הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל, חי בתודעה של ציפיה לגאולה. בכל הזדמנות העלה על נס את ציפייתו לגאולה השלימה ולביאת משיח.
סיפר אחד התלמידים ב'יסודי התורה' בתל-אביב רבי אליהו רבי שליט"א: בתום יום לימודים שגרתי עמדתי בסמוך לשער התלמוד-תורה והמתנתי להסעה שתיקחני לעיר מגורי חולון. המנהל הרב טורק ניגש אלי ושאל: "לְמה אתה מחכה?". "להסעה לחולון" – השבתי. אחר דקות שאל שוב המנהל: "למה אתה מחכה?" ושוב השבתי: "להסעה לחולון". ואחר דקות שאל בשלישית: "למה אתה מחכה?". כאן פקעה סבלנותי ואמרתי: "פעמיים כבר עניתי לרב". השיב לי המנהל: "דע לך! כששואלים יהודי למה אתה מחכה, התשובה היא תמיד: 'אני מחכה למשיח'. ובסוגריים להוסיף: 'אני גם ממתין להסעה'… עיקר ציפייתו של יהודי אמורה להיות למשיח!"…
בעיקר בלט הדבר בימי בין המצרים, ימים שיוחדו לאבלות ולצער על החורבן והגלות. רבי משה היה שרוי באווירה ממשית של אבל, וניכר היה כי חש את חסרונו של בית המקדש. היה אומר 'תיקון חצות' בחצות היום, כפי שהנהיג מרן ה'חתם סופר' זצ"ל בקהילות הקודש בעיר פרשבורג. העקשנות שלו בעניין נמשכה עד שהיה בגיל תשעים וחמש ויותר; ישב על הארץ ואמר 'תיקון חצות' בכאב אצור, בקול רוטט ובעיניים מצועפות בדמעות.
ובתשעה באב עצמו ניכר היה בו שהוא נתון בסערת-רוח. ישב על הארץ ברוח-קודרת ופלגי מים ירדו מעיניו. את כל הקינות אמר ברגש עצום ובקול מתחנן, דמעתו על לחיו הפגינה כלפי-חוץ כמה גדול היה שברון לבבו. רבים העידו, כי המראה שלו בוכה כילד באמירת הקינות – חיזק אותם. רבי דניאל יעקובוביץ שליט"א, כיום ראש ישיבת 'נחלת בנימין' במודיעין-עילית, גילה בשעתו לאחד מבניו של רבי משה, כי בשונה מרבים אחרים הוא תמיד רצה להישאר בתשעה באב בישיבה – והסיבה לכך היתה רבי משה. הוא רצה לשאוב מושגים מיהודי של פעם שליבו מלא ערגה וגעגועים לקדוש ברוך הוא ולגאולה השלימה.
בנו רבי יוסף צבי שליט"א מספר, כי בתקופת בחרותו ביקש ממנו בחור בן לעדות המזרח שיספר אותו בג' השבועות שלמנהגם מותר הדבר. הלך לשאול את הגאון רבי חיים שאול קרליץ זצ"ל, לימים גאב"ד 'שארית ישראל', שהתיר לו. אך רבי משה לא היה מרוצה מהעניין ולקח לו את המכונה מהיד. הוא התכוון שאמנם מותר, אבל צריך לקיים את הרגש של אבלות, וראוי שימצא מישהו אחר שמותר לו לכתחילה לספר, ולא להזדקק ל'היתרים' מרב.
בשנים האחרונות, יכלו לפעמים לשמוע אותו מדבר לעצמו ולהיחשף לעולמו הפנימי וטוהר מחשבותיו. סיפר אחד הבנים, כי לא פעם בהיכנסו שמע אותו אומר לעצמו: "ריבונו של עולם! הרי אתה רוצה שהמשיח כבר יבוא. גם אנחנו רוצים, אנחנו מחכים לו כבר יותר מאלפיים שנה. אז אנא תביא אותו כבר"…
היה שגור על פיו כל השנים הלחן הידוע "שיבנה בית המקדש", אותו שר בכל הזדמנות – ותמיד ברצינות ודבקות. היה לו ניגון נוסף מרגש מאד שהיה מנגן אותו הרבה פעמים, ניגון בלי מילים. לאחר בירור נודע לבני המשפחה שזהו ניגון מסורתי שהיו שרים בפרשבורג בסיום הסדר בליל פסח, והיה מוסב על מילים באידיש שביטאו את הציפיה למשיח, משהו בנוסח הזה: "שהקב"ה כבר יביא לנו את המשיח". אף ביומו האחרון, כששכב במיטתו תשוש וחלש, שמעוהו מפזם לעצמו את הניגון ההוא…
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')
הסיפור של הרב טורק
סיפור חזק מאוד תודה רבה נהנה כל יום לקרא את הסיפורים של ארגון דרשו
תודה רבה בברכה