"ושמרתם את משמרת הקודש" (י"ח, ה')
הסיפור הבא הוא סיפור גבורה מיוחד במינו, מעשה של מסירות נפש שאירע בדור שלפנינו, ואותו זכיתי לשמוע מפי בעל המעשה – זקני הגאון החסיד רבי ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל, שהיה מספרו בהתרגשות עצומה.
לא רגיל היה זקני לספר סיפורים בעלמא, אך מעשה זה היה מספר, משום שראה בו לימוד לקח וחינוך חשוב מאין כמותו לדורות הבאים, ואין ספק שזכות מעשה זה עומדת לזכותו ולזכות צאצאיו.
זהו סיפור של מסירות נפש, אך גם של הארת פנים שמימית לה זכה באותם ימי האופל, כקרן של אור ותקווה שנשלחה אליו ממרומים, להחיות את נפשו ולהחזיק את נשמתו באמונה שלמה בבורא, באותם מקומות אפלים אליהם נקלע.
רבי ישראל יצחק נולד בפולין, בעירה דלוגשדלא למשפחת רבנים חשובה. אביו הגאון רבי מנחם בנימין הי"ד היה רבה של העיירה, וסבו היה הגאון רבי נפתלי יוסף פריינד רבה של רוז'אן, שהיה מגדולי הרבנים בפולין.
בפרוץ השואה נעקר מעירו וממשפחתו, מעולמו הרוחני והטהור, מהתמדתו ומטהרתו, מדבקותו הנפלאה ברבו הרבי בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, ומכל מה שהיה לו – ונזרק למרחקים.
יד ה' היתה עמו, והוא הצליח להימלט משטח הכיבוש הנאצי ולברוח לרוסיה, אך גם שם לא ציפו לו חיי גן עדן…
היו אלו שנות האימים של שלטון סטאלין, מיליונים נאסרו ונכלאו ללא כל חטא ופשע. הגולו לסיביר או הוצאו להורג.
כל ניד עפעף יכול היה להתפרש בבגידה וחתירה תחת השלטון הקומוניסטי, ועל אחת כמה וכמה קיום חיים יהודיים מלאים.
הפליטים מפולין ומארצות הכיבוש הנאצי, נחשבו מראש לחתרנים ולמהפכנים מסוכנים. כאשר ניסה רבי ישראל יצחק להבריח את הגבול מרוסיה לליטא – שם התקיימו חיים יהודיים מלאים, נתפס ונכלא.
התנאים בכלא הסובייטי היו קשים מנשוא. האסירים עברו חקירות קשות תוך הפעלת לחצים גופניים ונפשיים קשים ביותר, ובקושי רב הצליחו להישאר שפויים.
אם זו היתה מנת חלקם של האסירים כולם, על זקני עבר סבל כפול ומכופל, כיהודי בודד בין כל חבריו הגויים, ללא כל אפשרות לקיים מצוות וללא בן אנוש בפניו יוכל להשיח את לִבּוֹ.
היה זה אחד מימי השבת בהם שהה בכלא, בחודש אייר ה'ת"ש, וכר סיפר רבי ישראל יצחק:
עמדתי בפינת התא שקוע בתפילת שחרית של שבת. התפילה היתה הדבר היחיד שיכולתי לקִיים. לשם כך לא הייתי זקוק למאום, רק לומר את מילות התפילה ולשפוך את נפשי לה'.
שקשוק מפתחות נשמע, ובפתח עמד הסוהר: "היי ז'יד! בוא איתנו מיד!"
ליבי פעם בפחד: מה רוצים הרשעים מחיי? הלא החקירות מתנהלות בלילות בדרך כלל.
הובלתי למשרדו של הקצין הממונה, שהיה נינוח שלא כהרגלו: "אין זו חקירה, זקוקים אנו רק לטביעת האצבעות שלך", אמר, ובלא להמתין לתשובה תפס את כף ידי וטבלה בדיו: "חתום שזו טביעת האצבעות שלך!", הורה.
