בכייה על השקל…
על מה אנחנו מקוננים ובוכים בימי בין המצרים?
כמובן, בוכים ומתאבלים על חורבן בית המקדש, אבל האמת היא שעלינו לקונן גם על חורבן המושג 'חורבן בית המקדש'.
אפילו להתאבל כראוי על החורבן כבר איננו יודעים, מאחר שאין לנו צל של מושג מהי האבידה הנוראה שאיבדנו בחורבן.
תשאלו אדם ברחוב, "חסר לך בית המקדש?" והוא יאמר: "אה, לא ממש. אני מתפלל לקב"ה שלא יהיו צרות, שלא יהיו פיגועים, שכל הבעיות והקשיים יסתדרו, איכשהו…"
אבל איפה העיקר?
אוי להם לבנים שהוגלו משולחן אביהם!
שמעתי מעין משל מרבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א:
כאשר מרן הרב שך זצ"ל נפטר, היה אבל גדול. כולם בכו על גדול הדור, על מנהיג הדור שמסר את הנפש בשביל הדור. כולם בכו, וגם אדם עני אחד עמד בצד ובכה.
"למה אתה בוכה?"
"איזו שאלה… למה אני בוכה?! בכל יום שאספתי כסף בישיבת פוניבז', הוא נתן לי שקל. עכשיו, מי ייתן לי את השקל הזה בכל יום?"…
על זה אתה בוכה?! על השקל שתפסיק לקבל? איבדנו את הרב שך, את ראש הישיבה הגדול. איבדנו את מי שנשא על כתפיו את עול הדור באהבת אין קץ, במסירות שאין לה שיעור… איבדנו את גדול הדור, ואתה בוכה על השקל?!
אנחנו, עם כל הכבוד, דומים לאותו עני. אנחנו בוכים, "אוי, שיבוא כבר המשיח", והבכייה שלנו היא על הצרות, על הפיגועים והמחבלים, ועל בעיות בריאות ושאר מכות, ר"ל.
אבל זו בכייה על השקל.
הבעיה הרבה יותר גדולה – היינו עם הקב"ה, בשולחנו של מקום, ונזרקנו משם…
יהודי, אל תשכח!
על חג הסוכות נאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). זהו יום של שמחה גדולה.
והנה ביום טוב ראשון של החג, בתפילת מוסף, פתאום מתחילים לבכות – "ומפני חטאינו גלינו מארצנו…"
כך גם ביום טוב ראשון של פסח, ובכל ימי חול המועד של הרגלים. בתוך כל שמחת החג הגדולה – שהיא באמת גדולה, למי שמבין מהי קדושת החג – פתאום, 'איכה'. "ומפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתו, ואין יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך, ולעשות חובותינו בבית בחירתך בבית הגדול והקדוש…"
אדם עוצר את חברו, ואומר לו בהתרגשות, "שמעת מה קרה הבוקר בירושלים? מה?? לא שמעת, אתה לא מעודכן?"
"מה קרה? פיגוע?"
"לא, לא פיגוע. מה שקרה זה, שלא הקריבו היום שני כבשים בבוקר"…
"אתה צוחק עלי?"
וכדאי בזיון וקצף.
את קרבן התמיד של שחר לא הקריבו היום, ואנחנו מטיילים רגועים?! איך זה?
אנחנו כבר כל כך רחוקים, שקשה לנו לקלוט את עוצם הצרה והצער.
לפני זמן מה עברתי דירה. היינו צריכים לשפץ את הדירה החדשה, לשבור קירות, לסייד ולצבוע. הכל כבר היה, פחות או יותר, מתוקן ומושלם, כשנזכרתי – אוי ויי! איך יכולתי לשכוח זכר לחורבן?!
טפחתי על כתפו של השיפוצניק, ואמרתי לו, "תראה, כאן צריך לגרד. בדיוק פה, מול הפתח".
"מה??" השיפוצניק החילוני חשב שהשתגעתי. "הכל צבוע כל כך יפה, חלק. מה פתאום לקלקל?"
