אליעזר (לייזר) רוט
לקראת שבת 'נחמו', כשהאווירה של תשעה באב עדיין מרחפת בחלל, אנו מביאים כאן שיחה מעניינת שערכנו עם הגאון רבי משה סחייק שליט"א בימי בין המצרים, אודות ווארט נפלא ששמע ממרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, בעניין אגדות החורבן במסכת בגיטין דף נ"ה.
סימנא מילתא הוא, שהשנה נלמדו הסוגיות הללו על ידי רבבות אלפי ישראל בימי בין המצרים, במסגרת לימוד הדף היומי.
הגמרא פותחת במימרא של רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר".
כשלומדים את הסיפור הזה רגילים להסביר שהגמרא מדברת על שנאת חינם, שבגלל המריבה של בעל הסעודה עם בר קמצא, והטעות של השליח חרבה ירושלים. החכמים שהיו באותה סעודה לא מיחו בידו, וענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס הובילה לכך שנחרבה ירושלים.
על כך שאל מרן הגראי"ל שתי שאלות: קודם כל רבי יוחנן אומר משהו אחר, הוא אמר שזה בגלל "אשרי אדם מפחד תמיד", ומסביר רש"י מה הפירוש מפחד? "דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". וכל מה שכתוב בגמרא אלו דוגמאות לכך, אמנם הראשונה על שנאת חינם שאם אותו בעל סעודה לא היה מקשה לבו, אם החכמים שהיו בסעודה היו דואגים לראות מה יצא מהשתיקה שלהם, או אז לא היה בית המקדש נחרב. אבל שתי הדוגמאות הבאות לא קשורות לשנאת חינם, אלא שלא חישבו מה יקרה שיכו את החיילים ואת בת הקיסר. וזה פלא עצום וכי רבי יוחנן מחדש שנחרב על שלא חישבו?
בנוסף, אנחנו הרי יודעים שהיו עבירות חמורות בידיהם של ישראל שבאותו הדור, בית שני חרב בעיקר בגלל שנאת חינם, כך כתוב בחז"ל. נו… אם לא היה את הסיפור של קמצא ובר קמצא היה בית המקדש קיים עד היום?
וכי הסיפור על הדופן של העגלה של בת המלך, הוא זה שהביא לחורבן ביתר, הרי ברור שגורלה של העיר נגזר בגלל דברים הרבה יותר משמעותיים, הסיפור הזה הוא רק השלב הראשון בסדר ההשתלשלות של החורבן עצמו, אבל הוא לא הגורם והסיבה לחורבן.
אז מה טמון בדברי רבי יוחנן, שבגלל "אשרי אדם מפחד תמיד" חרבה ירושלים?
שמעתי ממרן הגראי"ל זצ"ל, הסבר מופלא ועמוק מאוד לגמרא הזאת: הוא היה אומר, שכשמעמיקים להבין הפשט בגמרא – שלושת הסיפורים הללו של קמצא ובר קמצא, התרנגול והתרנגולת, והדופן של העגלה, הם רק דוגמאות שמביא רבי יוחנן, כדי להסביר מה היה הגורם לחורבן. לימוד למה שהיה אז ולדורות.
ראש הישיבה זצ"ל היה מצטט את מה שהתוס' אומרים על המקום: "שבטחו על רוב טובתם ושלוותם, לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורענות".
כלומר, המצב בעם ישראל היה אז מצב כזה, שאנשים לא חשבו על המעשים שלהם. כשאדם נמצא במצב של צרה, בין אם זה עוני או חולי או סכנה מפני אויבים וכדו', הוא נזהר על כל פעולה שלא תגרום לנזק. האדם הסביר מכלכל את צעדיו ובוחן מה תהיה התוצאה שלו.
אבל כשאדם נהנה משלווה ממושכת, לאורך שנים, אין לו שום סיבה לדאגה, הוא מעולם לא היה רעב ולא חסר לו שום דבר, הוא מתחיל לאבד את חוש הזהירות שלו, ולהתנהג בצורה חסרת אחריות. הוא לא חושב מה יצא מהמעשים שלו, ומה תהיינה ההשלכות של המילים שהוא אומר.
