התעוררה לי שאלה בפרשה וכלל נקוט בידי, כאשר מתעוררת שאלה בפשט, ישנם שלושה מקומות בהם ראוי לבדוק. ראשית ב'אור החיים'. הוא מעלה את רוב השאלות הללו. המקור השני הוא 'העמק דבר' לנצי"ב, והכתובת החדשה היא – 'אילת השחר' למרן ראש הישיבה. הוא מעלה על הכתב את רוב השאלות הפשוטות, שאלות שמתביישים לשאול.
ובכן, כתוב "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". מדוע בתחילה כתוב לשון "עמיתך", ובסוף הפסוק לשון "אחיו"?
מצאתי ש'אילת השחר' מעיר הערה זו בסוגריים.
חשבתי לומר, בהמשך כתוב: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם" [ויקרא כה יז]. צריך להיות ירא אלוקים, וממילא לא להונות ולא להקניט.
אולי גם כאן באה התורה לומר, שכאשר אתה קונה או מוכר, שים לב שלא להונות ולא לצער, שכן יהודי זה שעומד מולך – אחיך הוא. ומדוע הוא נחשב אחיך, כי הקדוש ברוך הוא הינו אביך ואביו. הקדוש ברוך הוא הוא השותף השלישי באדם. הוא יוצר קירבה של אחוה בין כל בני ישראל. כשם שאינך פוגע באחיך, כך היזהר מלפגוע בחברך, אם מזלזלים בחבר, זהו זילזול בבורא יתברך, כי החבר הינו בנו.
מסופר, שפעם ישב משגיח חשוב בבית המדרש ולמד עם תלמיד אחד. באותה עת נכנס לבית המדרש אורח נכבד. הוא הסתקרן מאוד, מיהו הבחור החשוב הזה שלומד בחברותא עם המשגיח המוערך? כשפגש את המשגיח שאלו מיהו אותו בחור, האם הוא בן של ראש ישיבה? של עסקן? של גביר? אמר לו המשגיח: "יותר מזה, הוא בנו של הקדוש ברוך הוא!"
זו צריכה להיות ההסתכלות. זה לא 'סתם בחור'. זהו בנו של הקב"ה. נזכור, זו העבודה של ימים אלו, לתקן ענייני בין אדם לחבירו. וזו אחת העבודות הקשות שבמקדש, כפי שאמר הגר"א, קל יותר ללמוד את הש"ס כולו מאשר לתקן מידה אחת!
הם ודאי ישימו לב לבריחה. מה עושים?
כידוע, בסיביר היו מחנות מעצר רבים. משאת נפשם של האסירים היתה – לברוח מהמקום ולחזור לחיים. זאת היתה מחשבתם כל העת איך למלט את נפשם, להציל את חייהם…
באחד המחנות היה יהודי ממולח ופיקח. היהודי שם לב שכאשר השומרים עסוקים באכילה, אין הם שמים לבם מספיק לנעשה סביבם. הם שקועים באוכל, ובאותה עת, מבחינתם – כל השאר כמעט לא קיים. אם כן, זו שעת הזדמנות המצוינת לבריחה. אבל יש בעיה. סביב המחנה היו כלבי שמירה עזי נפש.
הם ודאי ישימו לב לבריחה. מה עושים?
היהודי מצא פתרון. במשך מספר שבועות אגר לעצמו כמויות של בשר. עכשיו הכל מוכן…
כשהשומרים עסוקים באכילה, הוא מתגנב מתחת לאפם – זוחל, פורץ את הגדר – ויוצא את המחנה. הבחינו בו הכלבים, והתחילו לנבוח בקול. הוציא היהודי את הבשר מתיקו וזרק לעברם. הם החלו מיד לאכול בשקיקה, וכמובן שהשתתקו.
ניצל היהודי את ההזדמנות – ורץ לו אל החופש.
השומרים, למרות שהיו שקועים באוכל, מכל מקום שמו לב שהכלבים התחילו לנבוח – והשתתקו מיד. חבל היה להם להפסיק את סעודתם כדי לבדוק את התופעה, אבל כשסיימו החליטו בכל זאת לבדוק, ולחרדתם הם מגלים פירצה בגדר, אחד מ'תושבי' המחנה נמלט…
והכלבים מכרסמים עצמות ושאריות בשר, בערה בהם חמתם. שלפו את אקדחיהם – והרגו את הכלבים…
לאחר מכן שאלו אותם, "מדוע הרגתם את הכלבים, מה הם אשמים?"
אמרו השומרים, "כלב כזה, שבעת עמידתו על המשמר חתיכת בשר מבלבלת אותו – אין לו כל ערך…"
כך נוהג עמנו היצר הרע. הוא זורק לנו מפעם לפעם חתיכת בשר כזו או אחרת, ואנחנו, למרבה הצער, מתפתים לא אחת. נעקרים מהתורה הקדושה.
בימים אלו, ימי ההכנה למתן תורה, עלינו להכין כלים מתאימים, בגוף ובנפש, כדי שנוכל לקבל את התורה, כפי שעם ישראל קיבל אותה בחג השבועות כאיש אחד בלב אחד, עלינו לשנס מתניים ולנצל את הימים הגדולים הללו ככל הניתן.
השבוע עברתי טראומה שלימדה אותי מוסר השכל גדול
השבוע עברתי טראומה שלימדה אותי מוסר השכל גדול.
כל יום חמישי אני מוסר שיעור בבית הכנסת 'בן איש חי'. השיעור מועבר בשידור חי למערכת 'קול הלשון' באמצעות קו טלפון המושאר פתוח.
ביום חמישי האחרון התקיים כינוס של בני ישיבות בעיר טבריה. הזמינו אותי לשאת דברים בפני המתכנסים, לפיכך בקשתי לסיים את השיעור מוקדם יותר.
מרוב חיפזון, שכחתי לכבות את הטלפון. נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון טבריה כאשר הטלפון פתוח, משדר את כל שיחותי ועיסוקי לכלל ישראל…
פתאום צלצל הטלפון האישי שלי. "כבוד הרב! הטלפון פתוח, כולם שומעים את העיסוקים האישיים של הרב…"
אחרי ההלם הראשוני חשבתי: 'בעצם, לא דיברתי דברים שאינם ראויים. אבל, איזו תחושה נוראה. כל מי שרק רוצה יכול לשמוע את דיבוריך בתוך הרכב הפרטי שלך!'
בהזדמנות הראשונה נמחקה ההקלטה מאתר 'קול הלשון', ולי היתה הרווחה…
אך למדתי על בשרי דבר חשוב עד מאד – כל מה שאתה עושה, אומר, חושב, הכל נרשם. עלולים לשדר את דבריך ומעשיך, אולי ב'קול הלשון', אולי במקום אחר. זהו מוסר השכל נורא. עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. אל תאמר 'הנני בחדרי חדרים, מי רואה, מי שומע?…' כי ה' – מלוא כל הארץ כבודו!
נחזור לדברינו. ימי הספירה הינם ימים המסוגלים לעלות ולהתעלות מאד. ה'נועם אלימלך' אומר ש'ספירה' מלשון 'ספיר'. אלו ימים מאירים. כלאחד צריך לחתור, שאור היקרות של הימים הללו יקדם וישדרג אותו בעבודת ה'.
כאמור, עלינו להכין עצמנו על ידי ריבוי קדושה וטהרה.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות)