הרב יחיאל יהושע גולדברג
בשבת פרשת משפטים, לפני שבועיים, פגשתי חבר שהיה יחד עם הבן שלו, בן שש או שבע. נעצרנו לשוחח מעט, ואז רציתי להתייחס גם לילד שעמד בצד, מעט מבויש, שאלתי אותו: "נו מוישי… למה אתה מתחפש?". השיב לי מוישי בפשטות: "אני עוד לא יודע!".
אמרתי לו: "מוישי היקר, ענית תשובה מאוד מאוד חכמה. אני רוצה לומר לך שגם אני עוד לא יודע למה אני מתחפש…".
הוא וגם אבא שלו הסתכלו עלי בתימהון לא מוסתר. "מה זאת אומרת למה אתה מתחפש? הרי אתה בן אדם מבוגר, אנשים בגילך כבר לא מתחפשים"…
השבתי להם: "אתם טועים ידידיי, אנשים בגילי מתחפשים לא רק בפורים… אנחנו מתחפשים כל השנה! ואני, אני עוד לא יודע למה אני מתחפש… אני עדיין מנסה 'לאבחן' את עצמי כדי לקבל תשובה לשאלה הזאת"…
למה הכוונה? הרי טבע האדם הוא להסתיר את הפנימיות שלו, לכסות על המגרעות שלו ועל החסרונות שלו. אבל אנחנו הרי לא מושלמים ואין לנו את היכולת להיות מושלמים, לכן אנחנו מוצאים פתרון מאוד קל ונוח, להתחפש.
בוודאי יש בין הקוראים כאלו שחושבים שאני עומד עכשיו להטיף להם וגם לי עצמי על כך שזאת לא הדרך הנכונה, ושאסור להתחפש, כל אחד צריך להסתובב 'עם האמת שלו', ולהפגין אותה כלפי חוץ בלי להתבייש, אבל לא, זה לא הכיוון שלי הפעם.
אני רוצה לומר בעיקר לעצמי, ואם אם רוצים להקשיב אתם מוזמנים להטות אוזן: אני רוצה לומר לעצמי שההיפך הוא הנכון, להתחפש זה טוב, להתחפש זה מצוין! זאת שיטה טובה ויעילה מאוד כדי להתגבר על קשיים, להתמודד עם בעיות וגם כדי לתקן מידות פגומות.
אבל כאן צריכים זהירות רבה ושימת לב מיוחדת למה אנחנו מתחפשים. ולכן אני רוצה להציע לעצמי וגם לכם, שלפני פורים נחשוב טוב טוב, כל אחד ואחד, למה אני רוצה להתחפש השנה? איזו תחפושת אני רוצה ללבוש השנה בפורים. איזו מסכה אני רוצה להניחו על הפנים שלי, כדי שמיום פורים זה ועד יום פורים הבא עלינו לטובה, נוכל להשתפר בעניין הזה ולהפוך את ה'תחפושת' הזאת לחלק אמיתי מהפנימיות שלנו!!!
זה גם מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו (מגילה יב ע"א), שמאחר ועם ישראל השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ועשו זאת רק כלפי חוץ, לא מכל הלב אלא רק בחיצוניות שלהם מאימתו של הרשע, לכן העניש אותם הקב"ה בגזירה שהיתה רק כלפי חוץ, הם רק חשבו שעומדים להשמיד אותם, ובפועל לא נפלה שערה משערות ראשם ארצה. ההיפך הוא הנכון, הם עוד יצאו כשידם על העליונה וניצחו במלחמה. כלומר, כל המושג הזה של פורים מושתת על מה שנקראה כלפי חוץ, למרות שבמפנים הוא שונה לחלוטין – תחפושת!!!
אם כך זאת העבודה שלנו בפורים, להתחפש לאנשים טובים יותר, וכל אחד צריך לבחור לעצמו את התחפושת הטובה ובמועילה ביותר בהתאם למצבו האישי.
למה כדאי להתחפש?
האמת היא שבאמת 'לב יודע מרת נפשו', כל אחד יודע איפה הוא לא בסדר, באיזה תחום הוא צריך להשתפר, ולמה כדאי לו להתחפש.
