"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל, ג)
בין שתי שתיקות – דיבור אחד
פירש רש"י: "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין".
החיד"א הקדוש אמר בדרך רמז ודרוש: מי שלא יחל את דברו – כל מוצא מפיו הקב"ה יעשה. מה שהוא יוציא מפיו הקב"ה ישמע. צדיק גוזר. וגם תפילתו תתקבל.
לייקר כל מילה
שמירת הדיבור, ראשית כל היא לייקר כל מילה, לכבד מילה שאומרים. "ככל היוצא מפיו יעשה" – אם הבטחת משהו עליך לקיים, ויהי מה.
בילדותי, בזמן שה"חזון איש" זצ"ל עוד היה חי, בני ברק היתה עיר קטנה מאוד, ובפרט שכונת 'זכרון מאיר' שכללה בסך הכל משפחות בודדות. אנחנו התגוררנו בשכנות ל"חזון איש", וכאשר היינו צריכים ללכת בשבת מהבית – שהיה ברחוב בית הלל – עד ל'בית כנסת הגדול' ברבי עקיבא, היינו צריכים להניח עירובי תחומין, כי באמצע היה הפסק של שבעים אמה ושיריים!…
ה"חזון איש" נהג להתפלל, דוקא 'מנחה גדולה'. היה מקפיד על כך. היכן יש באמצע היום מניין למנחה בעיר קטנה ואנשים בה מעט? באמת היה לו קשה עד שהתקבץ מניין.
סיפר לי יהודי שהיה נוכח במקום: באחד הימים ישב יהודי בבית ה"חזון איש", חצי שעה שלושת רבעי שעה, והגיעה שעת המנחה. הוא המתין בסבלנות ישב והסתכל בספר ולא הלך, כי ה"חזון איש" צריך מנין, והיה קשה לקבץ עשרה. ביקשו מכל מיני אנשים שעברו ברחוב וכל אחד התחסק: "לא, אין לי זמן" [לשבת שלושת רבעי שעה ולבלבל את הראש ל"חזון איש", היה להם זמן, אבל שצריך לעשות משהו גם למענו – זה לא כל אחד מבין].
סוף סוף השיגו מנין. ברוך ה' הגיע העשירי. שעת התפילה כבר התאחרה בחצי שעה. היו צריכים להתפלל בשתים-עשרה וחצי, ועד שהשיגו את העשירי השעה היתה כבר אחת. ואז אמר רבי שמואל גריינימן זצ"ל – הגיס של ה"חזון איש": "אוה, מה אני עושה עכשיו? קבעתי עם יהודי שיבוא אלי בשעה אחת וניפגש, והנה אני העשירי עד שחיפשו במשך זמן, אבל יהודי ממתין לי בבית, סיכמתי איתו!"
הוא לא רצה לפסוק, ושאל את ה"חזון איש": "רב'ה, מה אני עושה?"
ומה אתם אומרים, רבותי, מה ה"חזון איש" אמר לו? – – –
ה"חזון איש" אמר לו: "אצל אחד שהאמת נר לרגליו, זו לא שאלה כלל"…
פשיטא. נדברת עם מישהו – ככל היוצא מפיו יעשה!
הוי עובדה שבחור הגיע ל"חזון איש" וביקש ממנו שיבוא לחתונה שלו. אבל החזו"א זצ"ל סירב: "אני לא יכול, קשה לי לבוא".
הבחור לא ויתר. עוד פעם התחנן: "אני מבקש מאוד שהרב יבוא לחתונה שלי…".
"קשה לי, לא יכול" – התנצל ה"חזון איש". היו לו את הסיבות שלו, ויכול להיות שלא רצה, הכל יכול להיות.
אבל וההוא עמד ונדנד, נודניק.
ישב שם אחד התלמידים. הוא ידע שמהבית של החזו"א בשום אופן לא מגרשים אנשים. לכן רק אמר ל"חזון איש": "רב'ה, שהרב יגיד 'בלי נדר אני אבוא לחתונה'" [ואם אומרים בלי נדר, זו לא חובה לבוא, ובינתיים הבחור ילך מכאן].
אמר לו ה"חזון איש": "אצלי, אם אגיד בלי נדר, אני אבוא לחתונה. זו 'קבלה' גדולה אצלי", ע"כ.
וכי "בלי נדר" זה הפקר?! ככל היוצא מפיו!
אומרים, שליטאי סיפר פעם סיפור, וכה היו דבריו: "מומר אחד נכנס אל הגאון מוילנא ודיבר דברים גרועים, והגאון אמר: שהוא לא יוציא שנתו". ככה ממש הוציא מפיו.
"נו", שאלוהו, "ומה היה בסוף?"
והליטאי ענה: "מה הנפקא מינה מה היה בסוף, זה כבר מספיק בשבילנו!"
כאן נגמר הסיפור אצל הליטאים. – שהוא אמר. אמר זה הכל. וזה הסוף!
כוחה של מילה.
עשרים סטים, לא פחות!
כדאי לשמוע סיפור נוסף. ה"חפץ חיים" זצ"ל הוציא לאור ספרים רבים, ולא הוציא את הספר למכירה לרבים, עד שהגיהו אותו היטב.
בסוף ימיו בתו היתה מסייעת בידו להגיה את הספרים. בסוף ימיה שלה היא התגוררה בירושלים – הרבנית זקס. לפני כמה שנים נפטרה, הבת של החפץ חיים!.
פעם אחת ה"חפץ חיים" ביקש ממנה שתגיה סט 'משנה ברורה'. זה היה בחורף. שם, בליטא, בחורף לא היה הרבה שמש, כמעט ולא מצאו את השמש זורחת באמצע החורף.
והנה באותו יום שאביה ביקש ממנה להגיה את ה'משנה ברורה', בדיוק יצאה השמש על הארץ. שמחה גדולה! היא רצתה לצאת החוצה, להנות מהשמש. לכן בקשה מאבא: "אולי מחר. היום לא".
וכיון שחשבה שאבא יאמר לה שזה דחוף, הוסיפה ואמרה: "אבא, מחר אני מוכנה להגיה אפילו עשרים סטים. מחר, אבל לא היום".
"מה קרה? למה היום לא?" התעניין ה"חפץ חיים".
"כי יש שמש בחוץ, אני רוצה לשבת, לתפוס שמש בחצר".
"בסדר, תלכי לשמש", הסכים ה"חפץ חיים".
היא יצאה, ישבה בשמש כמה שעות. כאשר שבה לחדרה בבית, מצאה על השולחן ערימה של עשרים סטים 'משנה ברורה'.
באה לאביה ותמהה: "אבא, מה קרה?"
"בתי היקרה", אמר ה"חפץ חיים" במתק לשונו, "מילה זו מילה. את הוצאת מהפה שלך 'עשרים סטים'. עשרים סטים זה עשרים סטים, לא פחות".
איי, איי.
ומי שאצלו מילה זו מילה, יש לו זכות ש"ככל היוצא מפיו יעשה" כפי שאמרנו מהחיד"א ומה"חפץ חיים".
מהדברים הצריכים חיזוק
הכל יודעים כי מה שאנו מדברים עתה בענין השמירה על הפה, יש לו חשיבות, וזה כל כך הלכה למעשה בכל יום.
ואלו דברים הצריכים חיזוק. כי פעמים רבות קובעים, מדברים על זמן, נוקבים סך כסף מסויים, מבטיחים לבוא בשעה מסוימת, קובעים, ו…גורנישט. האדם לא מייחס חשיבות לדיבוריו. וי. "אבל אמרת לי שאתה תגיע".
"כן, כן, אמרתי, אבל – – – ".
הדיבור שלו לא שווה. איך קוראים לזה היום: אין לדברים שלו כיסוי.
אבל ישנם יהודים, שאם אמרו מילה אפשר לבנות עליה בנין רב קומות. א'ואוורט, איז א'ווארט.
ובפרט חלילה, בנדרים ושבועות או ספק נדרים, יש להיזהר ולהישמר. ה"בעל הטורים" כותב: "נדרים" בגימטריה "רוצח!" לא פחות ולא יותר. כי חז"ל אומרים שהנודר ואינו מקיים רח"ל בניו מתים ואשתו וכו', א"כ הוא כרוצח! יש להישמר.
אפילו אם לא אומר נדר ממש, אבל אם זה לדבר מצווה – יש לדבריו דין של נדר שהוא מחויב לקיים.
לדוגמא: אומרים לאדם "בוא לאכול" הוא אומר "אני כבר בא לאכול", ובדיוק באותו יום ראש חודש, ובראש חודש יש מצות אכילה, אם כן הוא מחויב לאכול, כי לא אמר בלי נדר. הוא מזלזל, ובכלל לא עלה על דעתו שעלול להיכשל חלילה בחטא של נדר לדבר מצוה. אבל כיון שהיום ראש חודש הוא בסכנה של נדר.
יש להקפיד בענייני הנהגות טובות לומר על כל דבר בלי נדר. בלי נדבה. כי יש מעשים ותחומים שהאדם לא מעלה כלל על דעתו שזו מצוה, וממילא זה נדר, ויכול להיכשל.
