לרגל ימי בין המצרים נביא מספר עובדות לתאר ולהמחיש את גודל ציפייתו וערגתו של מרנא בעל ה'חפץ חיים' זכותו תגן עלינו לגאולתם וישועתם של ישראל, מלוקט מספר 'ומתוק האור' מאוצרו של רבי שלמה לוונשטיין שליט"א:
ההכנה הנדרשת לקראת הגאולה
בשיחות רבות עורר ה"חפץ חיים" לכך שעל כל אדם להכין את עצמו ליום הגדול והנורא שבו יתגלה כבוד ה' הגדול והנורא, ובית המקדש השלישי יבנה.
ב"הגדה של פסח החפץ חיים" מובא בשם "מאמרי החפץ חיים" משל הממחיש את הענין:
משל לאדם ששיגר הזמנות לכל קרוביו, ידידיו ומכריו, שיבואו לסעודת מצוה בביתו לרגל היכנס בנו לעל המצוות. ביום המיועד נאספו כולם – אך הבית היה חשוך וסגור.
לאחר שדפקו על הדלת במשך דקות ארוכות, יצא לקראתם בעל הבית בבגד שינה, וכשראה את כל המוזמנים הזמינם פנימה ואמר: "שבו נא באשר תמצאו, מיד אורה להתחיל בהכנת הסעודה, ובעוד כמה שעות היא תהיה מוכנה…".
מה משפט אדם זה – מקשה ה"חפץ חיים" – כלום לא יחשב לשוטה ולפתי? ומלבד הלעג והקלס שיעשה עצמו, יכעסו עליו הקרואים, בדין ובצדק, שכן אין לך זלזול גדול בכבודם כמו הזלזול הזה בהזמנתם למשתה מבלי להכין מאומה לקראתו.
כעת נחשוב – ממשיך ה"חפץ חיים" – מה יקרה כאשר ייעתר הקב"ה לבקשתנו ויבנה את ביתו? בית המקדש יהיה בנוי ועומד על תילו, ועתה יש להקריב בו קרבנות. לשם כך נחוצים כהנים היודעים את דיני הקרבנות, אולם לנו אין אפילו כהן אחד היודע דינים אלו על בוריים!
כמה בושה וכלימה תשיגנו! אנה נוליך את חרפתנו כשיתגלה שכל הבקשות והתפילות לבנין המקדש ולבוא הגאולה לא היו באמת ובתמים?! שהרי אילו באמת חפצנו בבוא הגאולה ובבנין המקדש, היה עלינו להכין עצמנו לקראתם!
וכי איננו נראים כאותו אדם?! בכל תפילה ובכל ברכת המזון אנו מבקשים מה' שיביא את הגאולה וישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב לבשר על כך, אך במקביל איננו מכינים את עצמנו לבואו ואיננו מכשירים כהנים שידעו הלכות עבודה כראוי, אלא דוחים זאת לסוף, ומתכננים שכשיעמוד בית המקדש על מכונו נתחיל בלימוד ההלכות הנחוצות…
אחכה לו
כולנו מחכים למשיח צדקנו, לכאורה, אולם האם באמת ובתמים המתנה אמתית היא, או שמא מדומה?!
בהגדת ה"חפץ חיים" מובא בשם "החפץ חיים חייו ופעלו" מה שאמר בענין זה ה"חפץ חיים" זצ"ל. היה זה כאשר נציגי קהילת בריסק עלו לפקוד את מעונו של ה"בית הלוי" זצ"ל, שהתגורר בורשא והשמיע את שיעוריו בפני טובי הלומדים בעיר הגדולה. הנציגים הגישו לו כתב רבנות ואמרו, שלאחר שהשרף מבריסק מהרי"ל דיסקין עלה לארץ הקודש אין הם רואים מי שיכול למלא את מקומו בקודש אלא הוא.
סירב הגאון, ונימוקיו עמו. ראשית, מי יהין למלא מקום הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין, שה"בית הלוי" ראה את עצמו כתלמידו. שנית, די היה לו בעשירי סלוצק שירדו לחייו ואילצוהו להתפטר מרבנותו, ואילו כאן עוסק הוא בהרבצת תורה בהשקט ובשלוה.
ראו הפרנסים שנכזבה תוחלתם, ועמדו להיפרד לשלום. לפתע זעק אחד מהם: "רבי! עשרים וחמשה אלף יהודים ממתינים לבואו!".
"כך?!" קרא הגאון בהתרגשות, ופנה אל הרבנית: "הביאי נא את מעילי. אין זה מן היושר להניח לציבור כה גדול להמתין!".
כך היה הגאון בעל "בית הלוי" לרבה של בריסק!
