"אם בחוקותי תלכו"
שתהיו עמלים בתורה (רש"י)
כאשר ביקר מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל בישיבות תורת חסד בלודז' שבפולין, ביקש ממנו ראש הישיבה רבי סנדר דיסקין זצ"ל, להשמיע דברי חיזוק בפני התלמידים. החפץ חיים הסכים. "תמיד הייתי מוטרד", הוא פתח, "וחשבתי על זה מספר פעמים. הגאון הקדוש, רבי עקיבא איגר ז"ל, חי לא מזמן. ובכל זאת, בגדולה בתורה, אין לו בן זוג. ניכר מתשובתו וחידושיו שלימוד התורה שלו התברך בסייעתא דשמיא חריגה. שאלותיו מרעישות את הארץ; המערכות שלו מורכבות בצורה כל כך מבריקה, שהן מביאות שמחה חסרת גבול לאלה שלומדים את דבריו. תהיתי מה היה הסוד – הסיבה – לסייעתא דשמיא כזו, שאינה מצויה בדור שקדם לו – או אחריו? מדוע זכה להיות גאון בקרב הגאונים?
"חשבתי על זה מאוד, והגעתי למסקנה אחת. במהלך דורו של רבי עקיבא איגר, הרים נגע ההשכלה את ראשו. הכפירה שההשכלה הולידה היו הרסניים, והרסו את חייהם של רבים מבני הדת שלנו התמימים. בתי הכנסת התרוקנו; הישיבות נסגרו בגלל חוסר נוכחות, כל מי שלמד תורה סומן כטפיל פרימיטיבי!… התורה הושלכה לפינה, כמו יתום מעורר רחמים. דווקא בדור הזה, כשלימוד התורה דעך כל כך, עלה רבי עקיבא איגר לגדולה. לכל דור מוקצית כמות מסוימת של סייעתא דשמיא. הוא היה שם כדי לקחת מנות נוספות – כי למרבה הצער, אף אחד אחר לא התייצב".
החפץ חיים סיכם: "היום זה לא שונה בהרבה. אנו חיים בתקופה שבה שונאי התורה יעשו הכל כדי למנוע מבן התורה להשיג את מטרותיו. הסייעתא דשמיא בחוץ מרובה וזמינה למי שינצל את ההזדמנות! הוא יזכה מה' יתברך בהצלחה מפתיעה בתורה ובגדלותה!".
זאת היא אפוא הראייה הפנימית לזמני השפל בעקבתא דמשיחא, ההיפך הגמור מהראיה החיצונית, האומרת כביכול שיש מקום לייאוש וויתור, אדרבה כשם שביציאת מצרים כולנו מבינים שיציאה ממקום שפל כה נורא, מקור לכל הטומאות צריך כוח אדיר, שהעולם המצומצם שלנו אין לו כלים לייצר אותו, לזה צריך כוח אלוקי, ואכן, כשיצאנו משם מכריז הקב"ה, "והוצאתי" – אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח…" בעת השפל הכי נוראי, שם אין לי שליחים ומלאכים, שם אני בעצמי יורד וממלא אתכם בסייעתא דשמיא באופן כזה שאינכם רגילים לראות בשום זמן אחר.
ובדיוק כמו שעם ישראל בעת שיצאו ממצרים עדין התייחסו אליהם המלאכים כאל עובדי עבודה זרה, כך הם טוענים בקריעת ים סוף "הללו עובדי אלילים והללו", כלומר שלא נראה שום שינוי בין היהודי למצרי, ועם כל זה העם כולו כאיש אחד בלב אחד הגיעו תוך ארבעים ותשע יום לרמה בו הכריזו "כל אשר דיבר ד' נעשה" וזכו להתגלות של מעמד הר סיני, התגלות של "ויחזו את האלוקים" כך בדורנו השפל, מלא הניסיונות, יש לנו את שפע הסייעתא דשמיא שבו אנחנו, ורק אנחנו, יכולים להשיג דרכו גדלות ותעצומות נפש ואנחנו נהיה הראויים להביא את מלכות ד' לשלימות.
שואל המהרש"א קושיא חזקה מאוד: רבי שמעון בר יוחאי היה צריך ללכת עד לנביא ישעיהו?