"איני יכול לחתום! שבת היום, ואסורה עלינו הכתיבה ביום זה. מחר אוכל לחתום…", עניתי.
"שבת?!", פער הקצין את עיניו: "מה זה?"
"יהודי אני, ועל מצוות תורתנו אני שומר בקפדנות. ביום זה אסר עלינו הבורא לעשות כל מלאכה, על כן לא אוכל לחתום בעבורך היום עד לרדת החשכה", ניסיתי להסביר לגוי.
הקצין רתח מזעם: "האם השתגעת?!", צעק, "זו הפרת פקודה! אינך בן חורין כאן, אתה אסיר בבית הסוהר, ועליך לציית לכל הפקודות!"
אך אני בשלי: "שבת היום, האלוקים פקד עלי לשומרה. הוא המפקד העליון שלי בעולם, ולפקודותיו אציית!"
המפקד יצא למסדרון וקרא בקולי קולות: "בוריס, בוא הנה!"
אל החדר נכנס שוטר גבוה בעל תווי פנים יהודיים. במילים ספורות הסביר הקצין לבוריס זה אודות האגוז הקשה לפיצוח היושב לפניו.
החייל החל לדבר אלי באידיש:
"למה לך להתעקש? וכי אינך מכיר את הנ.ק.וו.ד.? כאן, בכלא, אין איסור לחלל שבת. אתה יודע שעל הפרת פקודה עלולים לדון אותך למוות, ואם באמת שומר מצוה אתה, ודאי שמעת כי פיקוח נפש דוחה שבת…"
"אל תהיה מסית לדבר עברה!", אמרתי בתקיפות, "חבל על דבריך. לא אחתום בשבת!". המפקד הגוי לא הבין אמנם את דברי, אך טון דיבורי התקיף היה ברור לו די והותר. "משוגע! כסיל! יהודי מלוכלך!", המטיר עלי צרור קללות ברוסית עסיסית, "תחתום או לא?!"
שתקתי, שיעשה עמי כאוות נפשו – הרהרתי, אני לא אחתום!
הקצין שראה את עקשנותי שינה לפתע את סגנון דיבורו: "אם תחתום – תשתחרר מהר יותר, וגם אסדר לך תנאי מאסר טובים יותר, תקבל ליטר חלב וגם ירקות כאוות נפשך… אעביר אותך לאגף אחר… נו, קח את העט ותחתום!".
אך ידי נשארו שלובות, לא קרבו אל העט.
"נו, טיפש שכמותך", צעק בזעם, "אל תעשה בעיות! חתום וזהו!". שתקתי. "דבר! תחתום או לא?", שאג הקצין. "לא!", עניתי בעוז.
תשובתי השלווה הוציאה אותו מכליו. "חיילים!", צרח אדום מכעס, "קחוהו לצינוק!"
מסע מפרך ממרומי חדרי החקירות עד למעמקי הצינוק עבר עלי. הצינוק היה חדר זעיר מבטון ללא חלונות. חור קטן היה קבוע בדלת, דרכו היה מציץ השומר אל התא, לראות האם הכלוא בצינוק המחניק עודנו בין החיים…
"ועכשיו – תחתום?", קרא הקצין כשדחף אותי הסוהר אל הצינוק.
"לא!". "קישרו אותו!", פקד על הסוהרים. כעבור שניות הגיע חייל עם חולצה משונה: ארוכה עד לרצפה ושרווליה ארוכים במיוחד. פתאום הופלתי ארצה, וידי ורגלי נקשרו אלה אל אלה, מאחורי גבי על ידי השרוולים הארוכים. נשארתי שוכב על רצפת הבטון, עקוד כמו שור לשחיטה.
