"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, וגו' וחי אחיך עמך" (כה, לה לו).
פירש רש"י: "והחזקת בו" – "אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודנו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מאמידין אותו".
מפסוקים אלו אנו לומדים על מצוות הצדקה, כמו שכתב החינוך (מצוה תע"ט).
לפנינו כמה עובדות בטיב סגולת מצות הצדקה:
***
באחת מהעיירות בפולין של מעלה, חלה איש יהודי קשות ברגלו, לא עלינו. הוא ביקר אצל טובי הרופאים שלא הצליחו להעלות מזור למחלתו. עם התגברות המחלה החלה הרגל להתנפח, רחמנא ליצלן. ומלבד היסורים הנוראים שסבל, נשקפה גם סכנה גדולה לחייו, מחמת הנמק שפשה בה.
במצב של לאחר יאוש, יעץ לו אחד מידידיו לשפוך את לבו בפני הרבי הקדוש, בעל ה"דברי חיים" מצאנז זצוק"ל, שעל אף הסכנה הכרוכה בנסיעה כזו במצבו, הרי בין כך ובין כך אין בפניו שום תקוות רפואה לפי הסכמת הרופאים, שהמליצו על כריתת הרגל ח"ו.
היהודי החולה שמע, וניצוץ קדוש של אמונה ובטחון בה' ובעבדיו הצדיקים ניצת בלבו. הוא החליט אפוא על אתר, שהוא מוכרח לקבל את פני הצדיק, ויהי מה! לפיכך לא שעה לאזהרת הרופאים, שאפילו הורדת הרגל לארץ להתהלך מעט יש בה סכנה, כיון שעלולה היא להרעיל את כל הגוף חלילה, ועל אף שכל תנועה ברגל הסבה לו כאבים קשים, עם כל זאת 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו'! (איוב ב, ד), הוא ציוה לבני ביתו לשאתו כך על גבי המיטה, ולצאת מיד לדרך הארוכה לצאנז "זו התקוה האחרונה שלי!", הצהיר בפניהם ברורות.
נאלצו אפוא בני המשפחה לחגור עוז בנפשם, לקחו עמם את כל האביזרים והתרופות וכו', ונשאו את מיטת החולה המסוכן בידיהם. בלב הומה ביחול ותפילות אין קץ, יצאו לדרכם המפרכת. הם נעו באיטיות ובזהירות מופלגת לאורך כל הדרך וטלטוליה, כדי שטלטוליה לא יזעזעו את הרגל ויפזרו את הרעל שבתוכה אל כל הגוף.
בהגיעם לאחר המסע הקשה לעיר הקודש 'צאנז', סידרו לעצמם מקום אכסניא [סטאנציע], ולאחר מנוחה קצרה יצאו לפקוד את ביתו של הרבי, משאת לבם.
אולם, הם לא ידעו שבאותה עת לא שהה הרבי הקדוש בביתו. הוא יצא לנסיעה רחוקה, ובנו הגדול רבי יחזקאל שרגא – 'הרב הצעיר' – לימים הרבי הקדוש משינאווא זצוק"ל, התגורר אז בבית אביו.
הגיעה עגלתו של החולה אל חצר הקודש, התקרבה לאיטה עד היכנסה אל הבית ונעצרה. בניו המסורים של החולה הרימו את מיטתו בזהירות ובעדינות, שלא להכאיב לאביהם הדואב ביסוריו, ובדמעות בעיניהם נכנסו אל הבית.
הגבאי הנאמן שהיה בבית באותה שעה קיבל את פניהם, וכששמע את סיפורים ואת גודל טרחתם בדרכם, התמלא לבו רחמנות על שיאלץ עתה לאכזבם, ולהחזירם חזרה כלעומת שבאו. הוא נכנס אפוא להתיעץ עם בנו של הרבי, כדת מה לעשות עמהם.
השינאוער רב, בראותו המקרה הקשה, חשש לשלומו של החולה, שלאחר כל מסירות הנפש שעשה עד כאן יחזור בלא כלום, ואכזבתו הקשה עלולה להזיק לבריאותו. לאחר שהרהר רבות בדבר, החליט בלית ברירה – בגודל חמלתו על משפחה יקרה שבישראל – להמציא עצה נועזת מעט!
