"נבנה גדרות צאן למקננו וערים לטפינו"
נדמיין לעצמנו מצב שבו אנחנו רואים אדם הצועד ברחוב, בידו האחת הוא מחזיק בילדו בן השנתיים, ובידו השנייה הוא גורר אחריו מזוודת טרולי בעלת ארבעה גלגלים.
ברגע של היסח דעת, משחרר בן השנתיים את אחיזתו של האב בידו, ובורח אל הכביש הסואן. האב המבוהל רוצה לרוץ אחרי בנו, ובטעות משחרר את המזוודה מאחיזתו. התוצאה המתבקשת היא שהמזוודה מתחילה להתדרדר במורד המדרכה ומאיימת לעוף גם היא אל הכביש, ולהפוך למרמס תחת גלגליו של איזה אוטובוס גדול ממדים, או אולי גלגלי משאית כבדה במיוחד.
באינסטינקט של רגע, זונח האב את הדאגה לבנו, ומתחיל לרוץ אחרי המזוודה בחרדה גדולה, כדי שהיא לא תיפגע חלילה.
מה נאמר ומה נדבר אם מקרה כזה ייגלה לנגד עינינו? חושבני שלימוד הזכות היחיד על האב, יכול להיות שאולי במזוודה יש לו עוד שני ילדים, ולכן הוא בחר לדאוג לשניים במקום להציל את האחד…
אבל אם נגלה שבמזוודה יש כמה כלי כסף ותכשיטים, ונשמע שהאבא עזב את בנו כדי להציל את ממונו, מה נגיד עליו? שהוא טעון בדיקה רצינית האם הוא יצור אנושי, או שמא הוא בכלל חייזר שמגיע ממקומות אחרים.
ואם לאחר בדיקה יתברר שהוא אכן אדם, בשר ודם כמונו ממש, אנחנו נשלח אותו מיידית לאשפוז בבית חולים לתשושי נפש. להעדיף את הממון על פני הילד שרץ אל הכביש? איזה מן אבא בעולם יעשה דבר כזה?
אז בואו נראה מה כתוב במדרש, על פרשתנו פרשת מטות.
**
אומר המדרש: "לב חכם לימינו זה משה רבינו, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד". למה? כי בני ראובן ובני גד, כשביקשו להישאר בעבר הירדן, אמרו למשה רבינו: נבנה גדרות צאן למקננו, וערים לטפינו. נדאג קודם לבהמות שלנו, ורק אחר כך לילדים, על זה אומר הפסוק: "לב כסיל לשמאלו". ואילו משה רבינו ענה להם בצורה הנכונה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם". עליו נאמר "לב חכם לימינו"…
זה הרי בלתי נתפס: דור המדבר, דור דעה. שני שבטים מעם ישראל, שבטים שלמים שכללו רבבות רבבות אנשים, כל מה שיש להם לדאוג לו זה הצאן? האם יעלה על הדעת לומר דבר כזה, שהצאן שלהם חשוב להם יותר מהילדים שלהם? בוודאי שלא! המדרש הזה טעון ביאור, מונח פה משהו עמוק יותר, כי הפירוש כפשוטו לא מתקבל על הדעת.
אומר ה'באר יוסף', הלא הוא המגיד הירושלמי רבי יוסף צבי סלנט זצ"ל, פשט נפלא:
רש"י הקדוש אומר בפרשתנו, שבסיחון גרו כל כך הרבה אנשים, שגם אם הם היו יתושים לא היה אפשר לנצח אותם בגלל מספרם הרב. וסיחון היה אדם כל כך חזק, שאפילו אם היה יושב בכפר קטן ואנשים חלשים, לא היה אפשר לנצח אותו.
מה עשה הקב"ה? נתן בליבם לצאת למלחמה, וכך הם מתו כולם במקום אחד, וכשבאו ישראל לכבוש את עריהם, הם לא היו צריכים להתאמץ בכלל, כי נותרו שם רק הנשים והטף.
ממילא היו ערים בנויות, בתים מלאים כל טוב, שבט ראובן ושבט גד לא היו צריכים להתאמץ יותר מדי, כדי למצוא מקום לאכסן את הילדים שלהם. אבל באשר לצאן הם היו בבעיה, כי הצאן של בני סיחון נשאר בגדרות הצאן שלהם, עכשיו היו צריכים לבנות דירים ורפתות חדשים, שיספיקו גם לבהמות שבני ישראל הביאו איתם, ולכן הם אמרו נבנה גדרות צאן למקננו, ולאחר שנשלים את המלאכה הזאת, נפנה לבנות גם ערים לטפינו, נבנה עוד בתים ויישובים שיהיה מקום בהרחבה, אבל זה פחות דחוף, כי גם עכשיו כבר יש להם איפה לגור.