ואילו הקצין יצא מן הצינוק בזעם, טרק את הדלת ופלט מפיו קללה רוסית עסיסית. שלווה מוזרה צנחה עלי, ובראשי רחשו מחשבות ממחשבות שונות.
"מי פילל ומי מילל שאזכה לכך? אני המאושר עלי אדמות! זכיתי להצטער למען שבת המלכה!
הן אין זו רבותא לשמור שבת בבית אבא, מול שולחן השבת הערוך. אך לשמור שבת כאן בצינוק – זהו אושר רוחני אמיתי!"
שפתי רחשו שבח והודיה לשם יתברך, שזיכני לשומר שבת מתוך צער.
הזמן חולף. אני על הרצפה, עקוד כשור, ומידי פעם מציץ אלי מן החור שבדלת שומר האגף ושואל: "נו, תחתום?"
ואני בקול צלול ובוטח אומר: "לא!"
באחת הפעמים הללו בקשתי לצאת לשירותים.
כאשר חזרתי, קרא הזקיף למפקד לעקוד אותי, הלה, שזעמו בינתים תפח כהוגן, קשר אותי בכל כוחו. קישוריו היו הפעם חזקים כל כך, שלא יכולתי להניע אבר. בקושי רב הצלחתי לנשום. אם חשבתי בתחילה שקשה הוא הניסיון, נוכחתי עתה כי קשה הוא שבעתיים. אט אט עזבוני כוחותיי, אך למרבה הפלא המשיך מוחי לעבוד במרץ.
במחשבתי עלה התנא הקדוש רבי עקיבא.
מספרת הגמרא במסכת ברכות (סא:), שכאשר סרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל, שאלוהו תלמידיו: "רבנו, עד כאן?" ענה להם רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – ואהבת את ה' אלקיך… בכל נפשך, מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו…"
מה פשר שאלתם של התלמידים? – הרהרתי – הן השעה היתה שעת שמד, הרומאים רוצים להשכיח תורה מישראל, וחייב אדם למסור נפשו על קדושת שמו יתברך. ותשובתו של רבי עקיבא, גם היא אינה מובנת ואינה מתרצת כלל את קושיתם…
ולפתע – אורו עיני. הבנתי את הגמרא:
כאשר ראו התלמידים את סבל רבם הקדוש, את היסורים העצומים העוברים עליו, שאלוהו: רבי, עד כאן?! אכן, חייב אתה למות על קדוש השם, אך אפשר למות גם בלא צער. מדוע משמים נגזר עליך למסור את הנפש ביסורים כה עצומים?
ענה להם רבי עקיבא ואמר: יודעים אתם, תלמידי, שכשם שיש רמ"ח איברים ושס"ה גידים בגוף האדם, כך יש גם רמ"ח איברים ושס"ה גידים בנשמה. כל ימי הייתי מצטער מתי אקים את מצות "ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך" בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי! כעת, ביסורים קשים אלה, זכיתי לחוש את אהבתי אליו יתברך בכל איברי וגידי!
וכעת גם לי נזדמנה מיתה על קידוש השם ביסורים…
לפתע פסק לבי מלפעם וזרם דמי כמו האט את מהלכו. מחשבה ספקנית פלחה את ראשי כחץ חד:
בעצם, אמרתי לעצמי בחרדה: מי פסק לי שמצווה עלי למסור נפשי? מאין הבטחון שהנ.ק.וו.ד. מתכוון להעביר אותי על דתי? הם זקוקים לחתימתי, ואך במקרה הם דורשים ממני שאחתום דווקא בשבת.
להם חשוב לאכוף עליך למלא את הפקודה, כלל לא אכפת להם אם שבת היום או סתם יום של חול…
קול אחר קרא בקרבי: אבל אין זה משטר הצאר! זהו משטר קומוניסטי, אשר הכריז במפורש מלחמה בה' ובתורתו! מחשבות שונות התרוצצו בראשי.