הוא קרא אליו חרש את הגבאי, ואמר: "הרי יהודים אלו מעולם לא היו בצאנז, ואינם מכירים את אבי הרבי, אלבש אפוא אני את הראז'ולקע עם הקולפיק… (בגדי הרבנות), ואהיה הרבי בשבילם! כך לפחות יחושו שקיבלו ברכה חמה וטובה, ולא תתאכזב תוחלת נסיעתם הקשה הנה".
בדחילו ורחימו נכנס הבן לחדר אביו בקודש פנימה, התיישב ליד השולחן מן הצד השני, שלא במקום אביו, וקיבל במאור פנים את החולה ששכב על מיטתו ברגלו הנפוחה, ביחד עם בני משפחתו, כאשר הם בטוחים כולם שעומדים הם בפני הרבי בעצמו.
לאחר קריאת הפיתקא (קויטל) כנהוג, דיבר השינאוער רב על ליבם, חיזקם ועודדם באמונה ובטחון בצור עולמים, שאף פעם אין לאבד התקוה. "ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות ה:), וכל שכן כשאינה אלא ברגלו. "לכן אפוא זאת עשו!" צוה עליהם [בנו של] הרבי: "במשך חודש ימים מהיום תפרישו מדי יום כך וכך ריניש לצדקה, ובעזרת השם יתברך בסוף החודש, תבוא אליכם הרפואה השלימה, לאורך ימים ושנים טובות!".
המשפחה יצאה מבית הרבי בלב מלא תקוה, לאחר ההבטחה המפורשת שיצאה מפי קדשו. ואכן הקפידו מאד כל אותו החודש, להפריש לצדקה מדי יום ביומו את הסכום המדובר.
לתדהמת הכל, בסוף אותו החודש נעלמה לגמרי הנפיחות מן הרגל ועימה כל רעל המחלה. האיש קם על רגליו בריא ושלם כאחד האדם! הרופאים לא האמינו למראה עיניהם, והאיש עם משפחתו שבחו והודו לשמו יתברך, על הנס הגדול שעשה עמהם.
עתה משנעשה קל ברגליו, חשב האיש שמן הראוי לנסוע שוב לצאנז, להודות לרבי הקדוש על ברכתו, ולשמחו בישועתם הגדולה. קיבץ אפוא שוב את בני משפחתו לנסיעה נוספת, והפעם הרבה יותר קלה ושמחה. לאורך כל הדרך הזכירו בני המשפחה זה לזה, את הקשיים הנוראים שבדרך הקודמת…
בהגיעם לצאנז כבר חזר ה'דברי חיים' לביתו נאוה קודש, ובהכנסם אל הרבי עם הפדיון נפש ועם התשורה היפה שבידם, התאכזבו מאד: "זהו אינו הרבי!", אמרו איש לאחיו, ופנו תכף החוצה ונתנו קולם על הגבאים והממונים שם: "היכן הרבי? מדוע אין מכניסים אותנו אל הרבי?"
ה'דברי חיים' הבין מיד כי דברים בגו, הוא קראם בחזרה אליו ושאלם את מי מחפשים הם? "מה זאת אומרת?", התפלאו, "את הרבי מחפשים אנו! היינו כאן לפני כחודש ימים עם אבינו זה, אשר היה אז חולה אנוש עם רגל נפוחה מאד, והנה עתה בזכות תפילתו של הרבי נעשה ברוך השם בריא אולם, ובאנו הנה לתת ברכת תודה!".
הבין הרבי שיד בנו בדבר, שכאן רק הוא היה כאן בבית בהעדרו, וציוה לקראו פנימה. תיכף משראה החולה את השינאוער רב לנגד עיניו, התפרץ בבכי בהתרגשות גדולה, והודה לו בכל לב על ברכתו הטובה שהתקימה במלואה!
כששמע ה'דברי חיים' את כל פרטי המעשה, פנה לבנו ושאלו בפליאה: "מנין לך 'סגולות' שכאלו? על סמך מה לקחת על עצמך אחריות כבדה שכזו?"
"פשוט מאד!", ענה השינאוער בחריפותו, "רואה אני תמיד את ארנקו הנפוח של אבא, שברוב הצדקה יורדת וסרה נפיחותו… מכאן למדתי שהצדקה יש בה סגולה מיוחדת להסרת הנפיחות…"
ומי יבוא בסוד קדושים.
(מתוך טיב המעשיות)