הגמרא במסכת מגילה אומרת: "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים'. … גלו לבבל שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן וכו'.
שואל המהרש"א קושיא חזקה מאוד. רבי שמעון בר יוחאי היה צריך ללכת עד לנביא ישעיהו, כדי להביא הוכחה שהיתה השראת השכינה במצרים? הרי יש על כך אינספור פסוקים מפורשים בתורה, 'וישמע אלוקים את שוועתם', 'וירא אלוקים', 'וידע אלוקים', 'ועברתי בארץ מצרים…', 'במורא גדול' זה גילוי שכינה ועוד ועוד.
אלא אומר המהרש"א, שגילוי השראת השכינה בדרך כלל מתחולל במקומות מסוימים. במשכן, במקדש וכדו'.
אבל אומר הנביא ישעיהו: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים". בכפל לשון, גילוי כפול, ואיפה הוא היה "בבית אביך". בכך בא הנביא ללמדנו שרמת גילוי שכינה היתה במצרים באותה קנה מידה המשווה את השראת השכינה בכל בית של בני ישראל במצרים, להשראת השכינה שהיתה לאחר מכן במשכן ובבית המקדש.
אומר הגאון האדיר רבי חיים קמיל זצוק"ל: לא מדובר כאן רק בסיפור דברים בעלמא חלילה, שנדע שבמצרים היה מצב כזה של גילוי שכינה. אלא, חז"ל באו ללמדנו שעניין זה תקף כעת בכל מקום שבו יצרנו את הבית שלנו. ה' תמיד שם איתנו, ודווקא משום שאנו נמצאים בגלות נפש עמוקה יותר, בחירתנו להישאר בכל זאת מיוחדים ושונים, ממקום גלותנו, מעניקה לנו כוח וסייעתא דשמיא מיוחדים. כלומר, דווקא כשאנחנו נמצאים בעומק הגלות, במקום הכי נמוך, אנו זוכים להשראת השכינה ולסייעתא דשמיא עצומה באופן יוצא דופן.
וצריכים אנו להבין שני דברים: קודם כל למה באמת זוכים להשראת השכינה ביתר שאת, דווקא בזמן שחושך הגלות מכסה ארץ? ובעיקר: איך אנחנו משתמשים בכוח הזה? מה אנחנו עושים איתו? האם יש לנו דרך לנצל את השראת השכינה הזאת כדי להגיע למקומות גבוהים ונעלים?
על שולחן המלך
מרן ה'ברכת שמואל' הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, דיבר פעם בפני אספת תלמידי ישיבות על 'ירידת הדורות'. הוא ציטט את ציוויו של דוד המלך לבנו שלמה: "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ" ( מלכים א' ב ז). זהו פרס עצום על מעט האוכל שחלקו בני ברזילאי עם דוד בעת צרתו! השכר שמבקש דוד המלך להעניק להם הוא כלל לא פרופורציונאלי. הם קרבו אליו כשהוא היה במנוסה, ומסיבה זו, הם זכו להיות אורחים על שולחנו של המלך ויש להם גישה ישירה אליו בכל עת.
ושוב, הנביא לא בא לספר כאן סיפור בעלמא על דוד המלך חלילה. זה חלק מתורה והיא באה ללמדנו מה היחס הניתן לאלו אשר עושים ולו מעט בזמנים שקשה לעשות גם את המעט הזה.
בכה רבי ברוך בער מצד אחד על הקשיים הרוחניים הניצבים בפני תלמיד הישיבה באופן כמעט יומיומי, ומצד שני, הוא אמר, מתגלה כאן ההזדמנות לצמיחה רוחנית בתקופה כזו, צמיחה שהיא חסרת תקדים, ממש כמו מצוקתו של דוד המלך כאשר נאלץ לברוח על נפשו, פן יעקוף אותו אבשלום. אכן, הוא היה אסיר בארצו! בעוד שאנשים מכבדים את המלך, הם חוששים מההשלכות של אויבי המלך, שמא יאפשרו למלך להיכנס לביתם, פן יראו לו חסד כלשהו. ודווקא בזמן כזה מי שפותח את דלתו עבור המלך – גם אם הוא נותן לו מעט מאוד – זוכה בסופו של דבר בפרס נעלה! זה מה שעשה ברזילי – ובגלל זה הוא זכה כל כך. הכל היה בתזמון. היה חלון הזדמנויות שאין שני לו – והוא ניצל את הרגע!