אמר להם משה רבינו: טעות בידכם. גם אם יש לכם איפה לגור, זה לא מספיק. אתם צריכים לטהר את הבתים מהעבודה זרה שלהם, להשמיד את כל הדברים הרעים, לבסס בתים שאינם קיימים בשביל חיי מותרות, אלא כאלו שמטרתם לעשות את רצון ה'.
כי החיים הרוחניים וחינוך הילדים קודמים לכל דבר. זה הבסיס, היסוד, קודם מכינים את השטח מבחינה רוחנית, אחר כך בודקים מה צריך במישור הגשמי.
**
לפני שלוש שנים פגשתי בימי 'בין הזמנים' יהודי בצפון הארץ. הוא לא היה נראה אחד שעסוק יותר מדי בהבנת העומק של החילוק בין הקצות לנתיבות, ונראה שכבר כמה עשרות שנים שהוא לא למד מוסר בשפתיים דולקות… יהודי שנראה מסודר בחיים, עם רכב יפה, שעון יוקרתי לזרועו, בקיצור, לא אברך כולל…
פתאום שמעתי אותו אומר: "אוי, כבר הגיע הזמן שיבוא המשיח… אי אפשר כבר לחכות".
האמת שהופתעתי לשמוע משפט כזה מפיו, ואפילו קצת נבהלתי. אם הוא מדבר על משיח, אולי קרה משהו חלילה. שאלתי אותו בעדינות… "מה הסיפור? למה משיח עכשיו???"
והוא השיב לי תשובה מאוד פשוטה: "כבר 25 שנה שאני לא הייתי בארץ בתקופה הזאת של השנה", הוא אומר, "חודש אוגוסט זה חודש שמוקדש לטיול בחו"ל, פעם בשוויץ, פעם אוסטריה, פעם תאילנד או טיבט. אבל לא בארץ!
"עכשיו באו זמנים קשים, משבר הקורונה, אין טיסות, ובמקום לנפוש לי במלון יוקרתי באיי סיישל, אני תקוע פה בצימר פשוט במושב דלתון… מה אומר ומה אדבר, באמת צריכים כבר משיח!".
אמרתי לו, שבדיוק בשביל זה באו ימי 'בין המיצרים' בתקופה הזאת, כדי להסביר לנו שמשיח חשוב לנו לא בגלל העדר טיסות לטיולים בחו"ל, ולא בגלל הצימר הלא מוצלח בצפון…
מרנא ה'חפץ חיים' זיע"א, סיפר משל נפלא שמתאר את המצב הזה:
מעשה בבן מלך שנחטף ונלקח בשבי בעודו צעיר לימים, והמלך לא נואש ושלח אחריו שליחים לכל מקום, במטרה לאתר אותו ולהשיבו אל אביו. אחרי מספר שנים, כשהוא כבר היה נער או אפילו גבר צעיר, הגיעה שמועה על איזה רועה צאן, שעובד אצל בעל אחוזה אלים, ושנראה דומה לבנו של המלך.
הגיעו השליחים לאחוזה, בדקו בסימנים שהיו ידועים להם, ואימתו את ההשערה. אכן, זהו בנו האבוד של המלך. מיד לקחו אותו, העלו אותו אל העגלה שאיתה באו, ואמרו לו שהוא נוסע לפגוש את המלך.
"אתה בנו של המלך", אמרו לצעיר המופתע. "כשתבוא אליו תוכל לבקש ממנו כל מה שתרצה והוא יתן לך…".
הרהר הצעיר מעט, ולבסוף אמר: "אני כבר יודע מה אבקש ממנו! אני אבקש שישלח מכתב יפה לבעל האחוזה שלי, ויבקש ממנו שיפסיק להרביץ לי כל כך הרבה, ושיתחיל לתת לי אוכל יותר טוב, במקום הלחם היבש שהוא נותן לי כיום, וגם שיאפשר לי לקחת איתי כסא קטן אל המרעה, כדי שבזמן שהכבשים אוכלים עשב, אני אוכל לפחות לשבת על כסא, ויהיה לי יותר נחמד בזמן הזה… אם בעל האחוזה יקבל מכתב כזה מהמלך, אני מאמין שהוא יסכים להתחשב בי יותר…".
פרצו שליחי המלך בבכי ואמרו לו: "שוטה שכמוך, תראה כמה שאתה רחוק מהמלוכה, אתה אפילו לא מבין מה המשמעות של להיות בן מלך. עולמך צר כעולמה של נמלה, אתה רוצה כסא, ומבקש שכשנותנים לך מכות, שהן לא תהיינה מכות חזקות מדי…
"אתה בנו של המלך, אתה יכול לבקש ממנו שיבנה לך ארמון, וייתן לך אלפי משרתים שישרתו אותך, ויתנו לך את מיטב המאכלים ותפנוקי העולם, ואתה מבקש לקבל סנדוויץ' עם חמאה ורצועות גמבה, במקום לחם יבש…".
