מאת: הרב ישראל היימן
לקראת חג מתן תורתנו הק', בחרתי לשתף אתכם בחוויה אישית עמוקה שעברה עלי באחת השנים. הלקח הנלמד מהחוויה הזו כל כך גדול ועוצמתי, שהחשיפה הקטנה של צפונות ליבי שווה את המסר הגדול הנלמד ממנה.
זה היה בשנה הראשונה בה נשארתי אני ורעייתי עם שני ילדים מתוקים וקטנים, לעשות את החג הראשון לבד בבית. אינני זוכר אם זו הייתה השנה השלישית לנישואי או הרביעית. בכל אופן, החברותא הקבוע מהכולל, שגר בקרבת מקום מגורי ונמצא גם הוא בשכונה – הכריע את הכף, יו"ט של שבועות הרי הוא יום של מתן תורה – והעיקר בו הוא הלימוד בלילה הגדול. לא היו לנו ספיקות, השנה נשארים בבית.
התרגשנו קצת לקראת המעמד המכובד, אנחנו כבר לא זו"צ… כבר עושים חג בבית 'כמו גדולים'… אשת החיל עמלה וטרחה הרבה מאד זמן מראש, על סעודות מושקעות ועל שולחן חלבי מרשים ועשיר, שיקדם את פני בבוקר החג בשובי מבית הכנסת. גם אני מצידי השתדלתי להתכונן לחג המקודש כמו שצריך, וכמו שהורגלתי מאז ומקדם, בהוספת שעות לימוד ובהעמקה בענייני קבלת התורה. ההכנות נכנסו להילוך גבוה ככל שהתקרב החג, גם אצלי וגם אצל רעייתי, כל אחד בתחומו.
נו… עם כל הכוונות הטובות, מצאתי את עצמי בערב החג, כשבמקום לשבת בבית המדרש וללמוד כהכנה ליום המקודש, אני עוסק בענייני המטבח והמסתעף, ובעזרה בבית בהכנות הטכניות הרבות שנמשכו ונמשכו ממש עד כניסת החג. ליבי בבית המדרש ואנוכי נע ונד בין חדרי הבית, בשמירה על שני הקטנטנים, ובסיום המטלות והעניינים אותם היה צריך לסיים לפני התקדש החג.
לא האמנתי לעצמי כשהגעתי לתפילת מנחה כמה דקות אחרי הצפצוף, לבוש בבגדי החג. תחושת החמצה גדולה מפעמת בי. ניחמתי את עצמי שאמנם את 'סדר קבלת התורה' המסורתי הנהוג בעולם הישיבות, לא הספקתי, אבל מכאן והלאה הכל יראה כמו שהורגלתי…
את הדקות שבין מנחה לתפילת ערבית אכן ניצלתי כדבעי, וגם המעריב עצמו בס"ד היה חזק ונרגש.
את ה'מכה' קיבלתי כשחזרתי הביתה…
שם חיכתה לי משפחתי הקטנה והחמימה, עם הילדים שמיד שהתיישבו לשולחן והחליטו לתת 'טיפול מסור' לסכו"ם והצלחות, ולפצוח בסדרת תיפופים נמרצים…
איכשהו הצלחתי להרגיע אותם וניגשתי לקידוש. היה קשה להגיע לרוממות מיוחדת בשעת אמירת "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון" ובברכת "שהחיינו", כשברקע הילדים רבים על איזה משהו שלא הצלחתי להבין מה הוא.
הסעודה גם התנהלה בצורה שונה ממה שדמיינתי. לא יכולתי לדבר עם האשה והילדים רק על רעיונות עמוקים בעניין קבלת התורה ורוממותה, כאשר חפצתי…
אחרי הווארט הראשון, הילדים עברו להתעניין בנושאים שונים אחרים… אשתי ציפתה לשולחן חג עם בעל מאיר פנים כרגיל, והילדים ניסו להסב את תשומת ליבי לציורים הנפלאים של הר סיני שהם הביאו מהגן, בהם הייתי 'חייב' להתעמק ארוכות – בעיצומה של סעודת החג שאמורה להיות בכלל אחרת לגמרי לטעמי…
גם להפתעות הקולינריות (הבאמת מוצלחות…) שרעייתי טרחה עליהן שעות רבות, הייתי חייב להתייחס. אחרי השקעה גדולה כל כך, לא מספיק להביע תודה ולומר שזה טעים ויפה, אלא חובה באמת להתעניין באופן ההכנה, ובמרכיבים הלא שגרתיים שהיא עמלה עליהם לכבוד יו"ט…
כל אלו היו בעיני באותה שעה דברים טפלים, ארציים, ומאד לא מתאימים למעמד אותו ראיתי בעיני רוחי. ניתן לומר שאמנם שמבחוץ לא היה ניתן להבחין בכלום ב"ה, אבל ליבי רעש ורגש על 'חילול' היו"ט המקודש…
השבר האמיתי היה כשסיימתי את הסעודה, ואחרי שעזרתי להוריד מהשולחן את כל הכלים והתכוננתי לקחת במהירות את הטלית ולרוץ אל החברותא שבוודאי מחכה לי, גיליתי שרעייתי מכינה את הילדים ללוות את אבא לבית הכנסת בטיול נחמד של ליל חג קיצי…
זה כמובן לא כל כך התאים לי, אבל לא אמרתי מילה. הבנתי שזה חלק משמחת החג שלה ושלהם.