המצב הזה, הוא הגורם לשנאת החינם הגדולה שהיתה אז בעם ישראל. אנשים לא דאגו מכלום, לא פחדו ולא דאגו מן הפורענות. מה יקרה? לא יקרה כלום! הכל יהיה בסדר!!! או בלשון בני זמנינו "סמוך על סמוך". הגישה הזאת היא גישה מסוכנת, היא מובילה להרס ברוחניות וגם בגשמיות. ממנה באה שנאת החינם הגדולה הזאת. התעוזה של אדם לבוא ולבייש מישהו אחר בצורה כזאת, להשפיל אותו בצורה כזאת, ולזרוק אותו מהסעודה שלו בבושת פנים, זה בא מכך שהוא לא חושב על התוצאות ועל ההשלכות של מעשיו.
הרעיון הזה, שאנשים חושבים שהם יוכלו להכות את בת המלך והשומרים שלה, רק בגלל שהם כרתו עץ, זה הרי חוסר אחריות נוראי. מי עושה כאלו דברים? רק אנשים שלא דואגים מכלום, שמעולם לא דאגו מכלום, ולא חשבו אפילו לרגע מה יכולה להיות התוצאה של המעשים שלהם. כנ"ל לגבי הקנאה העזה שהם לבשו בגלל התרנגול והתרנגולת, עד שהרשו לעצמם להתגרות באומה חזקה עם צבא עוצמתי. הם הלכו כסומא על שפת הנהר, בלי לדאוג משום דבר, וכשההתנהגות היא כזאת, התוצאה ההרסנית לא תאחר לבוא רח"ל.
**
אני רוצה לספר סיפור נפלא ששמעתי מאחד מנכדיו של מרן זצ"ל. זה סיפור קטן, אבל הוא פותח צוהר לדמותו הגדולה של מרן.
ביתו של מרן שוכן, כידוע, ברחוב 'חזון איש' בבני ברק. הצד האחורי שלו פונה לרחוב אליהו הנביא, ובמשך שנים רבות השטח שם היה ריק.
ביום מן הימים החלו להתארגן לבנות בניין בשטח הזה, והנכד של מרן זצ"ל ראה את הקבלן והיזם יחד עם מנהל העבודה מסיירים בשטח, ונערכים להתחיל בעבודה: "מכאן תהיה הכניסה", הסביר הקבלן, "כאן נעשה שביל, פה יהיה מקום לקצת דשא ועצים, וכאן יהיה חדר המדרגות…".
תוך כדי הדברים שמע הנכד דבר שהדאיג אותו מאוד. התוכנית היתה לעשות את חדר האשפה ממש מתחת לחלון של מרן ראש הישיבה. לא רק שזה לא הולך להיות נעים בכלל, אלא שייתכן שזה גם יגרום לכך, שבביתו של מרן ראש הישיבה לא יוכלו אפילו להרהר בדברי תורה בגלל הריח… שוד ושבר!
סיפר הנכד לסבא את מה ששמע, כשהזעזוע ניכר בקולו. הוא אמר לראש ישיבה שהוא מתכוון לגשת לאותו יזם, ולבקש ממנו שישנה את התוכניות, כדי שחדר האשפה יהיה בצד אחר.
ראש הישיבה אמר לו: "אל תגיד לו כלום", אבל הנכד הסביר שהוא לא התכוון ללכת לריב איתו חלילה או לצעוק עליו. אפילו לא להזמין אותו לדין תורה, אלא פשוט לבקש יפה, להסביר שכאן גר יהודי מבוגר, תלמיד חכם גדול, וזה לא לעניין שישימו לו חדר אשפה מתחת לחלון. אם היזם יסכים לשנות את התוכנית זה יהיה נפלא.
ראש הישיבה אמר לו פעם שניה: "אל תגיד כלום". אבל הנכד המשיך וניסה לשכנע את הסבא שלא ידאג, לא תהיה מחלוקת חלילה, הוא ממש יבקש יפה ורק יעיר בעדינות, זה לגיטימי ונורמלי לבקש כזאת בקשה, ואם היזם יחליט להתחשב, יהיה זה נפלא.
כשראה ראש הישיבה שהנכד לא מבין את העניין הוא עצר אותו והסביר: "יש לי שאלה אליך", אמר לו, "נניח שאנחנו עכשיו נוסעים לעיר אחרת, ומתארחים שם בבית מלון למשך כמה ימים בודדים.
