כשהאווירה של תשעה באב מרחפת בחלל, אנו מביאים כאן שיחה מעניינת שערכנו עם הגאון רבי משה סחייק שליט"א, בימי בין המצרים, אודות ווארט נפלא ששמע ממרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, בעניין אגדות החורבן במסכת בגיטין דף נ"ה.
סימנא מילתא הוא, שהשנה נלמדו הסוגיות הללו על ידי רבבות אלפי ישראל בימי בין המצרים, במסגרת לימוד הדף היומי.
הגמרא פותחת במימרא של רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר".
כשלומדים את הסיפור הזה רגילים להסביר שהגמרא מדברת על שנאת חינם שבגלל המריבה של בעל הסעודה עם בר קמצא, והטעות של השליח חרבה ירושלים. החכמים שהיו באותה סעודה לא מיחו בידו, וענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס הובילה לכך שנחרבה ירושלים.
על כך שאל מרן הגראי"ל שתי שאלות. קודם כל רבי יוחנן אומר משהו אחר, הוא אמר שזה בגלל 'אשרי אדם מפחד תמיד', ומסביר רש"י מה הפירוש מפחד? "דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". וכל מה שכתוב בגמרא זה דוגמאות על כך אמנם הראשונה על שנאת חינם שאם אותו בעל סעודה לא היה מקשה לבו, אם החכמים שהיו בסעודה היו דואגים לראות מה יצא מהשתיקה שלהם, או אז לא היה בית המקדש נחרב. אבל שתי הדוגמאות הבאות לא קשורות לשנאת חינם אלא שלא חישבו מה יקרה שיכו את החיילים ואת בת הקיסר. וזה פלא עצום וכי רבי יוחנן מחדש שנחרב על שלא חישבו?
בנוסף, אנחנו הרי יודעים שהיו עבירות חמורות בידיהם של ישראל שבאותו הדור, בית שני חרב בעיקר בגלל שנאת חינם, כך כתוב בחז"ל. נו… אם לא היה את הסיפור של קמצא ובר קמצא היה בית המקדש קיים עד היום?
וכי הסיפור על הדופן של העגלה של בת המלך, הוא זה שהביא לחורבן ביתר, הרי ברור שגורלה של העיר נגזר בגלל דברים הרבה יותר משמעותיים, הסיפור הזה הוא רק השלב הראשון בסדר ההשתלשלות של החורבן עצמו, אבל הוא לא הגורם והסיבה לחורבן.
אז מה טמון בדברי רבי יוחנן שבגלל 'אשרי אדם מפחד תמיד' חרבה ירושלים?
שמעתי ממרן הגראי"ל זצ"ל, הסבר מופלא ועמוק מאוד לגמרא הזאת. הוא היה אומר שכשמעמיקים להבין הפשט בגמרא ששלושת הסיפורים הללו של קמצא ובר קמצא, התרנגול והתרנגולת, והדופן של העגלה, הם רק דוגמאות שמביא רבי יוחנן כדי להסביר מה היה הגורם לחורבן. לימוד למה שהיה אז ולדורות
ראש הישיבה זצ"ל היה מצטט את מה שהתוס' אומרים על המקום: "שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות".
כלומר, המצב בעם ישראל היה אז מצב כזה שאנשים לא חישבו על המעשים שלהם. כשאדם נמצא במצב של צרה, בין אם זה עוני או חולי או סכנה מפני אויבים וכדו', הוא נזהר על כל פעולה שלא תגרום לנזק. האדם הסביר מכלכל את צעדיו ובוחן מה תהיה התוצאה שלו.
אבל כשאדם נהנה משלווה ממושכת, לאורך שנים, אין לו שום סיבה לדאגה הוא מעולם לא היה רעב ולא חסר לו שום דבר, הוא מתחיל לאבד את חוש הזהירות שלו, ולהתנהג בצורה חסרת אחריות. הוא לא חושב מה יצא מהמעשים שלו, ומה תהיינה ההשלכות של המילים שהוא אומר.
המצב הזה, הוא הגורם לשנאת החינם הגדולה שהיתה אז בעם ישראל. אנשים לא דאגו מכלום, לא פחדו ולא דאגו מן הפורענות. מה יקרה? לא יקרה כלום! הכל יהיה בסדר!!! או בלשון בני זמנינו "סמוך על סמוך". הגישה הזאת היא גישה מסוכנת, היא מובילה להרס ברוחניות וגם בגשמיות. ממנה באה שנאת החינם הגדולה הזאת. התעוזה של אדם לבוא ולבייש מישהו אחר בצורה כזאת, להשפיל אותו בצורה כזאת ולזרוק אותו מהסעודה שלו בבושת פנים, זה בא מכך שהוא לא חושב על התוצאות ועל ההשלכות של מעשיו.
הרעיון הזה שאנשים חושבים שהם יוכלו להכות את בת המלך והשומרים שלה רק בגלל שהם כרתו עץ, זה הרי חוסר אחריות נוראי. מי עושה כאלו דברים? רק אנשים שלא דואגים מכלום, שמעולם לא דאגו מכלום ולא חשבו אפילו לרגע מה יכולה להיות התוצאה של המעשים שלהם. כנ"ל לגבי הקנאה העזה שהם לבשו בגלל התרנגול והתרנגולת, עד שהרשו לעצמם להתגרות באומה חזקה עם צבא עוצמתי. הם הלכו כסומא על שפת הנהר, בלי לדאוג משום דבר, וכשההתנהגות היא כזאת, התוצאה ההרסנית לא תאחר לבוא רח"ל.
(מתוך מאמר נרחב שיופיע בגליון 'לקראת שבת')