"זה המצב בדורנו", הכריז ראש הישיבה. "זה הדור של עקבתא דמשיחא, כל בן תורה שעמל בשקידה ללמוד וללמד, להתבונן ולבצע, ללא קשר לערכה הזניח בהשוואה לדורות הקודמים. זכאי ל'ואכלו על שולחנו!' זה הזמן לנצל את הרגע. זו יכולה להיות גם הסיבה לסיעתא דשמייא הייחודית שאנו זוכים לה היום, שלא כמו בדורות עברו".
תובנה של החפץ חיים: ללטש יהלום
אני רוצה לסיום להביא סיפור נפלא שסיפר הג"ר יחיאל נוביק שליט"א, אותו שמע מכלי ראשון: הרב ישראל טברסקי ז"ל, יהודי יקר מארצות הברית המוכר כבר שנים רבות בארץ ובעולם כמטפל נפלא בבעיות נפש, החליט לפני עשרים שנה ליטול על עצמו פרויקט מיוחד – שיקום אסירים יהודים בארץ ישראל. הוא היה מגיע לבתי הכלא, אוסף את האסירים ומדבר בפניהם. באחד הימים התבקש להיכנס למחלקה מיוחדת באחד מבתי הכלא, מחלקה של העבריינים המסוכנים ביותר. הוא נכנס ואמר לקהל: "דעו לכם שכל אחד מהיושבים כאן הוא נשמה גבוהה מאוד. נשמת כל יהודי היא חלק אלוק ממעל, ואין אתם שונים במאומה מאנשים אחרים, ואדרבה, מתחת לחזותכם האטומה מסתתרת לה נשמה יקרה וגבוהה, וכאשר רק תנסו ללכת בדרך טובים היא תתגלה במלוא עוזה…".
לפתע קם אדם מסוף האולם וביקש את רשות הדיבור. הוא קיבל ואמר: "דע לך כבוד הרב, אני מגיל צעיר מאוד יצרתי 'תיקים' לא פשוטים, אם ירכזו את מכלול התיקים שלי יהיה בהם כדי חלוקה בשפע לכל יושבי בית הכלא, האם לי אתה אומר שאני נשמה גבוהה?! את זה תגיד בישיבה, שם יושבים צדיקים, הם נשמות גבוהות, אבל מה אתה מבזבז את זמנינו כאן עם האמרות הנבובות האלו?!"
הרב טברסקי הקשיב לדברי הבחור (נקרא לו 'יואב' לשם העניין) בקשב רב, וכשסיים והתיישב שאלו, "האם אתה ראית פעם כיצד כורים יהלומים מהאדמה?" "לא!" ענה הבחור. "אני כן ראיתי ואספר לך, היהלום הגולמי נמשה מהמכרה כשמראהו שחור משחור, בנוסף לכך הוא מכוסה בשכבות של אבק יהלומים, אבק זה הוא חומר קשה מאוד, וכדי להסירו מהאבן יש לשייף אבן באבן במכונה מיוחדת המסתובבת במהירות מסחררת, שיוף זה אורך זמן רב, ורק בסופו של תהליך זה מתגלית האבן עצמה. לאחר מכן מכניסים את היהלום בין שני גושי פלדה כבדים מאוד ומלטשים אותו מכל צדדיו, רק לאחר כל העבודה המרובה והקשה, אם וכאשר היא הצליחה, אנו מקבלים יהלום יפהפה אותו משבצים בכתרה של מלכת אנגליה! דע לך שגם אתה כמו כל חבריך – יהלום, יהלום יקר. כל יהלום מכוסה, יש מי שהוא מכוסה בשכבה עבה יותר וחברו, בדקה יותר, אבל לאחר שמקלפים, מגרדים ומלטשים את הסובב, אנו מגלים את היהלום היפה הראוי לשכון בכתרו של מלך מלכי המלכים…".