והיה ה"חפץ חיים" מעורר בהתרגשות: "אם רבי יושע בער שינה דעתו ונחפז, משום שאין מן היושר להניח לעשרים וחמשה אלף יהודים להמתין – שערו בנפשכם כמה היה המשיח נחפז לבוא אילו ידע שכלל ישראל מצפה לבואו! אין זאת אלא שיודע הוא שאין מצפים, ולפיכך מתמהמה בואו"…
באותו ענין מובא בשם "מעשי למלך" התבטאות נוספת מפי קדשו:
"פעמים רבות מתאחרת החופה שעה שעתיים ואף שלוש. מחכים שהמוזמנים יתכנסו, ממתינים לפלוני ולאלמוני, מלבנים ענין זה ואחר. אבל כשהחתן ניצב כבר תחת החופה – אזי אין מתמהמהים עוד, וממהרים להביא את הכלה…".
"אף אנו, אלו היינו נצבים כאותו חתן מתחת לחופתו – היה הקדוש ברוך הוא ממהר להביא את המשיח. דא עקא, מתמהמהים אנו כאותה התמהמהות שלפני החופה, ועל כן מתעכבת ומתמהמהת הגאולה…"
טעם 'ימות המשיח'
אנשים רבים מאד מחכים לימות המשיח בשל רצון להשתחרר מן הצרות ומקשי הגלות, ולא בגלל צערם על גלות השכינה.
בענין זה אמר הרב דסלר זצ"ל, שצרות הגלות נועדו לענין אחר – באמצעות צרות הגלות רצה הקב"ה ללמדנו שנתרחק מן העולם הזה ומן הגשמיות הכרוכה בו, נבין שהגשמיות אינה שווה מאומה, ונלמד להחשיב את חיי הנצח.
ואמנם, הרמב"ם כותב (הלכות תשובה פ"ט, ה"ב): "ומפני זה נתאוו כל ישראל, נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסק בתורה ובמצוה כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו בחכמה".
נמצא, אפוא, כי ימות המשיח יהיו ימים של "גמרא עם סטנדר"… כשכל החשק, כל הציפיה וכל הדמעות שהורידו במשך כל הדורות נועדו אך ורק בשביל שנזכה להיות פנויים לתורה ולחכמתה!
בהקשר לכך סיפר רבי שמעון שוואב זצ"ל שפעם התארח בשבת קודש בביתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל. בליל שבת דיבר ה"חפץ חיים" בפני צבור גדול שהתאסף בחדרו ואמר:
חז"ל אומרים שכל אדם יכול היה לטעם במן טעם מאכל שחפץ בו. מה היה אם לא חשב שום טעם בעולם, איזה טעם היה במקרה כזה למן?
והשיב: בהעדר מחשבה אין כל טעם! ובלשונו "אז מען טראכט ניט, האט אס קיין טעם נישט!", כיון שמן הוא דבר רוחני, ודבר רוחני אין לו מקום בלי מחשבה.
ה"חפץ חיים" עצר לרגע ומיד המשיך: מה יכול להיות יותר טעים מקטע גמרא? הרי זה כה מתוק וערב! אבל בלי מחשבה אין לתורה טעם!..
כך יהיה גם לעתיד לבא – סיים – כשנזכה לביאת המשיח: מי שחשב על המשיח וחיכה וציפה לבואו, יטעם טעם משיח כשהוא יבוא. ומי שלא ציפה לבואו לא ירגיש בו גם שום טעם כשיבוא!!
את העובדה הבאה סיפר מרן פוסק הדור הגר"מ שטרנבוך שליט"א במאמרו השבועי והודפס בגיליון הנפלא היוצא לאור:
'סיפר לי הג"ר שמואל אהרן פרדס זצ"ל (רב בשיקאגו), שבערך בשנת תרצ"ב נסע לפולין ובא לראדין, ולאחר תפילת מעריב בא לקבל שלום מה'חפץ חיים' הקדוש זצ"ל, והחפץ חיים שאל אותו 'מהיכן אתה', וענה שהוא בא מאמריקה, והחפץ חיים שמח מאוד ואמר 'אני מחפש יהודי מאמריקה', ושאל אותו החפץ חיים, 'תאמר לי את האמת, באמריקה מצפים למשיח או לא'. והוסיף החפץ חיים ואמר, הרי אם מדברים על משיח ומצפים לביאתו, זה גופא סיבה שהקב"ה ימהר ויחיש את ביאת משיח צדקינו.
והנה הוא היסס ולא ידע מה להשיב, אך לבסוף החליט להשיב שאכן באמריקה מצפים למשיח, ואז שמע איך החפץ חיים מתפלל בינו ובין עצמו ואומר לקב"ה, 'ממילא היהודים כאן בפולניא שסובלים צרות ועניות, יתכן שממתינים למשיח למען עצמם כדי שיזכו לגאולה מהצרות הגשמיים, אבל הלא שמעתי מעד שאפילו באמריקה שיש להם גשמיות ועשירות, מכל מקום מצפים למשיח, ובהכרח שממתינים למשיח למען כבוד שמך, וא"כ עד מתי תעכב אותנו ממשיח'.
הסיפור על הח"ח
במילה אחת נסכם אותו חזק!!!
תודה רבה בברכה