מצוות ספירת העומר, מלבד זאת שהיא משמשת כמטרה בפני עצמה, לספור את הימים שעברו מאז יום הבאת העומר ממחרת הפסח, ולהתחזק בעבודת השם מכח שיירי אורות חג הפסח שעברו עלינו לטובה, היא גם משמשת כהכנה לקראת יום הבאת והקרבת מנחת הביכורים החדשה לבית השם – בחג השבועות. כל יום ויום של ספירה מבטא את ההכנה לחג השבועות, את הכיסופים וההשתוקקות לתורה ולקבלת עול מלכותו יתברך עלינו.
שמעתי פעם מאחד הגדולים שהתבטא: "הארבעים ותשעה ימים של ספירת העומר, הם ארבעים ותשע פעמים בהן אנו מבטאים את ההשתוקקות שלנו, אנו אומרים בשפתותנו: 'אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר!', ובכל פעם מחדש אנו מברכים ומודים לה' יתברך, שהוא מקדש ומטהר אותנו על ידי קיום מצוותיו, ורק לאחר ארבעים ותשע ברכות כאלו, אנו מסוגלים לקבל את התורה".
הרש"ש בספרו 'נהר שלום' מביא בשם המקובלים, כי כעין צורת ההתנהגות שיתנהג האדם בימים האלו, כך תהיה ההנהגה עימו משמים כל השנה כולה.
זאת אומרת, בימים אלו הקדוש ברוך הוא כביכול יושב ומצפה לראות, כיצד האדם מנצל אותם להתעוררות עצמית, עד כמה מוכן האדם להקדיש מעצמו להתעלות, כיצד הוא מתכונן לקבל את התורה, ובצורה הזאת הוא אכן משפיע עליו רוב שפע וסייעתא דשמיא. כי בכדי שהתורה תהפוך לאדם לסם חיים, מרפא למידותיו ולנגעי רוחו, צריך התכשרות והתעוררות עצמית ראויה, וזהו סוד הימים שקדמו לקבלת התורה.
בספר הנפלא 'מגד גבעות עולם', שכתב הרה"ג רבי מיכל זלמן שורקין שליט"א, מגדולי ישיבת 'בית התלמוד' בארצות הברית, מובא סיפור נפלא בענייננו:
בתחילת התייסדותה של ישיבת 'בית התלמוד' ביקשו שני בחורים מידידיו להצטרף לשורות הישיבה. הם קמו מוקדם בבוקר ונסעו במשך כשעתיים עד לבית המלון 'צוקער', שם שהה באותם ימים ראש הישיבה הגאון רבי לייב מלין זצ"ל, כדי לעמוד לפניו בכור המבחן.
הם הצליחו במבחן וקיוו לקבל תשובה חיובית, אך רבי לייב שתק כעשר דקות, ואחר כך אמר: "נו, תשובו בעוד כמה ימים שוב".
הם באו שוב לאחר כמה ימים והמחזה חזר על עצמו, רבי ליב שוחח איתם בלימוד, וגם הפעם היה נשמע להם כי הוא שבע רצון מהם. אך כשסיימו את המבחן הוא שתק כעשר דקות, ואמר: "נו, תשובו בעוד כמה ימים שוב".
כששוב חזר המאורע על עצמו בפעם השלישית, וכמעט אמר להם רבי לייב: "נו, תשובו בעוד כמה ימים", הם השתוממו. הרי רבי לייב ידע שהם באו ממרחקים, ולא הבינו מה הטעם שהוא מטריח אותם לבוא שוב ושוב, ובפרט שהם הצליחו מאוד בפעמים הקודמות. הם הסיקו בינם לבין עצמם כי מן הסתם מסתתרת כאן סיבה נסתרת, שבגינה הוא אינו מעוניין בהם.
אז קפץ אחד הבחורים ושאל את רבי לייב בסערת רוח: "ראש הישיבה קיבל אותנו לישיבה או לא?".
"בודאי התקבלתם", השיב רבי לייב בחיוך, "כבר בפעם הראשונה קיבלתי אתכם".
"אם כן, מדוע כל הטורח הזה?", שאלו הבחורים בפליאה, ורבי לייב השיב: "כי לא ביקשתם, וכשלא מבקשים אסור לתת!".
