואלים, תרומה נותנים, לא לוקחים, מה זאת אומרת "ויקחו לי תרומה"?
תשובות רבות נאמרו על השאלה הזאת, אבל אני רוצה להביא כאן את התשובה של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור זיע"א, שאף הסביר את דבריו על ידי משל:
מעשה היה בעיירה פולנית, שתושביה היו שולחים את ילדיהם ללמוד אצל המלמדים. באותם ימים לא היו תלמודי תורה מסודרים, בכל עיר ועיר היו כמה 'מלמדים', וההורים היו שולחים אליהם את ילדיהם. באו הילדים, התיישבו בבית המלמד, והוא לימד כל אחד ואחד לפי גילו וקצב ההתקדמות שלו.
מדי חודש בחודשו, בראש חודש, היו ההורים נותנים למלמד סכום כסף זעום, וכך המלמד קיבץ את המעות שקיבל מכל ההורים יחד, ויכול היה לחיות מהכסף הזה בדוחק.
פעם בשנה, בפורים, היה מגיע יום חגם של המלמדים. ההורים היו מביאים להם משלוחי מנות ועוד מוסיפים להם נתינה כספית נוספת, על מה שנתנו להם בראש חודש אדר ועל מה שהם עתידים לתת להם בראש חודש ניסן.
ויהי היום, ואחד המלמדים הללו חוזר לביתו כשהוא שש ונרגש. שואלת אותו רעייתו, לשמחה מה זו עושה, והמלמד משיב לה בחדווה רבה, שהיום בבית הכנסת ניגש אליו הגביר הגדול של העיירה, וביקש לשלוח אליו את בנו יחידו ללמוד אצלו בשנה הבאה.
"התשלום החודשי יהיה רגיל", הסביר המלמד לרעייתו, "אני לא יכול לבקש ממנו יותר כסף רק בגלל שהוא עשיר. אבל בפורים… אוהו… בפורים הוא בטח ייתן לי מעטפה כזאת שמנה, עם סכום כסף גדול במיוחד, הרי בפורים כל אחד נותן למלמדים של ילדיו כפי יכולתו, וכי אנחנו מסוגלים בכלל להבין מה זה אומר 'כפי יכולתו' במונחים של כזה עשיר מופלג???".
ואכן, החלה שנת הלימודים, והמלמד שגם קודם לכן היה משקיע מאוד בתלמידים, הוסיף עכשיו והשקיע שבעתיים, ובמיוחד בבנו של העשיר המופלג. מדי יום היה לומד אתו בחביבות ומפתח את ההבנה שלו, ואף שולח פתקים של נחת להוריו, כדי שידעו להעריך את המלמד המוצלח והמשקיען, שנותן את כל כוחותיו לחינוך בנם…
כשהיה מגיע לבית הכנסת, הוא ראה שהעשיר אכן שם לב, תמיד האיר לו פנים וחייך אליו. הוא ידע שהוא כבר שבה את לבו של העשיר, והציפיות שלו הנוגעות למעטפה של – פורים הלכו וטפחו ככל שנקפו הימים וחלפו השבועות.
**
והנה מגיע יום הפורים. המלמד דנן כבר הכין מראש את בני ביתו, הוא דרש מהם לשטוף ולצחצח את הבית באופן מיוחד, כי העשיר הגדול הולך להגיע לכאן עם משלוח מנות מכובד. ביום הפורים הוא השכים קום ורץ להתפלל שחרית כוותיקין, כדי להיות מוכן ומזומן, למקרה שהעשיר יחליט להביא את משלוח המנות בשעות הבוקר.
את הילדים שלו, הפקיד המלמד לעמוד על חלונות הבית ולתצפת על הרחוב, כדי שכשהעשיר הגדול יגיע לכאן, הם יוכלו לכוון אותו אל ביתם, ושהוא לא יצטרך לתעות ברחוב בחיפוש אחר בית המלמד, וכך ישב בקוצר רוח והמתין לבואו של המלמד, אבל גלגל החמה כבר הגיע למרכזו של רקיע ואף החל לנטות מערבה, והגביר של העיירה לא נראה באופק.
עברו כמה שעות נוספות, אורה של החמה הלך ונעשה כתמתם ואף אדמדם, המלמד העני הביט כה וכה, וייאוש החל לתקוף אותו כי כבר פנה יום.
בצר לו התיישב על כיסאו בראש מורכן, מתוסכל ומיואש. כל כך הרבה הוא השקיע, כל כך הרבה התאמץ, ולא זכה לקבל שום תמורה.
