ובלב כל חכם לב נתתי חכמה לא ו
קשה לתמצת שנות דור ולגשר על פני זמן כה ארוך של כארבעים שנות כהונתו של הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, כמשגיח במשיכת קולמוס אחת. ברם, קו אחד בולט נמתח לאורך כל התקופה כולה, הוא היותו איש חינוך בכל הווייתו. באמנות מיוחדת, בחכמה ובפקחות גדולה הצליח למשוך את לב חניכיו, להעמידם תחת השפעתו, ולהעבירם בכורו המצרף. כך חרט והטביע עמוקות באישיותם את רישומו וחותמו המובהק והמיוחד.
כחלק מחובתו הראשונית כמשגיח ראה את עצמו כאחראי ישיר ועקיף על מצבו ומעמדו של כל תלמיד ותלמיד שתחת חסותו. אחריות זו החלה עם יום בואו של התלמיד לחסות בצל קורתה של הישיבה ועד ליום עזיבתו אותה. זאת כמובן לצד ניהול והכוונה יומיומית של כלל ציבור הבחורים ואמירת שיחות ו'ועדים' תמידים כסדרם. הוא לא שקט לרגע על שמריו ובכל זמן נתון ידע בפרוטרוט את מצבו של כל תלמיד ותלמיד מבחינה רוחנית: את קצב התקדמותו בלימוד ורמת ידיעותיו, את התמדתו, את יראת-השמים שבו, את הקפדתו על סדרי הישיבה וזמני התפילות. לא היתה כמעט מציאות שבחור יעדר מסדר או תפילה בישיבה, ורבי גדליה לא יבחין בו. הוא היה ניגש תמיד לתלמיד, לעתים מיד, לעתים כעבור זמן מה, ושואל ומברר לסיבת ההיעדרות.
רבי גדליה עצמו ביטא פעם במפורש את הרגשת החובה שהוא חש כמשגיח. עמיתו להנהלת הישיבה, הגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל, בעל ה'ברכת אברהם', העיד בהספדו עליו כי שמע ממנו מפורשות שבמסגרת תפקידו מוטל עליו לדעת את כל הנעשה אצל כל בחור בכל זמן. היה זה בשנות הל' המוקדמות עת פרש מההשגחה בפועל בישיבה. הוא נימק אז את פרישתו משום שלדעתו כבר אין בכוחו להשגיח על הבחורים ביסודיות ובשלמות הנדרשת. הוא התבטא אז התבטאות מבהילה: "אם ברגע נתון ישנם חמישה בחורים שאינני יודע היכן הם ומה הם עושים עתה, הרי שאינני מסוגל עוד לשמש יותר כמשגיח!"…
תחושת אחריותו של רבי גדליה הביאה אותו להתמסר לתלמידיו בכל יישותו וליבו. הוא לא הסיח דעת מהם וממש שיעבד את כל כולו למענם בכדי להיטיב עמהם ולהשפיע עליהם. הוא ראה בכל תלמיד עולם ומלואו, וחישב ועמל ויגע והתאים את רף הציפיות ואופי החינוך לפי דרכו, כוחותיו ויכולותיו של כל אחד ואחד על מנת לטפחו ולגדלו. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בעת טיפולו בקשיים ובבעיות חינוכיות של תלמידיו; בחסרונות ובמגרעות אישיות, בחוסר עליה והתקדמות בתורה ויראת שמים, שלא לדבר על ירידות רוחניות למיניהן. אז יכולים היו לחוש עליו עד כמה כואבים לו הדברים באופן אישי, ועד כמה טורדים הם את מנוחתו. דאגותיו אלו לא היו תחומות ומוגבלות בשעות ובזמנים כל שהם, ולעתים הן אף התפרסו על פני ימים ולילות שלמים.
וכך מסוגל היה לגשת לבחור ולומר לו בגילוי לב: "דע לך! כי לא ישנתי בגללך כל הלילה, חשבתי רק עליך, איך להשפיע עליך, איך לפעול בשבילך, איך לרומם אותך"…
ואכן בישיבה סופר בשעתו בשם רעייתו של רבי גדליה – הרבנית ע"ה, על לילות שלמים בהם בעלה הגדול הדיר שינה מעיניו, כשהוא שקוע במחשבותיו ובשרעפיו בינו לבין עצמו אודות מצבם של התלמידים. תכופות הוא היה מייסר את עצמו שמא העיר לתלמיד מסוים שלא כשורה, או שהיה חרד ודואג על שלא הצליח עדיין לפצח לב אבן של תלמיד אחר. לא פעם הוא נאלץ ליטול כדורי שינה כדי לתת תנומה לעיניו… היו גם פעמים שהוא היה יוצא להסתובב ברחובות בית-וגן בשעות הקטנות של הלילה, לנשום את האויר הירושלמי הצח, ולהפיג באמצעותו את המתח הרב שאחז בו עקב העול הכבד והאחריות הכבירה שהשתרגה על צווארו.