אבל אני חושב שיש איזה דבר כללי בדור שלנו, שכולנו צריכים להתחזק, או לפחות רובנו, וזה העניין של העצבים הרופפים…
אנחנו חיים בדור שבו לאנשים אין סבלנות ואורך רוח. כולנו לחוצים כל הזמן, יש לנו משכנתא לכסות, לא מספיק מרוצים מההצלחה של הילדים, מודאגים מזה שאין מספיק הצעות שידוכים לילד, ושהבוס בעבודה אולי לא כל כך מרוצה מאתנו בתקופה האחרונה… אנשים כל הזמן מודאגים ולחוצים, ולכן כשמגיע איזשהו אתגר קטן הדרך להתפרצות או לחלופין למשבר, קצרה מאוד.
לכן אני מציע הצעה… בואו נתחפש לאנשים עם סבלנות ואורך רוח. בואו נתחפש לאנשים רגועים ושלווים. בספר הקדוש 'אמרי פנחס' מהרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א, מופיעה אמרה מעניינת שיש שהפכו אותה לפתגם: "אם לא הולך כמו שרוצים – רוצים כמו שהולך…".
בואו נחשוב רגע מה כתוב באמרה הזאת. לא כתוב שאם לא הולך כמו שרוצים 'מסכימים עם מה שהולך'. לא ולא! רוצים כמו שהולך! לא רק להסכים ולקבל בהכנעה את רצון ה', אלא לרצות בכך. אם הקב"ה רצה שאני יאחר עכשיו את האוטובוס, זאת אומרת שזה טוב לי, זה המצב הכי טוב שיכול להיות! אין בזה שום דבר רע, זה הטוב המוחלט! היום היה נכון עבורי לאחר את האוטובוס!!!
אבל זה לא דבר שבא מעצמו. אנשים עם עצבים רופפים לא יכולים בבוקר אחד להפוך לאנשים רגועים. צריכים להתחפש, כאילו אנחנו רגועים, בהמשך זה כבר יהיה בבחינת 'הרגל נעשה טבע' בעזרת ה'.
אני רוצה לספר סיפור נפלא ששמעתי מדודי, הגה"ח רבי ישראל נח גולדברג שליט"א: הרה"ק רבי שבתי הופשטיין זיע"א, אביו של המגיד הקדוש מקוזניץ זיע"א, היה עובד ככורך ספרים לפרנסתו, ולכן היו מכנים אותו 'רבי שבתי איינבינדר', כלומר 'רבי שבתי הכורך'.
פרנסתו לא היתה מצויה לו בריווח גדול, בלשון המעטה, אבל הוא הקפיד מאוד להתפרנס מיגיע כפיו ולא לקבל מתנת בשר ודם. לימים החמיר המצב כל כך, עד שכבר לא היה בבית אפילו פרוטה כדי לקנות אוכל לשבת. הוא ורעייתו היו חשוכי ילדים ל"ע, אבל הם עצמם גם צריכים לקנות בשר ודגים כדי לעשות את השבת.
באה רעייתו של רבי שבתי ואמרה לו, בעלי היקר, אין כלום בבית. שום דבר! איך נעשה שבת?
נענה רבי שבתי ואמר לה, הקב"ה ישלח לנו. ואם לא ישלח, נישאר רעבים. אני מבקש מאוד שלא תבקשי מתנת בשר ודם וגם לא את הלוואתם. הבטיחה האשה לקיים את רצונו, וכשהגיע יום שישי ואין להם אפילו פרוטה לפורטה, אמר רבי שבתי שהוא יוצא לבית הכנסת, אם אין מה להכין לשבת, לפחות הוא יוכל לשבת וללמוד במשך כמה שעות, בלילה הוא ישוב הביתה לישון, כי אוכל ממילא אין להם.
לא שואל שאלות
הלך לבית הכנסת, למד במשך שעות, אמר שיר השירים, התפלל עם הציבור ולאחר מכן נשאר בבית הכנסת. ממילא אין לו סיבה להזדרז הביתה, כי אין בבית דבר וחצי דבר.