נענתה אשת החיל של המלמד ואמרה לו, "מה לך כי תבכה ותתייאש? הרי אתה אדם חכם, תהיה יצירתי! תמצא פתרון, תעשה משהו כדי להזכיר לעשיר את קיומך. הוא בוודאי שכח אותך בגלל שאנשים רבים מגיעים לרקוד בביתו, ולתבוע ממנו תרומות כספיות, אתה רק צריך להזכיר לו שאתה קיים, והוא כבר ייתן לך משלוח מנות וגם מעטפה מכובדת…".
התנער המלמד מעצבונו, לקח צלחת, הניח עליה כמה פרוסות עוגה, הוסיף עגבניה בשלה, לצדה שם זנב של דג מלוח, שני אגוזים וחצי קישוא. צרר את הכל בנייר הכי יפה שהצליח למצוא, והפקיד ביד בנו: "לך לבית העשיר ותן לו את משלוח המנות, אבל אל תעזוב את ביתו עד שתדאג לומר לו שאתה בנו של המלמד, ושזה משלוח המנות ששלחתי לו".
לא איחר הנער לעשות את שליחותו, הגיע לבית העשיר. היתה שם מהומה רבה, כולם באו לשמוח, ובעיקר לקבל תרומות הגונות, בקושי שמו לב לקיומו של הנער עם משלוח המנות העלוב, אבל הוא נדחק בין ההמון, והצליח להגיע עד לעשיר בכבודו ובעצמו: "אני הבן של המלמד של הבן שלך", אמר לעשיר, "אבא שלח משלוח מנות…".
פניו של העשיר חוורו: "אוי ואבוי! איך שכחתי את המלמד? הרי אבא שלך משקיע כל כך הרבה בבני, הייתי צריך לבוא לביתו ולתת לו משלוח מנות מכובד, עם מעטפה מכובדת לא פחות. אני ממש מתבייש ששכחתי את האיש שכל כך משקיע ומטפח את בני"…
באותו רגע קם העשיר, ספר כמות נכבדה של שטרות כסף, הרבה יותר ממה שתכנן מלכתחילה לתת לו, ואף ציווה לבני ביתו שיכינו משלוח מנות ענק למלמד, כדי לפייס אותו על כך ששכח אותו עד הערב…
שב הנער לבית המלמד עם סכום כסף נכבד, ועם שלושה מהמשרתים של בית העשיר שנשאו איתם כל טוב מצרים, כמשלוח מנות ומנחה למלמד המסור…
שואל ה'בית ישראל' זיע"א שאלה נוקבת: האם הנער הזה שבא עם משלוח המנות לבית העשיר, בא לתת לו משלוח מנות או שהוא בא לקחת ממנו משלוח מנות???
זאת התשובה לשאלה ששאלנו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה…", הקב"ה לא צריך שנביא לו כמה פרוסות עוגה עם עגבניה וחצי קישוא… אנחנו נותנים לו תרומה, רק כדי להעלות את זיכרוננו לפניו, כביכול כדי שהוא 'ייזכר בנו' ויעניק לנו מהשפע העצום שיש לו…
כדאי לשנן את המסר הזה לפני פורים, כדי שבפורים נוכל 'לקחת' עם כל הלב, להעניק לכל הפושט יד תרומה הגונה, ועל ידי כך לקחת שפע ברכה וטובה מאת בורא העולם, אשר לו הכסף ולו הזהב.
"אותו אשמור לדבר"
ועכשיו אני רוצה לומר דבר מאוד מעניין. זכיתי להיות אצל מרן שר התורה זצוק"ל כמה וכמה שנים ביום הפורים. הייתי עומד לידו וצופה בעבודת הקודש שלו, כשהיה מברך את ישראל בברכות מעומק לבו הטהור, ודבר מדבריו לא נפל ארצה.
לא פעם היו באים אנשים בפורים ומכריזים: "כל הפושט יד נותנים לו", שהרב יברך אותי בעשירות, בפרנסה, בילדים טובים, בנחת, בבריאות… כל אחד והבקשה שלו.
מרן היה עוצר ואומר: "זה לא נכון!". הוא היה מדגיש ש'כל הפושט יד נותנים לו' – נאמר על העניים הפושטים יד לצדקה, שכל השנה צריכים גבאי הצדקה לבדוק אם הם זכאים ליהנות מהצדקה, אבל בפורים אין בודקים, אלא 'כל הפושט יד נותנים לו'.
