לצער יהודי הוא מן הדברים החמורים ביותר, ונפרעים עליו מיד, וכדאיתא במסכת בבא מציעא (נט, א): לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". ופירש רש"י: אונאתה מצויה – אונאתה קרובה לבוא, פורענות אונאתה ממהרת לבוא.
צא וראה עד כמה חמורה הלבנת פני חברו ברבים, עד שאנשים מעדיפים לעזוב את ארצם ואת מולדתם ואת בית אביהם ובלבד שלא לסבול את הבושה, והלא עזיבת הארץ והמולדת ובית האב נחשב, מחמת גודל הקושי לעשותו, כאחד מעשרה הניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו ע"ה.
והנה עבירה חמורה זו, עד כמה שהיא חמורה, נעשית בימינו חמורה פי כמה וכמה, כי בעוד שפעם המלבין פני חברו ברבים היה הדבר מתפרסם בין עשרה אנשים או בין מאה אנשים, כיום הוא מתפרסם בבת אחת בין מאות אלפי אנשים ואין אדם זה שנתבייש יכול להתחבא כמעט בשום מקום מחמת הבושה, כי לאן שיפנה יתלווה אות הקלון עמו.
מעשה מסמר שערות ראש
הא לפנינו מעשה נורא שאירע בימים האחרונים: מלמד דרדקי אחד, ירא שמים ואציל נפש, נהג להסיע את הילדים לאחר תלמודם באוטובוס ולהשיבם לבית הוריהם. יום אחד קרה מה שקרה ובטעות עלה עם האוטובוס על המדרכה שבצד הכביש. עמד שם יהודי אחד, ומבלי לחשוב פעמיים, צילם את המקרה ופרסם אותו בשער בת רבים. התמונה נפוצה לכל עבר והגיעה עד למשדרי חדשות העולם אשר נטלו אותה בזרועות פתוחות וצווחו צווחה מזויפת.
הגיע הדברים לידי כך שהמלמד סולק מעבודתו ונותר ככלי מלא בושה וכלימה. לאחר מעשה נודע שיהודי זה יש לו בן חולה בביתו ושהוא סובל מרורות ממנו, ושלא שפר עליו גורלו כלל, והנה ברגע אחד של חוסר מחשבה הצליח יהודי עלום זה להמיט עליו הרס כזה ולהחריב עליו עולמו – היש תרופה למכאובו?!
מעשה זה ודומיו מסמרים שערות ראש, שהרי ברור לגמרי שאין יהודי שרוצה לצער כל כך את אחיו מישראל, ואף יהודי זה בוודאי לא נתכוון לעולל למלמד זה את מה שעולל לו, אלא שפזיזותו וחוסר המחשבה שלו הביאו אותו לידי כך. ובכן, ישאל כל אחד: היאך אוכל למלט נפשי מלצער יהודי, והלא בזמנינו כמעט ואי אפשר להימלט מכך.
והתקדשתם והייתם קדושים
ונראה שהתשובה לכך היא על פי מה שאמרה תורה "והתקדשתם והייתם קדושים", וכפי שפירש האור החיים הק', שהרי בין כך אין האדם יכול התקדש לבד, ואם כן עליו להתקדש, רק מעט והקב"ה יעשה את השאר יתרגל אפוא האדם לעשות את שלו על-פי התורה, ואז הקב"ה יסייע בעדו שלא ייכשל בלשונו ואף לא במעשה אצבעותיו לפגוע חלילה בכבודם של אחרים.
מי שנותן דרור לפיו ומדבר בלי חשבון, הרי הוא מוציא את עצמו משמירתו של הקב"ה, ואז כשתצא תקלה מפיו, יכה על לבו על חטא וישאל: "מדוע אירע לי דבר כזה והרי לא התכוונתי כלל לעולל את מה שעוללתי?". אבל מי ששומר את פיו ולשונו ומחשב כל דיבור שהוא מוציא מפיו אם הוא עומד בכללי ההלכה, אזי הוא נמצא תחת שמירתו של הקב"ה ויינצל מכל מכשול.
הרוצה לעשות את המוטל עליו כדי להיות תחת שמירתו של הקב"ה, מלבד מה שהוא צריך לחשב מה שהוא מוציא מפיו ומה שהוא מפרסם לאחרים, שזה בבחינת סור מרע, הוא צריך גם להרבות בעשה טוב, דהיינו להאיר פנים לאחרים ולהכניס שמחה בלבות אחרים, אם זה בדברי חיזוק ועידוד ואם זה במעשי חסד.
(מתוך הבינני פסח שבועות)