"כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ" (ד, כה)
האמנם מצפים אנו לישועה?!
רש"י הקדוש מפרש: "ונושנתם – רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמישים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם (פסוק כו) 'כי אבד תאבדון'".
בפסוק זה רומזת התורה לגלות שיגלו עם ישראל, כאשר הגלות האחרונה התארכה ביותר, ועדיין לא נושענו.
כאשר יגיע האדם לבית דין של מעלה, אחת השאלות שישאלו אותו תהיה: "ציפית לישועה?" מאז החורבן והגלות, צריכים כל העת לצפות לגאולה השלמה.
אבל רבותי, געוואלד, הבה ונתבונן: האם אנחנו באמת מצפים לישועה? אמנם כולנו אומרים "כי לישועתך קווינו כל היום ומצפים לישועה", אבל האם אכן המשיח חסר לנו באמת?
מישהו הגיע למשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, וסיפר לו כי הוא צריך לנסוע לחו"ל לאיזה ענין. אמר לו המשגיח: "אינני מבין אותך, אתה תהיה במטוס ופתאום תהיה תקיעת שופר ותצטרך לחזור, ולא תספיק להגיע מחו"ל בזמן"…
ומי שהכיר את המשגיח זצ"ל יודע שמעולם לא דיבר בבדיחות הדעת, אלא ברצינות הגמורה ביותר. יהודים של פעם המתינו בכל רגע ורגע לביאת המשיח. המציאות שלהם היתה "כי לישועתך קווינו כל היום". הרב מבריסק היה מדייק שלא נאמר 'כל יום' אלא 'כל היום'.
כך, אם היו שואלים פעם מישהו, אפילו אברכים צעירים, 'היכן תהיה בליל הסדר?' – התשובה הטבעית היתה: 'בעזר ה' יגיע המשיח ונעלה לירושלים, אבל אם חלילה הוא לא יבוא – אהיה בליל הסדר אצל השווער'. זו אינה מדת חסידות או דרגה מיוחדת. את זה יתבעו מהאדם: "צפית לישועה"!
הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פרק יא הלכה א) כותב: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו". דברים מפורשים כותב הרמב"ם. "וכל מי… שאינו מחכה לביאתו", האם יש למישהו איזה 'קולא' בחיוב זה? היום כאשר פוגשים מישהו בחו"ל ושואלים אותו: נו, ר' יענקע'ל, מתי תיסע לארץ ישראל? הוא משיב: כשהמשיח יבוא, וכוונתו – אולי בעוד מאה שנה, מי יודע? ואם מישהו חייב לי 300 דולר ואני שואל אותו: משה, מתי תחזיר לי? הוא משיב: אי"ה עד ביאת המשיח אחזיר לך. כוונתו ברורה: אל תצפה לראות את הכסף בקרוב… זה נקרא 'שאינו מחכה לביאתו'.
אומרים אנו כל בוקר ב'יגדל': "ישלח לקץ הימין משיחנו, לפדות מחכי קץ ישועתו". אל מי ישלח הקב"ה את המשיח לפדותו? אל אלו המחכים לישועה.
כיצד מחכים?
אם הייתי אומר לכם שהרב אלישיב צריך להגיע לבית המדרש, מי שבאמת היה מאמין שהוא אמור להגיע, היה ניגש כל כמה דקות אל החלון, להסתכל האם הוא כבר הגיע. הוא לא היה רגוע כל הזמן, בציפייה לבואו. אבל מי שאינו מסתכל ולא מוטרד, זה בגלל שהוא חושב שאין סיכוי שהוא יגיע. כך גם מי שמצפה לביאת המשיח, אע"פ שיתמהמה הוא מחכה בכל יום שיבוא, אזי הוא מאמין בבואו.
אנחנו מתפללים על ביאת המשיח ועל בניין ירושלים. "תקע בשופר גדול לחרותנו"; "השיבה שופטינו כבראשונה"; "את צמח דוד עבדך"; "ותחזינה עינינו בשובך לציון", תפילות על גבי תפילות. כך גם בברכת המזון אנו מבקשים "רחם נא… על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך", ומדוע התפילות שלנו אינן מתקבלות?
כתוב ב"כוזרי" ואני אצטט את לשונו: "התפילות שלנו כצפצוף הזרזיר". נשאל את האדם: מדוע אתה אומר 'ותחזינה'? והוא ישיב: כך אמרו לי להגיד… נתאר לעצמנו, אחד מגיע אל המלך ומבקש בקשה, שואל אותו המלך: אתה באמת זקוק לדבר שאתה מבקש אותו, והלה משיב: באמת אינני זקוק, אבל כך אמרו לי לבקש… איזו בושה וחרפה לבקש דבר שלא זקוקים לו.