כשהיו ידידים שלי באים לבקש ברכה ממרן זצ"ל בפורים, הייתי מזהיר אותם מראש: "אל תגידו כל הפושט יד… זה רק יהרוס לכם…".
אגב, מעניין לציין שבפורים יכולנו לראות פעם אחר פעם, שבאים אנשים עם בקשות מאוד דומות ולכל אחד הוא ענה משהו אחר, לא היו שתי תשובות אותו הדבר. אם באו להזכיר חולה למשל, פעם היה מגיב: "ה' ירחם…", פעם היה אומר: "אין לו כלום… הכל בסדר", פעם היה מורה שהחולה יקבל על עצמו איזו קבלה טובה או ילמד איזו מסכת, לפי העניין… אבל התשובה אף פעם לא היתה זהה.
ראינו בחוש שמתקיים במרן הפסוק: "אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר".
אבל זה עבד גם לשני הצדדים, ועל כך נספר סיפור מאוד מעניין… אחד מידידי התמודד עם כמה אתגרים לא פשוטים. הוא בא למרן לבקש את ברכתו, ומרן השיב כדרכו "ברכה והצלחה", עוד לפני התקופה שבה החל להשיב בקצרה "בו"ה".
אבל הוא לא הסתפק בברכה כללית, הוא רצה ברכה מפורטת מפה קדשו של מרן זצ"ל, על העניינים שהציקו לו, ולכן החליט להמתין ליום הפורים. היה זה קצת אחרי פסח, והיהודי הזה חיכה בכיליון עיניים שיגיע פורים, כי הוא ידע שבפורים מרן מברך באופן יותר מפורט.
והנה פורים קרב ובא, בהגיע היום הוא הלך להתפלל מוקדם, התארגן מראש, ויצא לרח' רשב"ם שכבר היה עמוס באנשים שבאו לבקש ברכה…
במשך כשעתיים הוא עמד בתור הארוך, התקדם עוד צעד ועוד צעד, עד שהגיע תורו להיכנס אל הקודש פנימה. נכנס, נעמד לפני מרן, ובאותו רגע הוא קיבל מעין שיתוק. הוא לא זכר למה הוא הגיע לכאן ומה הוא אמור לעשות…
מרן זצ"ל המתין לשמוע מה בפיו, והוא שותק. שאל אותו מרן: "מה אתה רוצה שאברך אותך?", והוא התעשת לרגע, והשיב: "ברכה והצלחה". חייך, בירך אותו בברכה והצלחה, ובתוך שניה הוא כבר מצא את עצמו בחוץ, תופס את ראשו בשתי ידיו ולא מבין מה קרה פה. קרוב לשנה הוא מחכה לרגע הזה כי הוא לא רוצה לשמוע 'ברכה והצלחה' אלא לקבל ברכה מפורטת, והנה הרגע הנכסף הגיע, מרן שואל אותו איזו ברכה הוא רוצה לקבל, והוא השיב 'ברכה והצלחה'… הייתכן?
"אלא", הסביר לי החבר, "משמים סידרו את זה כך. אם אני צריך להתמודד עם אתגר מסוים, לפעמים ימנעו ממני לקבל ברכה מגדול הדור על העניין הזה, כי טובתי היא שהבעיה תמשיך להיות קיימת ואני אמשיך להתמודד איתה…".
הילד שהתחפש לסבא
עוד מספר הרב שטרן: "מרן זצ"ל היה מחבב מאוד את התחפושות היהודיות, ילדים שהתחפשו לכהן גדול, מרדכי הצדיק, ספר תורה, דמויות רבניות, זה מאוד מצא חן בעיניו. אם הוא היה רואה ילד שהתחפש לשודד וכדו', זה לא נשא חן בעיניו בכלל.
"פעם אחת כשעמדתי שם, הגיע אחד מנכדיו של מרן זצ"ל יחד עם ילדיו, הנינים של מרן. הם נכנסו לתת לסבא משלוח מנות ולהתברך מפיו.
"אחד הנינים התחפש ל… רבי חיים קנייבסקי. שמו לו זקן לבן כמו של מרן, היה לו פראק כמו של מרן וגם כובע מאוד דומה.
"מאחר ואמו של הילד חששה שלא כולם יצליחו להבין למי הוא התחפש, היא הדביקה על הכובע שלו תמונה קטנה של הסבא מרן הגר"ח, כדי לוודא שכולם יידעו למי התחפש הילד.