עוד דקות ארוכות כנצח עברו עד שנכנסתי לבית המדרש, שלתדהמתי היה עדיין רק בחצי תפוסתו. לחברותא שהגיע רק אחרי עשרים דקות לא אמרתי מילה, ורק בתנועת ראש הנהנתי לו לשלום והתיישבנו ללמוד. שעה מענגת עברה עלי. שעה של 'שטייגען' בוער כאש, עד ש… חבטה נוראה נשמעה בחלל בית המדרש.
זוג ילדים חינניים שלמדו לידי, עברו ל'מצב לילה' ונרדמו על הסטנדר. אחד מהם, שישב כנראה בתנוחה לא כל כך נכונה, קרס מתוך שינה עם הסטנדר שעליו הוא נרדם, על הרצפה בין הספסלים. הבעיה הייתה שמעוצמת המכה ומהבהלה הגדולה שנלוותה אליה, הוא החל לצרוח בהיסטריה נוראה, ואביו שעד לפני כמה דקות היה כאן – לא נראה כרגע באופק.
החברותא ואני קפצנו בבהלה, הוא רץ לנסות לאתר את האבא ואני הובלתי את הילדון המפוחד בעדינות אל מחוץ לבית המדרש תוך ניסיונות הרגעה ואיתור של איזו כוס שתיה או ממתק שישים קץ לתלאה החדשה שניחתה עלי…
אני בוש להיזכר שכל מה שעמד לי בראש באותה שעה היה: "אוי… אם הייתי עכשיו בישיבה, כמו כל השנים… שם אין ילדים שנופלים… שם אפשר ללמוד ברציפות כמו שצריך!"…
התחושה הגרועה לא עזבה אותי כל הלילה. זה היה סוג של 'הקש ששבר את גב הגמל'. בכל פעם שהחברותא יצא לשתות משהו או שהיה איזה הפסק קטן והכרחי מהלימוד, כבר הרגשתי בכל ליבי את 'המצב הדפוק' אליו נקלעתי, ואת החוסר במה שהורגלתי אליו כל השנים. תפילת ה'שחרית' כוותיקין וה'מוסף' שלאחריה, כבר היו בהתאם, מה שלא שיפר כל כך את מצב הרוח הכללי שלי…
כשחזרתי הביתה ורעייתי קיבלה אותי במאור פנים ובשולחן ערוך כמו שהיא תכננה, לא יכולתי לבטא את הרגשותיי, זה לא היה יפה לאכזב אותה ככה. קידשתי וטעמתי, החמאתי וטעמתי שוב, ואז נכנסתי לנוח וסגרתי את דלת החדר.
עכשיו נשארתי לבד, אני ותחושת ההחמצה שלי בלי אף אחד נוסף. דמעות עלו בעיני… אבל מרוב עייפות כנראה נרדמתי מיד.
התעוררתי כעבור שעתיים בערך, מבוהל מחלום שהיה ברור ומוחשי מול עיני. נחסוך מהקוראים הנכבדים את כל החלום על כל פרטיו, רק אספר שעמדתי שם מול הר סיני באמצע המדבר, מזיע ועייף עם אותה הרגשה בה הלכתי לישון…
אבל בניגוד למה שהיה ניתן לצפות, עמדתי שם ממש לבד.
יחיד במדבר! מול הר בוער באש… עשן וערפל.
מסביבי הוצבו בוקסות רבות עוצמה, שאמורות היו להעביר את המעמד הנורא לציבור הענק, שמשום מה לא הגיע לשם…
בחלום לא הטרידה אותי העובדה שאף אחד לא נמצא. גם המוזרוּת של בוקסות עוצמתיות של שנות האלפיים, שחדרו למעמד העתיק לא הסבו את תשומת ליבי. יותר הייתי מוטרד מהצמא והעייפות, וחיכיתי בכיליון עיניים שמעמד קבלת התורה יתחיל כבר…
בינתיים התנגנו ברקע 'ניגוני חימום' מרגשים, שהבולט שבהם, אתו התעוררתי – בלי שזכיתי לראות בחלומי את המעמד עצמו – היה הניגון המפורסם של אבינו אב הרחמן. פקחתי את עיני כשהמילים מהשיר מתנגנות בראשי ללא הרף, "לשמוע… ללמוד וללמד… לשמור ולעשות… את כל דברי תלמוד תורתך באהבה…".
התאכזבתי שלא ראיתי את מעמד קבלת התורה. קמתי, התארגנתי, ושניה לפני שיצאתי מהחדר הכתה בי ההבנה במלא עוצמתה!
הייתי שם…
כן זכיתי לקבלת התורה…
אמנם לא שמעתי שם אלוקים חיים מדבר מתוך האש, אבל המילים האלו אותם אני אומר כל בוקר כמעט בחטף, חלחלו בי ופשטו בגופי כארס של עכנאי.
פתאום הבנתי…
עיקר קבלת התורה הוא לשמוע ללמוד וללמד, ואז… לשמור ולעשות באהבה!
מה החכמה ללמוד וללמוד לילה כיום יאיר בלי לקיים? בלי לעשות? בלי ה'באהבה' של קיום התורה?
להתייחס יפה לילדים או לקיים את חובתי מול ילד שנופל מהספסל – זה לא טורד ומפריע לקבלת התורה… להחמיא לנוות הבית או לעזור לה, זה לא מה שמוציא אותי מהמהלך של קבלת התורה… זוהי קבלת התורה עצמה!! לשמור ולעשות!!
והעיקר הוא החלק של 'באהבה'!
אור פשט בליבי, הבנתי למפרע שחג השבועות הזה, היה חג מתן תורה המכונן ביותר בחיי.
הבנתי אל נכון את המשמעות האמיתית של קבלת התורה ויישומה אל החיים שלנו, ותפסתי את העבודה הנכונה והאמיתית של מתן תורתנו הקדושה!