"כך גם אתה", אמרתי לאותו יהודי, "אנחנו רוצים שיבוא משיח כדי שירבה כבוד שמים. יהיה בית המקדש, יהיו לנו קרבנות, כהן גדול, אורים ותומים, מראות אלוקים וכבוד השכינה, ואתה מדבר איתי על טיול לטיבט… אוי ואבוי!!!".
**
כמובן שהכוחות שלנו מוגבלים. אנחנו מאוד משתדלים להרבות בכבוד בשמים, אבל כמה אנחנו כבר מסוגלים לעשות?
כדאי שנשמע את הסיפור הזה, שסיפר אחד מתלמידיו של מרן הגרא"מ שך, שזכה לשמש אותו ולהגיש לו את ארוחות הבוקר. אותו תלמיד שם לב שלרב שך יש מנהג משונה: הוא לא אוכל ארוחת בוקר בין השעה שמונה לשעה שמונה וחצי. אם מגישים לו את ארוחת הבוקר בשעה רבע לשמונה, הוא יאכל ויסיים לפני שמונה, אם יגישו לו בשמונה וחצי הוא יאכל ללא שהיות. אבל אם יגישו לו את הארוחה בשעה שמונה וחמישה, הוא ימתין עד שמונה וחצי ורק אז ייטול ידיים ויאכל.
יום אחד אזר התלמיד אומץ ופנה למרן: "ילמדנו רבינו: שמענו על זה שיש שלא עושים קידוש בליל שבת, בין השעה שש לשעה שבע, אבל מעולם לא שמענו על זה שיש אנשים שמקפידים לא לאכול ארוחת בוקר, בין השעה שמונה לשמונה וחצי. מה הפשט בהנהגה המיוחדת הזאת של ראש הישיבה???"
אמר לו הרב שך דבר נורא… "אנחנו נמצאים בבני ברק", אמר, "בקריית הישיבה. יש לנו בצמוד את אחד מהיכלי התורה הגדולים בעולם, העיר כולה מלאה בישיבות ותלמודי תורה, אשרינו שזכינו!
"לא הרחק מכאן, ברמת גן, גבעתיים, תל אביב, פתח תקווה, בת ים, חולון וכל הסביבה, יש שמה כמיליון וחצי ילדים, שצועדים מדי בוקר לבית ספר שבו לא מלמדים אותם לומר קריאת שמע! לא מלמדים אותם לשמור שבת! לא מלמדים אותם להיות יהודים!!! כמה כאב הדבר הזה גורם לקב"ה! כמה כאב וצער!
"מה אנחנו יכולים לעשות? מה שאנחנו יכולים אנחנו עושים, ועדיין זה רק טיפה מן הים. אין לנו אפשרות להציל את כולם ואפילו לא את רובם.
"אבל לאכול ארוחת בוקר – אני לא יכול לאכול כשמיליון וחצי ילדים צועדים למערכת חינוך, שמחנכת אותם לשמד. אני לא יכול! לכן כל עוד הילדים האלו צועדים לבית הספר, אני לא אוכל ארוחת בוקר. כשכבוד שמים מתחלל אני לא מסוגל לאכול…".
**
בשנה שעברה הוזקקתי לעבור עם בני משפחתי למשך ארבע וחצי חודשים, לקליוולנד שבאוהיו ארה"ב, נחשפתי שם לאחת הקהילות המיוחדות ביותר שהכרתי. יהודים יקרי ערך בני תורה, שלא סוגדים למתירנות האמריקאית. מוסדות תורה לרוב, המוסד הגדול ביותר הינו 'מוסדות הרב דסלר' בו מתחנכים כ- 2,000 תלמידים, מוסד הקיים מזה שמונים שנה.
למעשה זה המוסד האחראי לכל האידישקייט במקום, אותו הקים וניהל רבי נחום זאב דסלר זצ"ל, בנו של המשגיח הנודע מרן הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל.