יואב הקשיב, אך הרושם היה שהדברים נפלו על אזנים ערלות. אבל לא איש כהרב טברסקי ירים ידים, ובו במקום גמלה החלטה ברורה, שאת האגוז הקשה הזה הוא חייב לפצח. הוא לקח אותו כפרויקט אישי ממש, היה נכנס אליו מידי יום ביומו ומשוחח אתו, ולאט לאט בעבודה עקבית ואיטית הצליח לשקמו.
לאחר שנתיים השתחרר יואב מכלאו. הרב טברסקי לקח אותו למשרד השיקום שלו כעובד, אמנם עבודה בעלת משמעות לא היה שייך לתת לו, הוא מעולם לא למד בבית ספר ואפילו שנתיים בגן ילדים לא היו לו, כך שהוא בקושי ידע לקרוא, ובודאי שלא לכתוב, אבל בכל זאת הוא העסיקו, ונתן לו לסדר את המשרד ולעשות שליחויות וכדומה.
ביום מן הימים התקשר אליהם למשרד יהודי, שבמשך שנים תורם כסף לארגון, ועכשיו שהזקין החליט לעבור למושב זקנים, אבל חבל לו על הרהיטים שלו, והוא מבקש לתרום אותם לארגון, הוא מבקש שיבואו לקחת אותם… המשימה הוטלה על כתפי יואב, שהוא זה שיעמוד לרשות הזקן ביום המחרת בשעה תשע בבוקר, עם המשאית של הארגון.
ואכן, יואב מיודענו הגיע לכתובת שקיבל. בחצר הבניין כבר עמד זקן מעונב והמתין לו בקוצר רוח, הוא קבלו במאור פנים ומיד עלה אתו לביתו בקומה השלישית. כשנכנס לביתו ראה באלו רהיטים מדובר, רהיטים מלפני למעלה מארבעים שנה, ולא יהיה אדם בעולם שיהיה חפץ בהם, הוא ניסה לגרור את הספה אבל הזקן הזהיר אותו שלא יגררנה כי היא עלולה להתפרק… הוא שאל את הזקן בעדינות היכן יש באיזור טלפון ציבורי, כי הוא צריך להתקשר בדחיפות…
הוא ניגש לטלפון, התקשר למשרד וסיפר באלו חפצים מדובר, ושחבל על העבודה הרבה כי מסופק הוא אם יגיעו בשלמותם, ואף כשיגיעו אין מה לעשות עם ריהוט כזה… אך בארגון ענו לו שזקן זה תומך שנים רבות בארגון, וראוי למלא את בקשתו בגין הכרת הטוב שחשים אליו, והוא לא ילך ברגיעות למושב זקנים אם לא ידע שרהיטיו הישנים הגיעו למקום ראוי… "עשה זאת בבקשה, זו מצוה גדולה" – הפטיר בעל שיחו.
יואב עלה שוב לבית הזקן ושב לעבודתו הקשה, עם מחשבה טובה שזה חסד עם יהודי טוב שכל השנים תומך בארגון… תוך כדי ירידתו עם הספה הכבדה היא התפרקה לחצי, הוא ניסה איכשהו להצמיד חלק אל חלק, ואז הבחין ברצועה מבצבצת. הוא מושך את הרצועה ומגלה בקצה תיק עור שחור, פתחו וגילה בתוכו סכום עצום של מאתיים אלף דולר! ומיד צפה המחשבה: 'בשביל סכום כזה הוזקקתי בעבר לטפס עשרות פעמים על צינורות חלקים, לפרוץ לבתים ולהשיג כסף, והנה יש לי אותו זמין בידיים, אף אחד לא יודע מכך, אני מסודר לכמה שנים טובות…'. הוא כמעט מתפתה לקחת את התיק ולהיעלם, ותחושה נעימה מציפה אותו: 'הרב טברסקי אמר שאני יהלום, ואם אני יהלום, לא אכתים את עצמי'. הוא רץ שוב אל הטלפון הציבורי, טלפן לארגון וביקש שיגיעו אליו מיידית, כשהגיעו מסר בידם את התיק, בטרם יתגבר יצרו עליו.
למחרת בבוקר כשהגיע למרכז השיקום, הבחין בכניסה בשלט קבוע 'מרכז לשיקום האסיר', אבל עוד באותו בוקר תלה שלט חדש ועליו הכיתוב –
'המרכז לליטוש יהלומים'!