אומר ה"כוזרי": אם התפילות שלנו היו מעומק הלב, ובאמת היינו מבקשים 'ריבונו של עולם, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח', וכך שאר הבקשות – אזי התפילות היו נענות, אבל התפילות שלנו 'כצפצוף הזרזיר'. כמה גדולה הבושה.
בזוהר הקדוש כתוב, שהשמחה שעתיד הקב"ה לשמוח עם בריותיו בעת הגאולה, לא היתה שמחה שכזו מבריאת העולם ועד סופו. ומי יזכה לשמחה הזאת? "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". ומי שאינו מתאבל, אינו זוכה.
אנחנו נוהגים בשלושת השבועות במנהגי אבלות, לא מסתפרים, לא עורכים משתאות, אבל האבילות האמיתית צריכה להיות בלב. וכדי שתהיה זו אבלות כראוי, צריך האדם להתבוננות. בלי התבוננות, על מה הוא מתאבל?
אנחנו אומרים בסיום תפילת שמונה עשרה: "יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". מה הקשר בין בניין בית המקדש לבין "ותן חלקנו בתורתך"? כתוב במגילת איכה (ב, ט): "מלכה ושריה בגויים אין תורה", מבואר בספרים, כי הדרגה של לימוד התורה שהיתה בעת שבית המקדש על מכונו, היתה דרגה אחרת. התורה הזו אבדה עם החורבן, ועל כך אנו מתפללים שיבנה בין המקדש במהרה בימינו, ואז נזכה לאותה דרגה שהיתה בלימוד התורה – "ותן חלקנו בתורתך".
כתוב בחז"ל כי בסוף תקופת בית שני, משרבו הרוצחים, ראו להפסיק לדון דיני נפשות, ולכן הוציאו את הסנהדרין מלשכת הגזית. אמנם בית המקדש קיים עדיין, אבל כאשר הסנהדרין אינם יושבים בלשכת הגזית, חסר להם בצלילות הדעת הדרושה כדי לדון דיני נפשות.
במסכת מדות (ד, ב) עוסקת המשנה בתיאור הכניסה להיכל ואומרת: "וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לְשַׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן, וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר".
הנביא ממשיך ואומר על השער הסגור כי "ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח". כתוב בספרים, כי כל ערב שבת היו עומדים ישראל ליד השער וממתינים לראות כיצד הוא נפתח, ואז היו יודעים שנכנסה השבת, כך גם ביום ראש חודש, כאשר נפתח השער ידעו כי הגיע ראש חודש. בראותם את השער נפתח, ידעו שבורא עולם כביכול נכנס, והיו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם.
איזה גילוי שכינה, ראו כלל ישראל בעת שבית המקדש עמד על מכונו. השערים הגשמיים שהיו סגורים כל העת, היו נפתחים בשבתות ובראשי חדשים. וזה מלבד העשרה ניסים שהיו בבית המקדש.
נושא בעול עם חברו
מדברים ומדברים, אבל איך עושים זאת בפועל? איך מגיעים למצב של 'מחכה לביאתו'?
הדרך הראשונה – נושא בעול עם חברו. אפילו ישכנע האדם את עצמו שלא חסר לו דבר, יש לו מכל טוב, ומה הוא צריך כעת את המשיח. באמת אלו דברים בטלים ומבוטלים, שהרי אמר חז"ל (סוטה מט ע"א) "מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתו", אבל נניח שהוא כך חושב, שיש לו מכל טוב ולא חסר לו דבר, אבל שיתבונן סביבו, כמה צרות יש בעולם, כמה אנשים סובלים. אנשים נמצאים בבתי חולים בייסורים נוראים. א-שרעק אין דער וועלט. נורא ואיום. עובדים ניתוחים קשים. חולים מסוכנים.
אם אדם נושא בעול עם חברו, אזי הוא מרגיש שצריך לחכות לביאת המשיח. הגמרא אומרת שכל מי שאינו מתפלל על חברו, נקרא 'חוטא'. איזה חטא הוא עשה? הוא חילל שבת? אכל מאכל אסור? אין לו לב! הוא לא מרגיש את השני, כי אם היה מרגיש, היה מתפלל עליו.
אספר לכם מעשה שבדידי הווה עובדא.
היום חושבים שניתוח זה לא דבר רציני, יש הרי רופאים טובים… עברתי פעם ניתוח קל ביד, לא משהו רציני, בהרדמה מקומית. עושים מחיצה כדי שהמנותח לא יראה מה עושים לו, ולפתע באמצע הניתוח הרגשתי כיצד לוחצים ומושכים לי את הוורידים… פתאום חשתי רע ביותר, חולשה נוראה. לא יכולתי לדבר ולומר להם, אבל הם ראו במכונת הא.ק.ג. שיש איזו בעיה בלב. הם דיברו ביניהם מה לעשות ונתנו לי משהו שיחזק את הלב.