בתקופה בה שהיתי בקליוולנד ישבתי עם בני המשפחה המנהלים היום את המוסדות, וניסיתי להתחקות אחרי סוד המקום, ולאחר ששמעתי את הסיפור הבא, אני חושב שהבנתי את אותו סוד. וכך סיפרו:
מרן הגרא"א דסלר עבר עם משפחתו מקלם ללונדון, אך משגדל בנו נחום זאב לא הסתפק הגרא"א בנוסח החינוך שהיה באנגליה, היה קשה לו שבנו יחידו לא יקבל את העומק היהודי, כפי שהקנו אותו בקלם. כשהיה בנו בן תשע! הניח אותו על ספינה שהפליגה לליטא, עם שלט תלוי בצווארו בו נכתבו פרטיו ופרטי המקום אליו הוא צריך להגיע, וכך שלח אותו בחזרה לקלם…
משהגיע אל הסבתא שהיתה גרה בקלם, בשעת הצהרים, יצאה איתו מעט לרחובה של עיר. לא היו שם מדרכות, רק פסי עץ על גבי הבוץ. בשלב מסוים אמרה לו עכשיו אנו נרד לבוץ, כי בני הישיבה הולכים כעת בדרך זו מהת"ת למקום האכילה, ואין מן הראוי שהם יתלכלכו בבוץ, גם מפני כבודם, וגם בגלל ביטול תורה, שייקח להם זמן לנקות בגדיהם…
במשך שמונה עשרה שנה היה מחוץ לבית, הוא חגג בר מצוה ללא הוריו ואף חתונתו היתה ללא הוריו!
בשנים האחרונות יצאו לאור שני כרכי "מכתב מאליהו" – מכתבים, שרובם הם מכתבים בין האבא הגדול לבנו, זה מדהים לראות איך ניתן להחזיק בן מרחוק, ולהעניק לו כל כך הרבה אהבה דרך מכתבים.
התבוננתי ומצאתי, שלאורך כל המכתבים ישנו קו אחד שמוביל כל הדרך – אנחנו פה בעולם לרכוש גדלות עצמית ובזה להרבות כבוד שמים, ואת זה אנחנו צריכים לשים במרכז, כל מה שמביא אותנו לגדלות וריבוי כבוד שמים – אנו נקבל, וכל מה שאינו מוביל לשם – נסנן.
**
בעודו בחור, טרם נישואיו, מונה רבי נחום זאב להיות ר"מ בשיעור ב' בישיבת טלז לצעירים. במכתבים ששולח אביו הגרא"א למספר קרובים, רואים עד כמה שמח בתפקיד זה שקיבל בנו, ושהוא מתעלה בתורה, אך תקופה קצרה אח"כ ביקשוהו ראשי הישיבה הגרא"מ בלוך והגר"מ קאטץ שיטול על עצמו את ניהול בתי הספר לבנים ובנות, שהוקמו שנה קודם לכן וניהולם כשל. קשה היה לו לעזוב את ה'שטעייגן' שלו, הוא שלח מכתב לאביו ואביו ענה לו: "אם ראשי הישיבה נתנו עיניהם בך לעניין זה, ומבינים שבכוחך לנהל את המוסדות, עליך לעזוב את השטייגען האישי בשביל להרבות כבוד שמים!!!".
ביום חתונתו של רבי נחום זאב, נטלו רבי אליהו מאיר בלוך למשפחה, כדי לשכנע את ההורים לשלוח את בנם לבית הספר התורני שלהם ולא לבית הספר הכללי. כשקיבלו את הסכמתם, אמר לו הגרא"מ בלוך: "עכשיו אתה יכול להיכנס לחופה!"…
הבנתי, שמי שגדל בחייו עם ערך אחד – לגדול בתורה ולהרבות כבוד שמים, מבין שזה המרכז, וזה חשוב יותר מלגדול כבן יחיד בבית ההורים מגיל תשע! הוא מבין שעדיף להיות בישיבה ולהתעלות, למרות שבכך לא יוכלו הוריו להשתתף בסעודת בר המצוה שלו, ואפילו לא בחתונתו!
הוא מבין שביום החופה, זה הזמן הכי מתאים בעולם לכתת רגלים ולשבת עם הורים לילד יהודי, כדי להביא עוד נשמה של הקב"ה לחיות חיי תורה! רק כך מצליחים להעמיד באמריקה המתירנית מוסד, שברבות השנים העמיד עשרות אלפי בתים נאמנים לה' ותורתו.
משום שהמהות שעליה התחנך רבי נחום זאב, היתה האנטיתזה המושלמת למתירנות והנהנתנות האמריקאית. ויתור מלא, ויתור מוחלט על כל מה שמעניין ויפה ומועיל ומכבד ונחמד, ובלבד שיזכה להרבות כבוד שמים.
קודם בונים 'בתים לטפכם', קודם משקיעים בביעור העבודה זרה וההשקפות הרעות, בהכנת קרקע מועילה ופורייה לצמיחה רוחנית של הילדים הטהורים, ורק לאחר מכן 'גדרות לצאנכם' – השקעה בעניין המשני של דאגה לפרנסה ולרכוש הגשמי.