את הסיפור המדהים שלפנינו סיפר בעל המעשה הרב י.מ. מירושלים והוא התפרסם בגיליון 'המבשר' ע"פ גיליון 'איש לרעהו':
באחד הימים העמוסים של ערב פסח תשס"ח, הייתי אמור לקבל חפץ מסויים מאחת החנויות הממוקמות ברחוב יחזקאל בירושלים. הגעתי למקום, אך בעל החנות ביקשני לחזור בעוד כשעה, רק אז יהיה החפץ מוכן. כעבור שעה ורבע חזרתי. עיניי הבחינו באברך צעיר שעמד שם עם עגלת ילדים. נזכרתי שגם לפני שעה ורבע ראיתי אותו עומד שם. הדבר נראה לי קצת מוזר… משום שגם אז עמד כך, כמעט באותה תנוחה…
לא הרביתי בהיסוסים. ניגשתי אליו ושאלתי אותו שמא הוא זקוק לעזרה. הסברתי לו ששמתי לב שהוא ניצב באותו מקום ובאותה תנוחה כבר שעה ארוכה, וכי יצר הסקרנות שבי לא מאפשר לי לעבור על כך לסדר היום… בתגובה לשאלתי, חייך האברך בביישנות מה והחל לספר סיפור מדהים:
"אני מתגורר אי שם במרכז הארץ. לפני שלוש שנים בדיוק, הייתי צריך לסדר איזה עניין בירושלים ונזדמן לי לנסוע באוטובוס שדרך מסלולו היה ברחוב יחזקאל. הייתי אז צעיר חילוני… האוטובוס התנהל בעצלתיים. כשהגענו להצטלבות הרחובות יחזקאל – אבינועם ילין, הוא נע לאטו. בקושי זז. התקהלות של אנשים הפריעה לתחבורה הסדירה. היו שם המון ארגזים והמון עגלות שחסמו את התנועה.
אחד הנוסעים הציץ מהחלון והבחין בהתקהלות של חרדים, הוא מיד החל לרטון בקול: 'שוב החרדים עושים הפגנות'… אך הפעם היה זה הנהג, חילוני למהדרין, שהתנדב להרגיע: 'לא! זו לא הפגנה! מתקיימת כאן חלוקת מזון לפסח למשפחות ברוכות ילדים. אני מכיר את זה מכל שנה… במשך יומיים-שלושה מגיעות לכאן משאיות ענקיות שפורקות טונות של סחורה לחלוקה חינם… הם יודעים לעזור אחד לשני, לא כמו אצלנו'… סיים הנהג את המונולוג.
"נדהמתי למשמע אוזניי, מעולם לא ראיתי כזה דבר. עיניי נצמדו לשמשת האוטובוס. אך לא הייתי מסוגל 'לבלוע' את כל המראה הגדול הזה בבת אחת".
"נולדתי בבית חילוני", המשיך האברך בנימה אישית. "לא הייתה לי אף פעם שנאה לדת או לחרדים. הם פשוט היו מחוץ לתחום ההתעניינות שלי. אך המראות שנגלו לעיניי ברחוב יחזקאל הסעירו את רוחי ולא נתנו לי מנוח. גמלה ההחלטה בליבי כי בסופו של יום אני מוכרח לחזור למקום! ואכן חזרתי. שעתיים תמימות התבוננתי ב'חלוקה' המסורתית.
"אינני יודע איך זה קרה, אבל עובדה שהדברים ששמעתי והמחזה שראיתי נתנו לי דחיפה עצומה להתעניין, ללמוד ולהכיר את היהדות המקורית, דבר שלא עשיתי מעודי! במשך כל הדרך חזרה לביתי לא יכולתי להסיח את הדעת. כל הזמן חשבתי על המציאות שנגלתה לפניי, בה החרדים עוזרים אחד לשני ואיך חלוקת המזון מתנהלת ללא קולות או מריבות, אלא בסדר נפלא ומופתי. במהלך חודשיים הבאים הפכתי בנושא והעמקתי , התחלתי ללמוד בישיבה, ומכאן ועד לשמירה מלאה של תורה ומצוות הדרך היתה קצרה. זכיתי בהמשך הדרך אף להקים בית כשר ונאמן בישראל.
"כבר לפני שנתיים שאלתי את הרב שלי האם אני חייב לברך כאן 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'? כי במקום הזה נפקחו עיניי ונגלה לפניי עולם של אור ואושר! הרב חייך והשיב שאין חיוב ברכה, אך אני יכול להודות להקב"ה על כך באמירת מזמורי תהילים במקום, בכל שנה ביום בו התרחש השינוי הגדול של החיים שלי".
"ובכן" – סיים האברך – "כפי שאתה רואה, אני עומד כאן כבר שעה ארוכה ואומר תהילים ומודה לה' על הנס שעשה לי במקום הזה".
מסכם הרב י.מ. את סיפורו: "התרגשתי מאוד לשמע סיפורו של האברך. חשבתי שבזה תם סיפורו המופלא, אך כאן נכונה לי הפתעה… האברך הצדיק אמר לי דבר נוסף שריגש אותי עד לדמעות: 'אתה רואה בעגלה את התינוק שלי? איך אתה חושב שקוראים לו? קראתי לו 'פסח', כדי להודות לה' ולזכור תמיד את החסד הגדול שעשה עמי'…"
אשריכם ישראל!
(המבשר)