לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי (יג, יא)
לפני תחילת הפרשה – פרשת המרגלים, היינו רוצים לומר לכאורה מילתא דבדיחותא. לא סתם מילתא דבדיחותא, חלילה, אלא מוסר גדול.
הסטיפלער זי"ע היה יתום מאביו מגיל חמש שנים. אמו ע"ה עודדה אותו תמיד ללכת לשמוע 'מגידים'. כידוע, בימים עברו בארצות הגולה היו ה'מגידים' עוברים ממקום למקום, נכנסים לעיירות ומשמיעים דברי מוסר, יראת שמים והתעוררות. במקרים רבים ביקשו קודם לכן לדעת את הנושאים שבני העיירה נכשלים בהם ועליהם היו מעוררים את תושבי המקום. יש מהם שדיברו בניגון ויש בקולות וברקים.
פעמים שהיה בא לעיירה 'מגיד' חשוב, מלא וגדוש בתורה ובאגדה, שעורר את השומעים בטוב טעם, ולפעמים היו מבקרים בעיירה מגידים פשוטים יותר, אבל הצד השוה שבכולם, שדיברו עם מטרה לעורר את הציבור.
הסטייפלער סיפר, שאמו היתה אומרת לו תמיד: "יענקל, לך תשמע את המגיד, לך תשמע!"
הוא אמר פעם מה ששמע מאחד המגידים שחלף בעיירה שלהם [מפשוטי המגידים] בשבת פרשת שלח. גיועלדיק.
התורה אומרת: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי".
"אוי, תשמעו אותי", הכריז המגיד, "חלילה אינני אומר את הפשט, אבל כמוסר, אומר אני לכם דברים נכונים.
"למטה יוסף" – מדוע שלחו אותך כאן למטה, לעולם הזה? בשביל מה הקב"ה שלח את הנשמה כאן לעולם הזה? – יוסף. שתוסיף תורה, לעבודת ה', לקיום מצוות ולעשיית מעשי חסד.
ומה קורה בפועל? – "למטה מנשה" – אדם יורד למטה ושוכח את הכל, נשכח ממנו מדוע הגיע לכאן [על שם הפסוק "כי נשני אלוקים" (בראשית מא, נא) – השכיח ממני]. "מנשה" – הוא שוכח את המטרה שלשמה בא ובגינה קיבל את מתנת החיים.
אוי, אוי: "גדי, בן סוסי". גדי: תגיד, וכי אינך סוס?…
אוי גיועלדיק. כן כן, תצחקו קצת – – -.
אספר לכם מעשה אמיתי.
שהיתי באמריקה זמן ממושך והמתנתי להשתלת כליה לעצמי. יותר משנה התאכסנתי בארה"ב בהמתנה וציפייה. פשוט מחכים ומחכים לרגע שיגיע הטלפון המיוחל מבית הרפואה המבשר כי נמצאה כליה.
לילה אחד, בשעה שתים וחצי לאחר חצות, אני מקבל טלפון מהאחיין שלי שם באמריקה – הבן של ראש ישיבת מיר, רבי שמואל בירנבוים זצ"ל. הייתי אז באמצע השינה.
אני מרים את הטלפון: "כן, מה יש? מי מדבר?"
"אוהו, שלום, לילה טוב!, נכון שהיית היום בשיעור של ראש הישיבה? כמדומה שהשתתפת בשיעור של אבא שלי?"
"כן", השבתי לו.
"נו, יש לכם איזה הערות על השיעור?"
"ר' איד, אתה יודע מה השעה כעת?" – תמהתי.
"כן, אני יודע מה השעה".
"אז מה קרה לך?…"
"התקשרו מבית החולים שהגיעה כליה"…
[הוא לא רצה לבשר לי זאת מיד עם הרמת הטלפון מתוך השינה כדי שלא אתרגש יתר על המדה].
רק שמעתי את הבשורה, נכנסתי לאימה ופחד. היה לי רצון לומר לו: אולי נדחה את זה קצת. ובאמת כל הסיפור של השתלה הוא מורכב ומסעיר את הנפש.
התחלתי כך לגמגם, ואז הוא פנה אלי ואמר. אה, רבותי תשמעו מה שהוא אמר: "אז מה אתה עושה באמריקה? מה אתה עושה פה? הלא לשם כך באת מארץ ישראל לכאן, מה אתה מסתפק, מה אתה חושב לך, הרי הרחקת נדוד לכאן רק עבור השתלת הכליה!
המילים הללו מלוות אותי עד היום כי הם נאמרו בעת מיוחדת. המשפט הזה מזעזע אותי תמיד מחדש: הרי הגעת עד לכאן רק למטרה זו, הלא לשם כך הרחקת נדוד.
יש אדם המסתובב בעולם, שבעים, ואולי שמונים שנה, ואינו יודע מה הוא עושה בכלל… איך, מדוע, ולשם מה הוא מסתובב כאן הלוך וחזור, ישן וקם, הולך, חי ונושם.
איי, איי, "למטה יוסף" – תוסיף יראת שמים! תוסיף עבודה! להוסיף תורה.
אבל, וי, "למטה מנשה" – הוא שוכח את הכל.
"גדי בן סוסי", כי הפסוק אומר: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". האיש הזה מטייל מהבית לעבודה ומהעבודה לילדים, ומהילדים לנכדים, רץ מפה לשם ומהכא להתם, ואינו יודע לאיזו מטרה הגיע.
זו מילתא דבדיחותא, אבל עם א'גרויסא חיזוק.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)
צגובה
דברים יפים ומחזקים אהבתי מאוד. יישר כח