תלמידו הוותיק, הגאון רבי אברהם סאלים, ראש ישיבת 'מאור התורה', מספר סיפור מופלא: "אחד מחברי שלמד בתקופתי בישיבה, היה בן למשפחה עניה ודלת אמצעים. אותו בחור התארס עם בת גילו בשעה טובה ומוצלחת ועמד לבנות את ביתו. במצבו הכלכלי הקשה לא היה לאל ידו לרהט ולצייד את ביתו אפילו בציוד הבסיסי ביותר. פניתי למשגיח רבי גדליה ועדכנתי אותו על מצבו הכלכלי של החתן, והוא נרתם לסייע לו בכל לב. זאת למרות שאותו בחור עזב את הישיבה כבר כמה שנים קודם לכן, ולאחר עזיבתו לא היה לו קשר מיוחד עם המשגיח.
"רבי גדליה טיכס עצה עם רעייתו – הרבנית ע"ה, והיא יצרה קשר עם בעל חנות כלים מפורסמת בירושלים, וסיפרה לו על המקרה שהגיע לפתחם. הלה ניאות למכור לה במחיר עלות סטים איכותיים של כלים במגוון גדול; כלי אוכל והגשה, כמות הגונה של סכו"ם, סירים ומחבתות ועוד. היתה זו נתינה ביד רחבה ותמיכה הגונה וגדולה בהיקפה, אשר תפשה שטח גדול מאד בדירתו הצנועה של רבי גדליה. כמובן שכולה שולמה מכיסו הפרטי.
"רבי גדליה יצר עמי קשר לאחר הקניה, וביקש שאני אקח מביתו את הכלים ואביא אותם לביתו של החתן כדי שלא יוודע שהוא זה שעומד מאחורי התרומה, וטעמו ונימוקו עמו: גם משום שרצה להקפיד על 'מתן בסתר', וגם כדי לחסוך אי נעימות מהחתן אם ייוודע לו שהמשגיח בכבודו ועצמו תרם לו תרומה כה גדולה מכספו הפרטי.
"הגעתי לביתו ימים אחדים לפני החתונה, והרבנית הכניסה אותי פנימה. למול עיני נגלה מחזה מדהים: רבי גדליה והרבנית עבדו במלוא המרץ וארזו יחד את הכלים בקופסאות ובארגזים בכדי להובילם לייעדם. בסיום האריזה הזמין רבי גדליה מונית ונסע יחד איתי לביתו המיועד של החתן. הוא התכוון רק לסייע לי להוציא את הארגזים מהמונית ולהעלם מיד בטרם יספיק החתן לראותו. אלא שלפתע הגיע החתן לדירה באופן בלתי צפוי, ונדהם לראות את המשגיח טורח ופורק קופסאות רבות ממונית ומניחן על יד ביתו.
"רבי גדליה ראה אותו בזווית עיניו והתעלם ממנו. הוא העמיד פנים כאילו הוא בא לסדר ענין כלשהו שכלל לא קשור אליו, וכשסיים השאיר אותי לבדי עם החתן, ונסע מבלי שהחליף עמו ולו מילה אחת…
"זכורני שמאד מאד התפעלתי אז מדאגתו העצומה ומהחסד המושלם שגמל עם תלמידו", סיים הרב סאלים את סיפורו, "אבל לא פחות מכך גם מהצורה החכמה בה הצניע את מעשהו. איך השתדל לעשותו בהסתר ובאין רואים!"…
תלמיד וותיק אחר של הישיבה, רבי אברהם מאיר מנדלסון זצ"ל, סיפר סיפורים נפלאים נוספים השופכים אור יקרות על דמותו האבהית והמיטיבה של רבי גדליה.
תקופת לימודיו בישיבה היו שנות עניות קשה ביותר. תקופה זו כונתה מאוחר יותר בשם 'תקופת הצנע'. בשנים הללו – שנותיה הראשונות של המדינה, הונהג בארץ קיצוב חמור של מוצרים רבים, אבל עיקר הקושי היה בקיצוב של מוצרי המזון. יצוא הסחורות של המדינה היה אז מועט ודל, ולא היה לה די מטבע זר אפילו עבור מוצרי המזון הבסיסיים, שנקנו רובם בחוץ-לארץ. במקביל, תוך שנתיים בלבד גדלה האוכלוסייה בארץ ביותר מפי שניים, ולא היה די מזון בכדי להאכיל את כולם. כתוצאה מכך מוצרים חיוניים ביותר כמו; שמן, סוכר, ביצים ומרגרינה ועוד – שלא לדבר על חמאה ועופות ובשר שנחשבו למוצרי 'מותרות' כביכול – חולקו ממש במשורה. רק הקיצוב בלחם האחיד, או 'לחם שחור' – כפי שנקרא אז, היה פחות חמור. כל בן משפחה קיבל תלושי מזון על שמו וכל המשפחה ניזונה מהתלושים הללו.