הלכה היא, מדברי הגמרא, ומובאת בפוסקים. וזה לשון הרמב"ם (הלכות תענית פ"ה הי"ב): "משחרב בית המקדש, תיקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד".
מה משדרים לנו? מה מלמדים אותנו פה?
ר' ייד, אין לך דירה מסודרת ומושלמת. כל עוד בית המקדש לא קיים, גם הבית שלנו 'לא קיים'.
"אל תקרי הלכות אלא הליכות". ההלכות הן אורח חיים, הן מכוונות את מעשינו ואת אופן התנהגותנו. ההלכות הן גם "הליכות", אופן המחשבה והרגשות.
נכנסים לבית, ופתאום רואים זכר לחורבן. האבל על חורבן בית המקדש הוא חלק מחיי היומיום שלנו.
הבן עומד להתחתן, וכולם מתרגשים ושמחים, וקונים ומתכוננים, ואז מגיע הערב הגדול. הדקות חולפות, רגע השיא מגיע – עריכת החופה, ונתינת הטבעת, "הרי את מקודשת…"
ובעיצומה של ההתרגשות הגדולה, מביאים כוס, בום! דורכים ושוברים.
הצלם עומד דרוך, מכוון את החתן להניח את הרגל על הכוס בזווית האידיאלית לתמונה ולהסרטה.
לא, ידידי, זה לא בשביל האלבום הרגיל או הדיגיטלי. זה זכר לחורבן, בעיצומה של השמחה.
יהודי, אל תשכח! כל עוד אין לנו בית מקדש, שמחתנו לא שלמה.
היה לנו בית מקדש, ובעוונותינו הרבים איבדנו אותו.
להצטער בצער השכינה
להתאבל באמת ובתמים על ירושלים הוא מן הדברים הקשים ביותר.
כשמגיעים לאלול וליום הדין, אנחנו יודעים, פחות או יותר, מה עלינו לעשות. חוזרים בתשובה, עושים חשבון נפש, מקבלים קבלות טובות, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.
אבל מה רוצים מאיתנו בחודש אב?
רוצים שנרגיש את הצער על חורבן בית המקדש. ככל שנהיה יותר קרובים אל ה', נרגיש יותר את צער השכינה.
גם מרן ראש הישיבה, רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, עורר על עניין זה, בבואו יום אחד לקריית ספר.
שמונה מאות אברכים ישבו מולו, והוא אמר להם: "רבותי, הייתם פעם בים בבין הזמנים? ראיתם פעם, איך אבא מחפש ילד בן שלוש שאבד? "איפה מוטי, איפה הוא??"
שעה חולפת, וגם שעתיים, והמציל מכריז – "מי ראה ילד קטן עם גלגל ים כחול?" האבא שרוי בדאגה איומה, בצער ובלחץ נוראים. איפה הילד??
פתאום מגיע אדם אחד, מביא איתו את הילד. הוא מצא את הילד משחק בממטרה.
אוי! לראות את השמחה של האבא! כמה הוא מודה לאותו אדם, שמצא והביא לו את הבן האבוד!
לרבונו של עולם יש כל כך הרבה ילדים קטנים, שהולכים לאיבוד… איך אתם יכולים לשבת פה רגועים, כשיש צער כזה לשכינה?!
אנשים גדולים חיים באטמוספרה אחרת. הם קרובים אל הקב"ה, הם חשים את צער השכינה בגלות.
בגמרא (ברכות יג ע"א) מובא: "…בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך [אשרי כל זמן שהיה קילוס זה בתוך בית המקדש – רש"י]. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
בפסוק בתהילים (קמז, ב) נאמר: "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס".
איך זוכים ל"בונה ירושלים"? – ע"י "נדחי ישראל יכנס", שמחזירים ומכנסים עוד יהודים לאבינו שבשמיים.
(רבי ישראל מאיר שושן שליט"א – דורש טוב בין המיצרים)