"וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ" (כה, יז)
מדוע נאמר הציווי "ויראת מאלוקיך" בהקשר לאיסור הונאה?
רבי יעקב הכהן טראב זצ"ל, אב"ד ביירות, ביאר זאת על פי המעשה הבא:
כפרי אחד היה מוכר חלב ומוצריו למכולת העירונית, ובעל המכולת היה משלם לו על כך במוצרים שונים. יום אחד הביא הכפרי סחורה ונטל בעדה עשר קילו סוכר, ולמחרת שב אל המכולת כשכולו זועם.
"גנב!" הטיח במכולתני'ק. "עשר קילו סוכר נתת לי? הרגשתי שזה קל מידי! הלכתי לאחד בכפר שיש לו משקל, והתברר שהבאת לי רק שמונה קילו!"
אמר לו המכולתני'ק: "אומר לך את האמת. שקלתי לך עשר קילו סוכר כנגד עשר קילו החמאה שמכרת לי…"
בדומה לכך מסבירים המפרשים את מה שכתוב בנביא (ישעיהו א, כב) "כספך היה לסיגים סבאך מהול במים":
אדם נכנס לבית המרזח, קנה שתייה חריפה ושילם עליה.
"גנב שכמוך", אמר לו המוכר. "'כספך היה לסיגים' – הכסף שנתת לי אינו אמיתי. הוא מלא לכלוך!"
השיב הקונה: "ומה מכרת לי? 'סבאך מהול במים' – יין מהול במים, שאינו מאה אחוז יין. על יין מהול במים משלמים בכסף מעורב בסיגים…"
וכבר סיפרו על אדם שקנה יין ושילם את תמורתו למוכר.
"הי, השטר הזה מזויף!" קרא לעברו המוכר.
הקשה הקונה: "נו, והיין שלך?"
"ברור שהוא שלי", קצף המוכר. "עשיתי אותו במו ידי!"
"נפלא", הגיב הקונה. "גם את השטר הזה עשיתי בעשר אצבעותיי…"
לעיתים יש מצבים שבהם באים אנשים ואומרים: "למה שאני לא ירמה את האדם הזה? בסך הכל אני עושה איתו קיזוזים. הוא מרמה אותי ואני מרמה אותו…".
על זה בדיוק הזהירה התורה: "ויראת מאלוקיך" – גם במקרה בו אדם מתעסק עם רמאי מדופלם, חל איסור להונות!
(רבי שלמה לוינשטיין שליט"א – נאה דורש ויקרא)
רק הבוטח בה' – לבו רגוע ושליו
"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע" (כה, כ)
יבול השנה השישית נקצר לא מכבר, ויבול זה ייאכל בשנה השביעית. אם כן, היו אמורים, לכאורה, לשאול: 'מה נאכל בשנה השמינית?' מאחר ובשנה השביעית לא נזרע ולא נקצור, ולמה השאלה היא לגבי השנה השביעית?
אחת התשובות היא, שאם אדם חושש שבשנה השמינית לא יהיה לו מה לאכול, הוא מקמץ כבר במה שיש לו בשנה השביעית, ואוגר לשנה הבאה.
הנצי"ב עונה על השאלה על פי מעשה שהיה. ניגש אליו יהודי עשיר מופלג, והביע בפניו את דאגתו הרבה. הוא השקיע זה עתה ממון רב בשליחת כמות גדולה של עצים ברפסודות על פני הנהר. הוא מודאג מאוד, שמא יפסיד את כל השקעתו, שהרי הרווח תלוי בגורמים רבים: בגאות ובשפל של הנהר, בכמות המשקעים, בביקוש לחומרי בניה, וכדומה.
אמר לו הנצי"ב: "עליך לבטוח בה', שיעזור לך וישלח הצלחה בכל מעשי ידיך". אך היהודי בשלו, קשה לו, לבו מלא פחד ודאגה. כל רגע ורגע מייסרים אותו החששות שמא יפסיד את כל השקעתו.
אמר לו הנצי"ב: "הרי יש לך כל כך הרבה נכסים וכל כך הרבה ממון, ובכל זאת אתה דואג מחמת עסקה אחת, שמא לא תצליח. עתה מתבאר לי תירוץ על קושיה שהיתה לי בפרשה.
הפסוק אומר: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית", ומיהו ששואל את השאלה? לא העני שואל את השאלה הזאת, כי גם בשנה השישית אין לו, ועסוק הוא בהישרדות היום-יומית. לא ממש מטרידה אותו השאלה מה יהיה בעוד שנה.
אם כן, מי כאן הדאגן? העשיר? הרי יש לו כל טוב. מחסניו מלאים שפע של יבול, ארנקו תפוח, וחשבון הבנק שלו עולה על גדותיו.
אך מדאגתך לעסקה הנוכחית, נוכחתי לדעת, שאם אין האדם בוטח בה', גם אם יש לו שפע עצום, הוא מודאג תמיד בשאלה "מה נאכל"… גם אם יש לו במחסניו מזון לשלוש שנים והרבה יותר, חרד וחושש הוא מקול עלה נידף, אולי יהיה שידפון, אולי שיטפון ואולי ירקון, וכפי שנאמר בקהלת (ה, יא): "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון".
רק האדם הבוטח בה' יכול להיות רגוע ושליו, ויתקיים בו "והבוטח בה' חסד יסובבנו".
(רבי אברהם צבי מרגלית שליט"א- נאה דורש ויקרא)