"בעודנו מתארחים שם, אנחנו שומעים שמישהו רוצה לבנות ליד בית המלון איזה מוסד או מבנה שאינו לרוחנו. אתה חושב שזה יהיה נורמלי והגיוני שניגש ונתערב, ונבקש ממנו שאם הוא מוכן לשנות את התוכניות, אנחנו מאוד נשמח? בוודאי שלא! מי אתה בכלל, אורח לכמה ימים בבית המלון! עד שהמבנה ההוא ייבנה אתה כבר תשכח שהיית פה פעם, מה אתה מתערב בכלל במה שאנשים אחרים מתכננים לבנות, ליד המלון שאינו שלך ואין לך שום שייכות איתו???
"אותו הדבר", אמר לו ראש הישיבה, "אנחנו נמצאים פה בעולם הזה לתקופה זמנית בלבד. מה אנחנו קשורים בכלל למה שההוא מתכנן לעשות שם ליד הבניין? מישהו מבטיח לך שאני אחיה בכלל עד שהם יסיימו לבנות את הבניין הזה? מישהו ערב לך שאני אגור עוד בבניין הזה? מה פתאום שנתערב לו בתוכניות שלו? אנחנו כאן רק באופן זמני…".
**
הגישה הזאת של מרן ראש הישיבה זצ"ל, ממחישה בצורה מיוחדת במינה את הפשט שלו בדברי רבי יוחנן בגמרא שהזכרנו. מה גורם לאדם לזרוק מישהו מהסעודה, מה גורם לאדם להסתכסך עם הבת של המלך? זה רק מישהו שבטוח שהוא נמצא כאן לעולם ולעולמי עולמים, הוא בוטח בטובתו ובשלוותו, ואינו דואג מה ייווצר מהמעשים שלו ומהפעולות שלו.
זה גם מה שמביא את האדם לענווה טהורה. אדם מבין שהוא לא חי פה בעולם משלו, הוא בסך הכל אורח לזמן קצר וקצוב, הוא צריך לבדוק כל הזמן את התוצאות של המעשים שלו, מה תהיינה ההשלכות של הפעולות השונות. מי שמתגאה בדרך כלל נוטה להרגיש שהכל שייך לו, ושכל מה ששייך לו גם יישאר שלו לעולם ועד.
ומה היה הסוף עם חדר האשפה? כאמור מרן שתק והורה לשתוק, ומשמיא דאגו שלא יהיה שם זבל, היזם החליט למנף את ההשקעה, ובמקום חדר אשפה עשה שם מחסנים, שאותם מכר בתשלום מלא לדיירי הבניין…
ועוד על הענוה של הרב שטינמן: מרן המשגיח רבי דן סגל שליט"א מספר, שפעם הוא היה אצל מרן ראש הישיבה זצ"ל בקבלת קהל, והוא ראה שאחד מהאנשים שבאו לשם הבחין, שלמרן יש ציפורן שנראתה לו ארוכה מדי. פנה אותו יהודי והעיר לראש הישיבה שציפורניים ארוכות זה לא טוב, ושה'בן איש חי' כותב שזה מאוד מזיק לנשמה, כי כוחות הטומאה נתפסים בציפורן אם היא ארוכה מדי. עד כדי כך מחמיר בזה ה'בן איש חי', שהוא כותב שאפילו בתשעה באב, מותר לקצוץ את הציפורן אם היא מדי ארוכה, ולכן זה לא בסדר שהרב שטיינמן משאיר ציפורן ארוכה…
אומר רבי דן סגל שהוא כמעט התעלף מרוב פחד, איזו עזות מצח של אדם להעיר לגדול הדור הערה על הציפורן שלו, הוא בא לספר לו מה ה'בן איש חי' כותב, ומזהיר אותו מפני הנזק שהציפורן הארוכה תגרום לו?…
אבל מרן ראש הישיבה לא חשב אפילו לשניה להיעלב, קל וחומר שלא להקפיד עליו. אדרבה, הוא קרא ליהודי הזה שיתקרב, והראה לו שיש לו פטריה על הציפורן, זו לא ציפורן ארוכה, זה רק נראה כך בגלל הפטרייה. הוא אפילו התחיל לשאול את היהודי הזה מה דעתו, אם יש בזה חשש של חציצה או לא, ניהל איתו שיחה כאילו מדובר בשני חברים…