כשהגיע לביתו, נדהם לראות שהבית מלא אורה, וניחוח נעים של תבשילי שבת ממלא את החלל. הוא חשב לתומו שכנראה רעייתו לא עמדה בדיבור ובצר לה פנתה לבקש הלוואה או אולי מתנת בשר ודם, למרות שרצונו היה שלא תעשה זאת. אבל למרות זאת הוא לא כעס ולא הקפיד עליה וגם לא אמר דבר ולא שאל את רעייתו מהיכן הגיע הכסף, אלא פשוט פנה לומר 'שלום עליכם' ולקדש על היין, וכך ישבו לסעודת שבת מתוך התרוממות הרוח.
באמצע הסעודה שאלה הרעייה את בעלה "אתה לא שואל מהיכן הגיע הכסף", והשיב לה שהוא חשש להביך אותה ולכן לא רצה לשאול.
השיבה לו רעייתו: חלילה לי מלהמרות את פיך. אני לא זזתי ממצוותך ולא ביקשתי שום דבר מאף אחד, אבל כשראיתי שהשבת מתקרבת ואין בידי שום דבר להכין לכבוד שבת, חשבתי לעצמי, אם לא אוכל לבשל, לפחות אשקיע בניקיונות מיוחדים לשבת, יותר מהרגיל, אם לא יהיה לנו אוכל, לפחות הבית יהיה נקי לכבוד שבת.
תוך כדי ניקיון יסודי, מצאתי פתאום תכשיט ישן שאבד לי לפני שנים, מיהרתי למכור אותו ובכסף שקיבלתי תמורתו קניתי את צרכי השבת, אבל אתה כבר לא היית בבית ולא היה לי זמן להודיע לך על כך!
שמח רבי שבתי שמחה גדולה והחל לרקוד בשירה ושמחה על החסד שעשה עמהם הקב"ה, וכך רקדו השניים שעה ארוכה.
באותו זמן ישב הבעל שם טוב הקדוש במעזבוז' וצחק פעם ופעמיים, במוצאי שבת שאלו בכירי התלמידים מה היה הצחוק הזה בשבת, והבעל שם טוב ביקש שהעגלון ירתום את העגלה לסוסים, ונסעו לאפטא, שם התגורר רבי שבתי, נכנסו לביתו ושם שאל אותו הבעל שם הקדוש, מה עשית אתמול בסעודת ליל שבת?
רבי שבתי התבייש לספר, וחשב שאולי מעשיו היו שלא כראוי, אבל הבעל שם טוב הקדוש עודד אותו ואמר שמעשיו גרמו נחת רוח גדולה בשמים, ובירך אותו שבזכות זה יזכה לבן שיאיר את העולם, ואף ביקש שיקראו לילד ישראל, על שמו, למרות שזה היה בחייו. והבן הזה התפרסם לימים כמגיד הקדוש מקוזניץ זיע"א.
עד כאן הסיפור ששמעתי מדודי שליט"א… עכשיו אני רוצה לשאול, על מה ולמה היתה השמחה הגדולה בשמים? זה שיהודי שקרה לו נס יוצא בריקוד של שמחה, זה כזה מאורע מיוחד וחריג? אני יכול לראות לכם מאות אנשים שעושים סעודות הודיה כל שנה ורוקדים ושמחים ומאושרים. מה כל כך מיוחד בסיפור הזה של רבי שבתי הכורך מאפטא?
אם יורשה לי, אני חושב שעיקר הגדלות שלו היתה שהוא לא אמר מילה, לא כעס ולא הקפיד ואפילו לא שאל מהיכן הגיע הכסף. הוא פשוט קיבל את זה שרעייתו לא שמעה בקולו בשלוות נפש, למרות שהיה לו מאוד מאוד חשוב העניין הזה שלא ליהנות ממתנת בשר ודם, ואף שהיא הסכימה איתו על כך והבטיחה לעשות כמצוותו, וכעת נראה היה לו שהיא חלילה נהגה בצורה שונה ממה שאמרה, הוא לא הקפיד אפילו לא לרגע אחד, אני חושב שזה החלק הכי גדול בסיפור הזה.