כמו כן. אדם עם הפה שלו יכול במשהו קטן להיכשל בחמורי חמורות. מילה אחת הוא אומר ורחמנא ליצלן, חמורי חמורות. ולשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. מירעדיק, ואין עוד עבירה בעולם, שכל כך בקלות אפשר להיכשל בה. כי אפילו ראיית העיניים שכתוב בגמרא שבקלות אפשר להיכשל, אבל בכל אופן צריך שתהיה היכי תמצי. אבל כאן בכל רגע ובכל מקום שהוא נמצא, רק מדבר בטלפון ומוציא את הלשון מנרתיקה, או וי. לכך החיזוק צריך להיות מאוד מאוד. וה' יעזרנו.
הביקור בביתו של רבי שלום שבדרון
אספר לכם מעשה. היה פעם יהודי גדול, ודאי שמעתם עליו – המשגיח בליקווד, רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל. הוא היה משגיח בליקווד עוד בזמן רבי אהרן קוטלר. והיה מהקלעמר'ס מהתלמידים של רבי ירוחם ממיר. הוא הגיע לביקור בארץ ישראל, וכיון שהיה בידידות עם הרב'ה ר' שלום שבדרון ז"ל, מירעדיקא ידידות, חפץ לבקרו.
בסוף ימיו של ר' שלום, הוא התגורר פה בבני ברק אצל בתו, והיה מאוד חלש. הייתי בשיחה בבני ברק מפי ר' נתן וכטפויגל. אחרי שאמר את השמוע'ת הוא התעניין האם אפשר להיכנס אל ר' שלום?
שמעתי שהוא מעוניין להיכנס, אמרתי לו: "כן, ודאי, אפשר להיכנס אליו". הלכו להודיע לבתו, והיא אמרה שאפשר להיכנס.
כזו פגישה, חבל להפסיד – חשבתי לעצמי.
הלכתי לשם אחריהם. הוא נכנס, וכמו שאמרתי לכם, הרב'ה ר' שלום היה חלש מאד. אבל הוא רק ראה את ר' נתן, אוי ההתרגשות היה עד השמים: "אוי ר' נתן! ר' נתן!" אמר בכזו השתפכות הנפש, ר' נתן!
נו, רבי נתן התיישב. אוהו. הוא ביקש מר' שלום להגיד איזה ווארט. אבל כנראה שלא היה שייך. אמר ר' נתן וכטפויגל לר' שלום: "אם כך, אני אגיד את הדרשה שלכם, שדיברתם אצלנו בליקווד".
חשבתי שהוא יאמר איזה רעיון, א'גוטא חידוש, – דבר עמוק מאיר עיניים.
ר' נתן זצ"ל פתח את פה קדשו, כשהוא חוזר על הדרשה של ר' שלום. מה אמר בליקווד?
אמר בקול ובעל פה כמה שורות מאיגרת הגר"א, עם ניגון:
"ועד יום מותו צריך האדם להתיסר. ולא בתעניתים, ולא בסיגופים – רק ברסן פיו ותאוותו". כך המשיך הלאה. הוא שר: "רק ברסן פיו ותאוותיו. וזו היא התשובה".
אתם שומעים? חזר ר' נתן – אתם שומעים – זו היא תשובה, "רסן פיו" – אחד מרסן את הפה שלו, מרסן את תאוותיו! זו תשובה.
"וזה יותר מכל התעניתים והסיגופים שבעולם. וזה כל פרי העולם הבא".
אחרי כן המשיך בניגון את המשך דברי האיגרת [ודמעות עמדו בעיניים]: "וכל רגע ורגע, אוי, זה ממש גיועלדיק, נשמע מה שהולך פה. איי הגאון מוילנא, קדש הקדשים, מה שהוא מודיע – "וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו" – מעוניין לדבר, אך חוסם את הפה במחסום. מדביק שתי שפתותיו כאבני רחיים. חוסם. אם כך הוא עושה – "זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. ובזה יכופר לו כל עוון. וניצל משאול תחתית".
אנו רוצים כל כך כפרה, מעוניינים ב'תשובה', וכאן הגאון מבטיח כי החוסם פיו "יכופר לו כל עוון וניצל משאול תחתית"! מכרה זהב. לא כך? בוער לו לדבר איזה ענין, ויש לו מאה היתרים שמותר וצריך לשוח, ושבוודאי מצוה לדבר. אבל כיון שאין לו פסק ברור על הענין, הוא מתאפק וסוגר את פיו. ואז מה קורה? – הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער!
כל רגע ורגע. לא פעם אחת, אלא כל רגע נוסף שחוסם פיו. וכי זה לא מכרה זהב? מיליארד.
הוא חזר על כמה שטיקלאך נוספים מהגר"א: 'אבל העיקר לזכות לעולם הבא, על ידי שמירת פיו. וזה יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קודש קדשים. והדרשה של ר' נתן / ר' שלום, הסתיימה.
אה, ממש מבהיל. ונזכה לשמור פינו לקודש.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)