"מרן ראה את הילד וחייך, אבל הנכד רבי אריה קנייבסקי שליט"א, הבין שהוא כנראה לא מבין את המשמעות של התחפושת: 'סבא יודע למי הילד התחפש?', הוא שאל, ומרן השיב בחיוב ובחיוך… 'כן אני יודע…'. ר' אריה המשיך בשלו: 'נו… למי הוא התחפש?'. נענה מרן ואמר: 'הוא התחפש לרבי יודל שפירא'…
"כולם מסביב צחקו, אבל זאת לא היתה הפתעה גדולה, ידענו שמרן לא יודע איך הוא נראה…
"היתה פעם אחרת, לא בפורים, שראיתי איך הביאו לבית מרן תמונה שלו, תמונה גדולה ויפה. שאלנו את מרן: 'הרב יודע מי זה בתמונה?', הוא התבונן מעט והשיב: 'ער האט קוסובר פנים', כלומר, יש לו צורה של בני העיר קוסובה, בה נולדו מרן החזון איש ואחותו מרת פעשא מרים, הלא היא אמו של מרן הגר"ח זצ"ל. הוא בעצם זיהה את השיוך המשפחתי, אבל לא ידע שהאיש הזה שדומה לבני משפחתו, זה הוא בעצמו…
"פעם אחרת זכיתי להתארח על שולחנו של מרן זצ"ל בסעודת פורים, לפני כ-15 בערך, כשהרבנית עוד היתה בחיים. היה שם מאוד צפוף, באו בני המשפחה, תלמידים ומקורבים, בחדר הקטן הזה הצליחו להידחף עשרות רבות של בני אדם, הביאו לשם תזמורת, והיה גם חזן שהשמיע כמה קטעי חזנות לכבוד היום ולכבוד המקום…
"אמרו דברי תורה, חלקם באווירה פורימית משהו. גם אני אמרתי כמה 'ווערטלאך', אבל מרן לא צחק, לא הגיב, לא הקשיב. הוא בהה באוויר בזמן שמסביב יהום הסער.
"ישבתי אז ליד חתנו של מרן, הגאון רבי זליג ברוורמן שליט"א. הערתי את תשומת לבו ושאלתי אותו: 'השווער שלכם נמצא כאן איתנו? תראו, הוא לא מחובר למה שקורה כאן בכלל!'.
"רבי זליג אמר לי בפשטות: 'בוודאי שלא. הוא באמת לא כאן איתנו, הוא לומד עכשיו, אם תסתכל עליו טוב אתה תראה שהוא לא סתם בוהה באוויר, הוא שקוע במחשבות, הוא עסוק בסוגיא כלשהי ולכן הוא מנותק כך ממה שקורה מסביב'.
"עבורי זה היה כמו מכת חשמל. להתרכז בכזאת צורה מושלמת בסוגיא, כשמסביב בלגאן עצום ורעש נורא ואיום? איך אפשר!
"לסיום אספר לכם סיפור שלא ראיתי בעצמי, אבל שמעתי אותו מפיו של בעל המעשה, רבי צבי יברוב שליט"א.
"היה זה לפני למעלה מעשרים שנה, רבי צבי הגיע למרן הגר"ח זצ"ל בפורים, וכטוב לב המלך אמר לו איזה ווארט מעניין. הגאון מווילנא כותב, שמה שכתוב במגילה שאחשוורוש עשה משתה לכל מדינות המלך מאה ושמונים יום, אומר הגר"א שכאן מרומז המבחן הגדול שעושים לאדם בשמים, כשנפטר האדם לבית עולמו אחרי אריכות ימיו ושניו, הוא מגיע בפני בית דין מעלה, נותנים לו 'סטנדר', אומרים לו: עמוד והשמע את דברותיך, וכך בוחנים אותו במשך 180 יום, שיחזור על כל מה שלמד בעולם הזה…
"מרן הגר"ח שמע והזדעזע. הוסיף הרב יברוב ואמר לו: 'הרבי בוודאי יעבור את המבחן הזה בהצלחה…'.
"'רבי חיים פרץ בבכי', כך מספר הרב יברוב, 'אבל זה לא היה סתם בכי. זה היה בכי היסטרי וחסר מעצורים שנמשך דקות ארוכות, הוא בכה ובכה מהפחד שלא יעבור את המבחן הזה'… ומה נענה אנן אבתריה???".