אנחנו לא בדרגה הזאת, אבל אנחנו יכולים אולי להתחפש לאנשים שמחזיקים במידה הזאת, פחות כעס והקפדה, פחות מריבות ותסכולים, פשוט לקבל את גזירת הבורא בהכנעה ובשמחה, ולהתפלל שהקב"ה לא ינסה אותנו בניסיונות קשים מדי…
על רצפת המחלקה
ועוד סיפור אחד לסיום, ששמעתי אותו ממש באחרונה מחברי הטוב, בעל המעשה. הוא סיפר לי את זה כשזה היה ממש טרי, באותו יום, וכך היה המעשה:
אותו יהודי שהה בבית החולים לצד אחד מילדיו שאושפז לכמה ימים. הבעיה היתה שבגלל מחסור במקום במחלקה, שמו את הילד בחדר צדדי, צפוף מאוד ובלי שום תנאים נורמליים. לאבא לא היתה אפילו כורסא לשבת עליה במשך הלילה, בוודאי לא כזאת שנפתחת למיטה כמו שמקובל במחלקות הילדים. כל מה שהיה לו זה רק כסא.
הוא היה מאוד עייף, אחרי יום עבודה, ולא הצליח לישון על הכסא, לכן, בלית ברירה, הוא לקח סדין נקי, פרש על הרצפה לצד מיטתו של הילד, ונשכב על הרצפה לישון.
"לומר על זה שזה לא היה נוח, זה בלשון המעטה", הוא אומר, "העצמות שלי כאבו, לקח לי לפחות שעתיים להירדם למרות שהייתי עייף מאוד, וכך בשעה שלוש לפנות בוקר הצלחתי להירדם איכשהו, אבל אז, בשעה חמש בבוקר באה האחות והעירה אותי ואת הילד, כדי לתת לו תרופה…
"אני ממש הייתי מתוסכל מזה. עד שסוף סוף נרדמתי, למה להעיר אותי? על מה ולמה עשה לי ה' ככה? אני עכשיו לא אצליח להירדם שוב על הרצפה… נורא ואיום.
"קמתי והתחלתי להסתובב מעט בחדר, והנה עוברת האחות הראשית של המחלקה ומבחינה בי: "מה? אתם עדיין כאן? בואו נעביר אתכם לחדר אחר, בדיוק התפנה מקום!".
"אחרי חמש דקות כבר היינו בחדר אחר, והנה… הפלא ופלא! יש שם כורסה נפתחת! כמה דקות נוספות עברו ואני כבר שקעתי בשינה, כשהפעם אני ישן על גבי מיטה נוחה שבעתיים מה'מיטה' עליה ישנתי עד כה… כך ישנתי עוד חמש שעות תמימות!
"רק למחרת תפסתי מה קרה כאן. אני כעסתי והייתי מתוסכל מכך שהעירו אותי שלא לצורך של ממש, יכלו לתת לילד את התרופה גם בלי להעיר אותי, אבל בפועל זה היה לטובתי, כך הבחינה בי האחות הראשית ובתוך זמן קצר שודרגתי ועברתי למקום הרבה יותר טוב. היה שווה שיעירו אותי אחרי שעתיים שינה, כדי שאוכל לישן בנחת עוד חמש שעות".
כי באמת, הכל לטובה. אנחנו יודעים את זה ומאמינים בזה. אלא מה? קשה לנו לחיות עם ההרגשה הזאת יומם ולילה, ולזה יש תרופה: להתחפש, לעשות את עצמנו כאילו אנחנו רגועים, כאילו אנחנו מקבלים בשלווה את כל מה שקורה לנו, גם אם זה מכעיס מאוד לכאורה, ואם נתחפש מספיק טוב לאורך זמן, אולי זאת כבר לא תהיה רק תחפושת, אלא חלק בלתי נפרד מהאישיות הפנימית שלנו…
יפה כתבת עלה והצלח בנדודי היקר