כשהגיע הגאון רבי איסר זלמן מלצר לירושלים ביקש לפקוד את בית הגאון רבי זליג ראובן בנגיס זצ"ל, שהיה אז רבה של ירושלים וראש בית הדין של 'העדה החרדית', וכשנכנס החלו דמעות זולגות על מורד לחייו. שאלו הרב בנגיס, למה אתה בוכה?
לנוכח פליאתו הגדולה של הרב בנגיס, פתח רבי איסר זלמן בסיפור שאירע עשרות שנים קודם לכן:
"הורי היו עניים מרודים", סיפר הגרא"ז מלצר. "בהגיעי לישיבת בישיבת וולוז'ין. היה זה בראש חודש אלול, בית המדרש היה מלא וגדוש בלומדים. הבחנתי שכל התלמידים לבושים בצורה נורמלית ומכובדת, ואילו אני לבוש במכנסיים מטולאים, בחליפה דהויה, על ראשי כובע מקומט ולרגלי נעלים קרועות.
"התביישתי שיצחקו עלי. כל אותו היום וגם בלילה ישבתי בישיבה ולמדתי. חיכיתי ליום המחרת שיגיע. עם שחר נטלתי את המזוודה, שאפילו לא פתחתי אותה מרוב בושה, וצעדתי לכוון תחנת הסוסים והעגלות, כשכוונתי היתה לחזור הביתה. לא הייתי מסוגל ללמוד במקום שכולם מסתכלים עלי כעל מישהו לא נורמלי!
בעודי ממתין בתחנה, ניגש אלי בחור מתלמידי הישיבה ושאל אותי: 'קוראים לך, אולי, איסר זלמן?' השבתי בחיוב.
"דע לך שראש הישיבה, הנצי"ב (רבי נפתלי צבי ברלין), אינו מתלהב כל כך מהר מבחורים חדשים. אתמול בלילה הוא עבר במשך הלילה משולחן לשולחן בין תלמידי הישיבה ושאל קושיה על דברי הגמרא הנלמדת בימים אלו בישיבה. אף אחד לא הצליח לענות לו עליה תשובה שתניח את דעתו.
"רק אחד הצליח, כך סיפר ראש הישיבה. הוא סיפר לנו שהגיע היום בחור חדש וצעיר לימים, בשם איסר זלמן, שענה לו תשובה הגיונית, ישרה ושכלית.
"ראש הישיבה הוסיף ואמר, כי ככל הנראה בחור זה יצמח ויהיה רב גדול בישראל!"
"ואני, שהיה בדעתי לעזוב את הישיבה ולחזור הביתה", ממשיך הרב מלצר לספר, "שאבתי עידוד גדול מהדברים. באותו הרגע נטלתי את המזוודה וחזרתי לישיבה.
"אמרתי לעצמי: 'וכי מה אכפת לי מה יאמרו על החליפה שלי, על הכובע שלי, העיקר שהנצי"ב שיבח את התשובה שלי, ותולה בי תקוות להיות גדול בישראל. חזרתי לישיבה, בזכות אותו בחור, שמילות העידוד שלו נפלו על אוזני כטל תחיה.
"שמו של אותו בחור" – סיים רבי איסר זלמן את דבריו – "היה זליג ראובן בנגיס!"
(מעובד מתוך 'כבודם של ישראל')