קול אחד קורא לי: 'חתום!', ואחר זועק ממעמקי לבבי: 'אל תחתום'! וכוחותי הולכים ואוזלים, לבי פועם בחזקה. מי יודע אם עוד רגעים ספורים אהיה כאן, בעולם הזה… והנה, מן החור שבדלת מציצה עינו של השומר: "נו, תחתום?!"
"ל…לא…!" נשמע קולי המרוסק.
מה עשית? – קרא אלי הקול בחרדה עצומה – אתה הורג את עצמך! כמה דקות נראה לך שעוד תחזיק מעמד?!
בשארית כוחותיי קראתי, מבוהל: "שומר! בוא הנה!!!"
אך איש לא ענה לי. צעדיו של השומר כבר היו רחוקים מאד. מן הסתם הוא היה כבר בקצה המסדרון.
השומר אמנם לא שמע, אך באזני הדהד היטב הקול. הצעקה חלחלה עד לעמקי נשמתי.
פרצתי בבכי…
לאן הגעתי? האם באמת חשבתי לחלל את השבת?
"הוי, רבונו של עולם!", רחשו שפתי, "עזור לי! אני לא מסוגל יותר! עשיתי בכל יכולתי וכוחותי אוזלים.
"אתה, השם יתברך, אתה כל יכול. עזור לי, שלא אגיע לידי חילול שבת…"
התחלתי ללחש את הפסוק: "יוציאם מחושך וצלמוות ומוסרותיהם ינתק".
כשסיימתי לומר את הפסוק נענעתי ידי, ופתאום – צנח החבל ארצה…
הרמתי יד אחת – והנה, היא מתרוממת! הושטתי יד שניה, וגם היא נעה בחופשיות גמורה. עם שתי ידי החופשיות התרתי את רגלי מן הכבלים. מתחתי את הרגלים הדואבות, התנשמתי עמוקות וחשתי כי כוחותי שבים אלי אט אט.
צעדיו של השומר נשמעו מתקרבים.
קיפלתי מיד את רגלי וידי, חששתי שהשומר המתקרב יציץ אלי, ונשכבתי מקופל על הארץ.
כאשר התרחק, התיישבתי על הרצפה הנוקשה, נרגש עד עמקי נשמתי, ונתתי שבח לה' יתברך אשר חולל לי נס מופלא שכזה.
המתנתי בדריכות, יושב ושוכב חליפות, עד שהייתי בטוח כי כבר יצאה השבת. ואז, הדהדה צעקתי בכל רחבי המסדרון:
"חבר שומר! אני כבר מוכן לחתם!"
כעבור דקות מספר נשמע קול שקשוק מפתחות. הקצין עמד בפתח, ואני שכבתי על הארץ, מקופל כעקוד.
הקצין קרב אלי, התכופף כדי להתיר את הקישורים, ואז קרא בתדהמה:
"ז'יד מלוכלך שכמותך, מי פתח לך את החבל?! האלוקים שלכם תמיד עוזר לכם בשעת צרה…"
שתקתי.
וכי מסוגל הייתי להסביר לו, לגוי הרשע, שיש אוזן הקשובה לתפילה מלב נשבר?
בחצי הלילה חזרתי לחדרי. השמועה אודות נס העקדה שארע לי עשתה כנפים ברחבי בית הסוהר, והאסירים הגויים הביטו בי בתמהון ובהערצה.
והיה רבי ישראל יצחק זצ"ל מסיים את סיפור מסירות הנפש שלו, ואומר: "אמנם נס גלוי היה זה, ושמו הגדול התקדש לעיני כל הגויים שבבית הסהר אך הנס האמיתי היה עצם יכולתי להביט בעיניו של היצר ולסרב למזימותיו.
לדעת ולחוש שהשבת יקרה היא מכל מחיר, ונכונים אנו למסור נפש בכדי לשמור עליה"…
(מתוך הגדה של פסח ספיר ויהלום)