הישיבה היתה אז אחראית כמובן לתזונתם המלאה של בני הישיבה. אלא שבעת מחסור שכזה לא היתה זו משימה פשוטה כלל ועיקר לדאוג לתזונה בריאה ומאוזנת עבור בחורים צעירים רבים בעלי תיאבון בריא. לשם כך נאלצה הנהלת הישיבה לדרוש מהבחורים להביא מביתם את תלושי המזון שעל שמם. בעזרת התלושים הללו הצליח בס"ד מרובה הטבח המיתולוגי של הישיבה – אדון רוט, לבשל ולהכין לבחורים ארוחות בסיסיות מדי יום ביומו. בשבת היתה מעט הרווחה, כי מידי יום שישי עשו כמה בחורים את דרכם למאפיית 'פת' שבמרכז העיר להביא כמות של חלות מקמח משופר יותר שתרמו בעלי המאפיה עבור בני הישיבה לכבוד שבת…
על רקע קשה זה מגולל רבי אברהם מאיר את סיפורו:
"פעם אחת אירע ששכחתי להביא את תלושי המזון שלי מביתי, ונשללה זכותי לקבל ארוחות מהמטבח. יכולתי לקבל רק כמות מסוימת של לחם שחור שאותה קונה היתה הישיבה באופן חופשי. הייתי אז נער צעיר מאד ו'תזונה' שכזו שכמובן לא השביעה אותי, השרתה עלי עצב ודכדוך. מה גם שהורי התגוררו במרחק גדול – בכפר אתא הסמוכה לחיפה, ולא היתה לי אפשרות להביא את התלושים באופן מידי.
"רבי גדליה הבחין במצבי הירוד וקלט שמקורו בתזונה לא מספקת. הוא שאל את אדון רוט לסיבת הדבר, והלה השיב שמחוסר ברירה הוא לא יכול לספק לי ארוחות מלאות כיון ששכחתי את התלושים בבית. רבי גדליה הלך איתו הצידה, הסתודד עמו במשך כמה שניות, ולאחר מכן ניגש אלי אדון רוט והודיע לי שאקבל היום את הארוחה מבלי שאביא לו תלושים. כך נמשך נוהג זה במשך כמה שבועות, כשבכל יום נותן לי אדון רוט את ארוחותיי.
"כאמור, עקב מקום מגורי הרחוק לא היתה לי אפשרות להביא תוך זמן קצר את התלושים ששכחתי. בשנים ההן לא היו כמעט טלפונים בבתים פרטיים, ונאלצתי ליצור קשר עם הורי דרך סניף קופת חולים בכפר-אתא, ששם היה מכשיר טלפון. התקשרתי למזכיר וביקשתיו להודיע למשפחתי לשלוח לי את התלושים בדואר. בפועל התלושים הגיעו לירושלים רק כעבור כמה שבועות, והיה עלי לגשת לבנין הדואר הישן ברחוב יפו כדי לקבלם. רק אז העברתי אותם לאדון רוט, והייתי זכאי לאכול ממטבח הישיבה.
"לאחר תקופה שאלתי אותו כיצד נתן לי לאכול? בתחילה הוא התחמק מלענות, אך כשלחצתי עליו הוא אמר: 'הורדתי מעט מהמכסה הקצובה לכל תלמיד ונתתי לך'…
"רק כעבור כמה שנים סיפר לי אדון רוט, כי היה זה המשגיח אשר הביא לו תלושים עבורי מהמכסה הקצובה למשפחתו, ואף שם בפיו את התשובה שהוא השיב לי בפעם הקודמת. כל זאת כדי שהמעשה יֵעָשֶׂה בסתר ובשלימות. הוא גם שיער שארגיש אי נעימות רבה אם יוודע לי שהחסד אשר גמל עמי נעשה על חשבונו ועל חשבון בני-ביתו.
"באותה תקופה" – מוסיף הרב מנדלסון ומספר עוד – "היה בחור שהגיע ממשפחה מאד עניה ולא היה לו מעיל ראוי שיגן עליו מפני צינת החורף. יום אחד רבי גדליה, הביא לו מעיל פרווה ואמר לו: 'קיבלתי את המעיל כתרומה עבור תלמיד בישיבה הזקוק למעיל שכזה'. מאוחר יותר התברר כי מצבו של הבחור נגע לליבו של רבי גדליה והוא שיתף את הרבנית בדאגתו, ובעצה אחת הם החליטו לתרום עבורו מעיל פרווה שהיה ברשות הרבנית".
(קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה")