סיפורים מופלאים פורסמו על שקיעותו העצומה של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בתורתו, עד כדי איבוד כל החושים. בשורות הבאות נביא תיאורים מופלאים, על מתיקות התורה ושמחתה במציאות חייו של רבינו.
הראיתם מימיכם מראהו של שיכור הדבוק ביינו, שותה ושותה ומתענג, עד שאי אפשר להפרידו מעליו?
הרבה יותר מזה, ומכל המשלים האחרים בעולם – נראה מראהו של רבינו בעת לימודו.
רבינו שרוי בעולם של עונג עצום, מוצץ את לשד מתיקותה של התורה הקדושה, בחביבות עצומה ובדביקות אינסופית, עד שמי שמנסה לנתקו מעולם תענוגותיו, חש בנפשו שהוא אכזר שאין כדוגמתו.
בת רבינו, הרבנית אויערבאך ע"ה, הייתה מתבטאת על אביה ואומרת, שגם כאשר באים אליו עם עניינים שיש בהם פיקוח נפש, אין ביכולתה להפרידו מלימוד התורה: "ראיתם פעם תינוק שותה חלב בעת צימאון? אם אך יוציאו את הבקבוק מפיו יפרוץ בבכי גדול, אבא נראה בעת לימודו כתינוק האוחז בפיטמה של בקבוק החלב, שאי אפשר בשום פנים בעולם לעוצרו! אינני מסוגלת להפסיקו באמצע לימודו!".
"אתה רוצה לראות איך נראה גן עדן?"
"אתה רוצה לראות איך נראה גן עדן?", שאל פעם יהודי את בנו. "הבה ואראה לך את פתח גן העדן בעולם הזה גלוי לעינינו הבשריות!".
לקחו אל בית המדרש 'אוהל שרה', מקום לימודו של רבינו, והראה לו את הגן עדן.
"תשמע את הניגון של הגמרא, כך שרים בגן עדן! ככה לומדים בגן עדן, כך נהנים מזיו השכינה, כך מתענגים על התורה ועל השגת ד".
הניגונים של רבינו… הלימוד המתוק…
מושג!
עולם מלא!
הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים…
חתן רבינו, הגאון רבי בנימין רימר שליט"א, מתאר מחזה מופלא במחיצתו של רבינו:
עד שמיעה היה אחד מבני, ליום שהחל רבינו ללמוד את מסכת שבת.
רבינו פתח הגמרא והתחיל ללמוד עם עצמו:
"הקדוש ברוך ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש, זכר למעשה בראשית, ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות, המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה.
"ועכשיו נתחיל ללמוד את דיני מלאכת הוצאה. אומרת המשנה… יציאות השבת שתים שהם ארבע בפנים…
"ואם מלאכת הוצאה היא אחרונה, למה פתח במלאכה זו דווקא, נו, על זה הראשונים כבר מדברים ונעיין בזה אחר כך, אבל המשנה אומרת, יציאות השבת…"
אחר כך החל שוב: "הקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת, ולכן ציווה אותנו לשבות בשבת קודש זכר למעשה בראשית, ואסר עלינו לעשות ל"ט מלאכות. המלאכה האחרונה מן הל"ט מלאכות היא מלאכת הוצאה, ועל זה אומרת המשנה: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים…".
הפתיחה המופלאה הזאת חזרה על עצמה כמה וכמה פעמים, עד שנכנס לתוך ענייניה של המשנה: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים…".
המעשה הנורא הזה זועק מתוכו שני דברים:
בהירות!
מתיקות התורה!
מי מאתנו אינו יודע שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת, ועל כן נתן לנו את השבת זכר למעשה בראשית?! הלא דבר זה אף תינוקות יודעין. אלא שהלימוד בבהירות מחייב להסביר הכל ולפרט הכל בפה מלא ובקול גדול.
יותר ממה שלמדנו בהירות מהי, למדנו מכאן מתיקות התורה מהי!
אם מחמת בהירות אמר רבינו לעצמו את ההקדמה המופלאה הזאת, מדוע שינן אותה פעם פעמיים ויותר?
וכי אין שכלו יודע בתכלית הבהירות, שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת וכו'?
אלא שזו היא טיבה של מתיקות התורה, המילים הללו חביבות ואהובות היו עליו כל כך, עד שלא יכול היה להיפרד מהן.
מי שלא טעם טעמה של תורה, ילך ויטעם ותרווה נפשו…
ומי שמתעקש להישאר מסכן ואומלל מבלי לטעום מן הטעם המתוק, ידע לכל הפחות שהיה יהודי בעולם שמצא בכל מילה של תורה דרגה כזו של מתיקות, עד שלא יכול היה להיפרד ממנה.
יתבונן בחייו של רבינו ובהנהגתו, וידע מה הוא מפסיד…
כתובות דף פ"ב עמוד ב'.
מחזות כאלו של אהבת תורה, נראו בכל עת בחדרו של רבינו.
מנהגו של רבינו היה שלא להסיח דעתו לרגע מתלמודו. אם במהלך לימודו צריך היה ללכת אל הארון כדי להוציא ספר ולעיין בו, נהג לשנן את ה"מראה מקום" שאותו הוא רוצה לראות פעם אחר פעם בעת הליכתו להוציא את הספר, עד שהתחיל ללמוד בו.
אם זקוק היה להוציא מן הארון את הרשב"א בכתובות, היה משנן לעצמו במשך כל זמן ההליכה לארון הספרים את המילים "רשב"א כתובות"… "רשב"א כתובות"…
פעם אחת הוצרך רבינו להוציא מן הארון מסכת כתובות כדי לעיין בדף פ"ב ע"ב. בדרכו לארון החל לשורר בניגון מתוק ועליז שאין כמותו למתיקות עלי אדמות: "כתובות דף פ"ב עמוד ב'… כתובות דף פ"ב עמוד ב'… כתובות דף פ"ב עמוד ב'…".
רבינו שורר את המילים "כתובות דף פ"ב עמוד ב" בכזה חשק ובכזו התלהבות, אין לו בעולמו ולא כלום, הדבר היחיד הממלא את חלל העולם במתיקות ובעונג שאין לו משל ודוגמא הוא: כתובות דף פ"ב עמוד ב'.
מי שראה את המחזה הזה, התעורר בו חשק לעזוב את העולם השפל והגשמי, ואת היצר הרע ושלל דמיונותיו, לנתק באחת את כל הכבלים הקושרים את האדם להבלי העולם הזה, החולפים ועוברים כצל עובר, וללכת אל מקור התענוגים כולם: "כתובות דף פ"ב עמוד ב"…
'אמר אביי"…
מי מאתנו מסוגל לאהוב את המילים "אמר אביי"?
לאהוב את ה"אמר אביי" אהבה עזה כל כך, עד כדי התנפלות בשקיקה עצומה על המילים הללו בלבד, מחמת המתיקות העצומה הטמונה בהם…
איזו מתיקות וטעם יש במילים "אמר אביי", עד כדי חוסר יכולת להיפרד מהן מגודל ערבותן?
מי שרוצה להבין איזה טעם יש למילים "אמר אביי", צריך לטעום!
אם לא יטעם בעצמו, איך ידע?
ומה נעשה לו לאותו אדם שאין מושג כזה?
מה נעשה לו לאותו אדם, העומד על פתחו של אוצר אדיר מלא באבנים טובות ומרגליות שאורן בוהק למרחוק, והוא באומללותו אינו יודע ואינו מבין את אשר לפניו?
רפואה אחת יש להקדים למכתו!
אם יראה איש מתנפל על האוצר בהתלהבות אדירה וגורף בכל כוחותיו וממלא את שקיו מן השלל הרב, ידע לכל הפחות שיש משהו באוצר הזה!
אף אנו, אומללים שכמותנו, המעבירים את חיינו בדברים של מה בכך, מבלי לטעום מאוצרות המתיקות הטמונים במילות התורה הקדושות – נתבונן בדמותו של רבינו, שהיה מסוגל לשבת בינו לבין עצמו ולשנן פעם אחר פעם את המילים "אמר אביי", ולמצוץ את המתיקות העצומה הטמונה במילים הללו.
אם סיפרנו על ההליכה אל ארון הספרים…
אם סיפרנו על ההליכה אל ארון הספרים כדי להוציא ספר מתוכו, שומא עלינו לדעת כי במשנת חייו של רבינו לא הייתה ההליכה לארון הספרים בגדר מטלה טכנית שהיא חלק מן הלימוד; אף לא הייתה בגדר "אמצעי" גרידא לקיום מצוות תלמוד תורה ועיונה; אלא היא "עבודת קודש" בפני עצמה, בעלת תכלית משלה!
מחזה מדהים ומשובב נפש היה, לראות את רבינו בשנות זקנתו המופלגות, רגליו חבושות בתחבושות וכל פסיעה הסבה לו כאבים, וכל אימת שהיה צריך להגיע אל ארון הספרים, קירב אליו את ההליכון ופסע לאטו פסיעה אחר פסיעה כשפיו מזמר את ה"מראה מקום" מבלי להסיח דעת ממנו, ולאחר מאמצים מרובים נטל את הספר לידיו ולמד בו בשקיקה.
מראה טרחתו של רבינו בהליכה, הדיר שינה מעיני כמה מבאי ביתו, עד שהחליטו להתקין לו מדף ספרים על שולחנו, שעליו יהיו מונחים הספרים שלהם הוא נצרך בדרך לימודו, וכך לא יצטרך לטרוח בהליכה אל ארון הספרים בכל עת.
אמרו ועשו, והכניסו לפניו את המדף שעליו מונחים ספרי רבותינו הראשונים על המסכתא שבה עסק באותה עת.
הביט רבינו על המדף ועל הספרים המונחים בתוכו, והפטיר:
"ס'פעלט דא א 'ספר חסידים'!" ("חסר כאן 'ספר חסידים'!").
כשהראו הנוכחים סימני תמיהה, שהרי 'ספר חסידים' אינו מפרש את המסכתא שבה עוסק רבינו עתה, הסביר ואמר: "כוונתי למה שכתוב ב'ספר חסידים', שהטורח להביא את הספרים הוא חלק מיגיעת התורה!".
כמי שרואה עכשיו מגדל מתעופף באוויר
הסבר אחד יש לשתי פליאות בחדא מחתא:
זיכרונו העצום והמבהיל של רבינו, שכל התורה הייתה פרושה למול עיניו, כמי שלמדה בעיון זה עתה, וכל דבר שלמד במשך ימי חייו היה חקוק לו במוחו – פלא והפלא!
שמחתו העצומה של רבינו בעת לימודו, וניגוניו המתוקים, שכל מי ששמע אותם אפילו פעם אחת חש שהוא מצוי בהיכלות אינסופיים של עונג – פלא פלאים!
איך מגיעים לזיכרון בדרגה נשגבה כזו? איך מצליחים להעפיל להיכלות מתוקים ואינסופיים של עונג שאין על עפר משלו, עוז וחדווה במקומו?
התשובה קשורה לעומק החוויה!
חוויה חזקה נחקקת בנפש האדם בעוצמה בלתי רגילה, ואינה נמחקת מתודעתו לעולם.
כך היא דרכה של התפעלות הנפש!
דברו נא עם יהודי שניצל מן השואה הנוראה, ותשמעו ממנו את החוויות הקשות והמזעזעות שקרו לפני עשרות שנים, הוא יספר זאת עם כל הפרטים, כביכול קרו עכשיו ברגע זה.
להבדיל, גם חוויות מענגות נחקקות במוחו של כל אחד ואחד מאתנו, ואינן משות מזיכרוננו לעולם. איש אינו שוכח את חגיגת בר המצווה, או את הרגעים המרגשים כשעמד תחת החופה, וודאי לא את הרגע שהתבשר בכך שהפך לאב בישראל…
כל חוויה בעולם נחקקת במוחו של אדם, והוא מסוגל לשוב כעבור שנים רבות ולחוות מחדש אותה חוויה כפי שהיא חקוקה בזיכרונו, ולחוש כמו נמצא הוא באותו מצב.
ככל שהחוויה עוצמתית יותר. כך באותה מידה היא נחקקת במוחו של האדם יותר.
כיוצא בו, כל מחזה בלתי רגיל הנראה לעיני האדם, נחקק בעצמותיו ואינו מש ממוחו לעולם. אם יראה אדם מגדל בן עשרות קומות מתרומם ממקומו ומתעופף באוויר, ודאי לא ימוש מחזה זה מעיניו כל הימים, וכל אימת שייזכר בו יהיה בעבורו כביכול ראהו ברגע זה. אם ישתתף אדם באירוע מכונן הקורה אחת למאה שנה, ודאי לא ישכח את הדברים, ואף לאחר שנים רבות יחווה את האירוע כאילו קרה זה עתה.
הנה זהו הסוד!!!
סוד זיכרונו המבהיל של רבינו!
ולמעלה מכך, סוד שמחתו הבלתי רגילה של רבינו שאין לה משל ותיאור. סוד ניגוניו המתוקים הממלאים את האוויר בריח גן עדן מופלא!
כאן גם טמון סוד עמקותו הבלתי מושגת בשכלנו!
אב אחד לכולם, ומשורש אחד יצאו!
כשרבינו למד את קושיית הגמרא, הוא חווה את הקושיא כמו שחווה אירוע המתרחש פעם באלף שנים!
כל דיבור של רש"י היווה בעבורו חוויה עמוקה, כמי שראה בניין בן מאתיים קומות נבנה לנגד עיניו ברגע אחד.
ספק גדול, אם יש בכוח בן אנוש לתאר את עולם החוויות המופלא והעצום של רבינו. כל שלב בסוגיה, ההוה אמינא והמסקנא, כל קושיא וכל תירוץ היה בעבורו חוויה מדהימה, והוא התהלך מחוויה מסעירה אחת למראה נורא אחר, מתעלה ומתרומם מרגע לרגע.
אם זוהי מציאות חייו בכל רגע, וכי פלא הוא שכל העומד במחיצתו נמס לגמרי מעוצם מתיקות ניגוניו ומשמחתו הגדולה?!
אם כך נראה כל דיבור של רש"י בעיניו, וכי פלא הוא שכל התורה הייתה חקוקה לו במוחו ופרושה לפניו כאילו למדה זה עתה?!
הלא כל חוויה כבירה בעולם, חקוקה במוחו של האדם בעוצמה כאילו קרתה זה עכשיו, ואינה משתכחת לעולם.
(מתוך הספר 'גדולה שימושה' בשינויי עריכה)