רבי לייב הסביר, כי עד שהוא לא שומע במפורש מפי הבחור, שרצונו ובקשתו להתקבל לישיבה כדי ללמוד בה תורה ולהתגדל בה, לא רק שאין לקבלו, אלא אף אסור לקבלו. לכן כל זמן שלא שמע רבי לייב את משאלת לבבם נשמעת מפיהם, לא השתכנע ברמת שאיפותיהם וכוונותיהם, ונמנע לומר להם כי התקבלו לישיבה.
מפליא! סף הקבלה להיכנס להיכלה של ישיבת 'בית התלמוד' היה תלוי ברמת הביקוש וברמת השאיפות. כי רק בחור שמשתוקק ומתאווה ללמוד, מסוגל להצליח ולצמוח תלמיד חכם.
ועוד סיפור מפעים:
עד לפני שנים אחדות חי בינינו אדם גדול מאוד, תלמיד חכם ושקדן מופלא, הגאון רבי שלום צבי שפירא זצ"ל. הוא הרביץ תורה כל שנותיו במסירות רבה בכמה היכלי תורה חשובים, גם חיבר חיבורים מחוכמים בעומק העיון והאגדה בהרבה ממקצועות התורה. אני זוכר את שגב שקידתו העצומה בהיכל כולל 'חזון איש', הוא למד שם בקול רם, בחיתוך לשון ובברירות מילה במילה, בנעימות מיוחדת במינה.
בבחרותו משנת תרצ"ג עד תרצ"ט הוא זכה ללמוד בישיבת ברנוביץ' אצל הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, שם הוא עשה חיל בלימודו, יגע ועמל בתורה בשקידה וברציפות מדהימה. עדי ראיה העידו, כי סדר לימודו היה שש שעות רצופות בעמידה!
השיעור המרכזי בישיבה היה כמובן שיעורו של רבי אלחנן, אך רשות הכניסה אליה לא ניתנה אלא לבחורים המבוגרים בלבד… רבי שלום צבי שהיה 'מבקש' גדול, לא היה מסוגל לעמוד באיסור זה שהוטל על הצעירים, וממש לא התאפק.
בצעד אמיץ ונועז החליט באחד הימים להיכנס לחדר שיעורים קודם תחילת השיעור, וכשאיש לא היה בחדר נשכב תחת השולחן הגדול והכבד עליו מסר רבי אלחנן את שיעורו, וכך האזין לכל מהלך השיעור בשקט ובדומיה, והרווה את צימאונו הבלתי נשלט, לקבל תורה מפי רבי אלחנן הקדוש. אך התענוג לא נמשך זמן רב, כי כעבור כמה ימים רבי אלחנן הרגיש בזה, ולא הרשה לו יותר להמשיך במנהגו.
פעם אחרת ניסה להסתתר ב'בוידעם' [עלית הגג], אך מיד כשנכנס רבי אלחנן לשיעור, הכריז: "לא אוכל היום למסור שיעור, עד שיצאו כל המסתתרים בבוידעם…". בלב כבד נאלץ רבי שלום צבי לצאת ממקום מחבואו לעיני עשרות התלמידים המשתאים, כשכל בגדיו מאובקים כהוגן… כך זכה לקיים בעצמו 'והוי מתאבק בעפר רגליהם' כפשוטו!
איזה ביקוש! איזו שאיפות! איזו השתוקקות! אין זה פלא אפוא, שרבי שלום צבי צמח תלמיד חכם בעל שיעור קומה, שקדן ומחדש עצום!
נסיים בדברי הרבינו בחיי בספרו 'חובת הלבבות' (שער 'חשבון הנפש', פרק ג ד"ה והאחד ועשרים): "חשבונו עם נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה, ולהרגיל בה ולהתמיד עליה, וירוץ ויחרץ לעשותה עד שתשוב לו למנהג, ואחר כך ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו, ויכסף לו בלבו ויעלה אליו במחשבתו וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה, ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו, ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצוותיו, אשר למעלה מיכלתו מדרגה אחר מדרגה, כמו שכתב: 'אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך'".
יהי רצון שנזכה לנצל כראוי את הימים הללו, ולהיזהר לא להחטיא את מטרתם ותכליתם, כדי שהם יהיו מנוף לעלייה לכל השנה כולה. להעריך את גודל הזמן ולא לבלותו ולבזבזו בהבלים. להשקיע יותר בעניינים רוחניים בתורה ועבודת השם, ולהשתדל לרכוש בהם קנייני נצח, ובזכות ההשתדלות יושפע עלינו ממרומים רוב ברכה והצלחה, קדושה ורוממות, ונזכה לקבל את התורה בטהרה, בשמחה ובטוב לבב.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')