העילוי הצעיר רבי יוסף מלבוב עשה חיל בלימודו, ועלה חיש מעלות רמות בידיעת התורה בעמקות ובקיאות שהדהימו את כל מכיריו.
רבי יוסף ממית היה עצמו באוהל יומם ולילה, ובביתו שרר עוני ומחסור. כאשר באו מים עד נפש, לא סירב עוד הגאון להצעות הרבות שהופנו אליו, ונתמנה לשמש כדיין בקהילת לבוב המעטירה.
שכרו היה מצומצם והקומץ לא השביע את הארי. אך רבי יוסף לא אבה ליטול לעצמו שררה נוספת על זו, על אף שרבים חיזרו אחריו וקהילות מפוארות חילו את פניו בבקשה כי יאות לבוא ולשמש ברבנות בעריהם.
אהבת התורה אשר תקועה הייתה בליבו לא הניחה לו להיענות להצעות אלו, בחששו כי משא העם ומתנו יפריעוהו מתלמודו.
אף הלחץ ששרר בביתו לא היה בו כדי להכניע את השתוקקותו העזה להגות בתורה בהתמדה ובאין מפריע.
ברבות הימים התרחבה משפחתו ורבו ההוצאות, והרעב החל לפקוד את ביתו של רבי יוסף לעיתים מזומנות. המחסור הציק, ובני הבית אשר נמנעו עד כה מלהטריד את אביהם הגדול ולבטלו מתלמודו, לא כיחדו יותר והעמידוהו בפני המציאות העגומה.
בדיוק באותו הפרק, הופיע ביום בהיר שליח בבית הגאון, ובידו אגרת מארץ אשכנז. כאשר קרא רבי יוסף את הכתוב בו, אורו עיניו. הוצע לגאון הנודע מלבוב, כי יבוא לקבוע את מקום לימודו בבית המדרש שבברלין, וכל מחסורו עליהם.
אל בני ביתו – שייוותרו בביתם שבלבוב – יישלח מידי תקופה סכום הגון שיש בו כדי להחיותם ברווח, ושם בעיר המרוחקת יוכל לשקוד על דלתות התורה באין מפריע ובלא שום נשיאת עול דרך-ארץ.
רבי יוסף שש על ההזמנה כמוצא שלל רב, ולמרות הקושי שביציאה לגלות נענה להצעה והתכונן למסע ברלינה.
זמן מועט לאחר שתקע אוהלו בבית המדרש דשם, כבר פקע שמו בכל העיר כולה כגאון נפלא וידען עצום, והכול רחשו לו כבוד רב.
בימים הראשונים לשבתו שם, בעודו הוגה בספריו בבית המדרש, התייצבו למולו שני סוחרים אמידים, וביקשו ביראת כבוד מאת הגאון מפולין אשר זה מקרוב בא ושמעו הולך כסיני ועוקר הרים, כי יואיל לפסוק בדינם דין תורה, לאחר שהתגלע ויכוח ביניהם בענייני ממונות. נענה להם רבי יוסף, והחלו הללו לשטוח את טענותיהם.
לאחר שסיימו שני הצדדים להרצות דבריהם, בירר הגאון עוד אי אלו פרטים בעניינם, ואחרי כן פסק את פסקו בטוב טעם ודעת לשביעות רצון שני הצדדים.
עוף השמים הוליך את הקול, ולמחרת כבר המתינו מספר אנשים נוספים בבית המדרש, ברצונם להציע את דינם בפני 'הגאון מפולין' אשר מפליא להשיב ולפסוק כאורים ותומים.
מיד בגמר התפילה, בטרם היה סיפק בידו להתיישב אצל השלחן ולפתוח את ספריו, כבר עטו עליו בעלי הדין בטענותיהם וריבם, ורבי יוסף האיר להם פנים והשיב במתינות וביישוב הדעת.
יחד עם זרם הבאים שהלך וגבר, הלך זמנו היקר של הגאון הלוך וחסור, מצטמק ורע לו. מדי יום הקדיש היה שעות יקרות מפז ליהודי המקום, ואף כי עשה זאת בשמחה ובטוב לבב, היה לבו נוקפו: "וכי בשביל זה אני שרוי בריחוק מקום ממשפחתי? והרי שליחות קודש לפניי, להוציא לאור את ספריי".
מחשבותיו ייסרו אותו על ביטול זמנו מלימוד התורה באיכות ובעמקות, והוא חיפש לו עצה ופתרון טוב.
יום אחד גמלה בלבו של הגאון החלטה נועזת, ועוד באותו היום החל לבצעה. כאשר המתינו לו האנשים כמנהגם לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת, לבקש פסקי הלכה מפיו, קיבלם במאור פנים כדרכו, אך כאשר שטחו הצדדים את טענותיהם בפניו, עשה עצמו רבי יוסף לפתע כלא מבין…
היה שואל שאלות שונות ומשונות, עד שהיו האנשים תמהים לעצמם, "הזהו הגאון הנודע אשר שמו נפוץ במקומנו כאיש חכם ובר-לבב?" הסוחרים אשר באו עם בעלי דבבם, נשמטו להם אחד אחד תוך משיכת כתף, לאחר שנואשו מלהסביר לרב את סלע המחלוקת עליהם מבקשים הם לדון.
בחוץ נדו בראשם בשתיקה, והפטירו איש לעומת רעהו במרירות ובלעג, "מעולם נודעו הפולנים בגוזמאותיהם, מצאו להם איש תם ובטלן, ועיטרוהו בתוארים 'חכם ונבון'…
מיום ליום התמעטו השואלים, עד שכעבור זמן לא כביר שבו עתותיו לידו ושוב לא הוטרד ממשאם ומתנם של הבריות.
עתה מצא את שאהבה נפשו, ויומם ולילה השקיע את כל כולו בתורת ה', חוקיה ומשפטיה.
את המעשה הזה סיפר לימים הגאון בעצמו, לאחר שכבר פקע שמו בכל העולם כאחד מגדולי הפוסקים, וספריו התקבלו בהערצה בכל מקום. היה זה בשעה שאחד מגאוני הדור הופיע בביתו לביקור, בבקשו לקבל את ברכתו ולשוחח עמו בדבר הלכה.
הגאון בעל ה'פרי מגדים' סיפר את סיפורו לגאון האורח, ובסיימו החווה באצבעו לעבר המדף הגדול, הגדוש בספריו אשר זכה להדפיס. "הרואים אתם את עמלי ויגיעי אלו" – נם בשפלות רוחו, "מרביתם זכיתי לחבר באותן שנים בהם נקראתי 'בטלן' בקרב הבריות, ואילולא כן לא הייתי זוכה לכך". "ואף אתם, התבוננו נא בסיפורי זה, ודעו את אשר לפניכם, ואת הדרך תלכו בה"…
מתוך גיליון 'נדברה נא' – אחרי-קדושים תש"פ