בסופו של דבר הניתוח הצליח ב"ה, ועם סיומו העבירו אותי לחדר התאוששות.
והנה אני רואה שם ילד מבני ברק, שמכניסים אותו לשם, בדרכו לעבור ניתוח. שאלתי מישהו איזה ניתוח הוא אמור לעבור, והלה השיב לי שזה ניתוח קטן, לא משהו רציני. חשתי חולשה בכל גופי. הילד הקטן הזה צריך לעבור ניתוח. למרות שאמרו שזה לא ניתוח גדול, לא יכולתי להפסיק מלחשוב עליו. נזכרתי בכל מה שעבר עלי בזמן הניתוח 'הקטן', והתחלתי לומר תהלים לרפואתו של הילד ללא הפסקה. כשהעבירו אותי למחלקה, בדרך ההשגחה ראיתי שמחזירים את הילד מחדר ניתוח, אמרו לי שב"ה הכל עבר בשלום, רק אז חזרתי לעצמי.
אנשים עוברים ניתוחים קשים בראש, בלב, וכאן – ניתוח קטן של ילד, היה לי כל כך קשה לסבול. ומדוע? כי הרגשתי זאת בעצמי קודם לכן.
זה מה שדורשת התורה – להרגיש את השני. להיות נושא בעול. "ואהבת לרעך כמוך". אל תחשוב רק על עצמך, אלא גם על הזולת.
לפני המלחמה בתשכ"ז, למדתי בישיבת סלבודקא. אנשים רעדו מפחד באותם ימים. והנה השי"ת ריחם על עמו, ותוך ימים ספורים היתה ישועה גדולה. אני לא זוכר מימי שמחה גדולה, כמו שהיתה בימים הללו. ורק המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, נראה רציני, ואמר: "געוואלד יהודים, איך אפשר לשמוח? כמה אלמנות ויתומים ובתים שבורים, נגרמו מהמלחמה הזאת?" הוא לא הבין כיצד אפשר לשמוח כאשר אחרים סובלים.
בירושלים היה רבי דוד בהר"ן זצ"ל. בנו נהרג במלחמת תש"ח ליד ירושלים. והנה באמצע השלושים, היתה בסמוך משפחה שהיה לה מכשיר פטיפון, והם שמעו מוזיקה. אמר רבי דוד: "המשפחה הזו יצאה מדעתה, איך יכול להיות שבאמצע ה'שלושים' על הבן שלי, הם ישמעו מוזיקה בפטיפון?!"
רבי דוד חי את השני, עד שהוא לא הבין כיצד השני אינו חי אותו…
כך הדבר באבל, וכך גם בשמחה. מגיעים לחתונה, צריך לחוש בשמחת החתן. אם נרגיש כך, יבוא המשיח, כי נצפה כל הזמן לישועה, ולו רק כדי שאנשים לא יסבלו.
ואם ישאל השואל: מי אמר שכאשר יבוא המשיח, שוב לא יהיה סבל בעולם? הרי הרמב"ם כותב (הלכות מלכים, יב, א) "עולם כמנהגו נוהג"? האם כבר לא יהיו חולים?
הבה ונפתח את הרמב"ם ונראה מה הוא כותב (שם הלכה ה): "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
הגיעו נא בנפשכם, אם אכן יהיו אז חולים, וכי "יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"? וכי "הטובה תהיה מושפעת הרבה"?
אז כמה צריכים אנו לחכות למשיח, אם לא בשביל עצמנו, לפחות בשביל אחרים.
לחשוב על כבוד שמים
אך ישנה דרך נוספת: לחשוב על כבוד שמים. כמה צער יש לשכינה בזמן הגלות.
פעם נסעתי מהבית למשך חצי שנה, השארתי ילדים קטנים וגדולים. הגעגועים היו נוראים. חצי שנה לא הייתי בבית. חשבתי לעצמי: הרי השכינה כבר אלפיים שנה לא בבית. היא בגלות. כיצד יכול להיות לנו נעים בלב? אלפיים שנה הבית חרב, כמה טומאה יש בעולם, האם זה לא מעורר אותנו לרצות בבוא הגואל?
ואיננו צריכים להרחיק לכת כדי לראות זאת. מי שילך מרחק דקות ספורות מהאזור החרדי בשבת, יראה חייבי סקילה ועוד חייבי סקילה. ומי הם אלו? בניו של בורא עולם.
רחמנא ליצלן, שלא יעלה ולא יבוא על אף בית יהודי, אבל אם יש למישהו חלילה בן או בת היוצאים לתרבות רעה, השוד והשבר קורע לבבות. והרי כל אלו הם בניו של בורא עולם, איזה צער יש לשכינה?
ה"מגיד מישרים" מביא את אשר אמר לו המלאך, שלו היינו יודעים אחד מאלף אלפים בצער השכינתא בגלותא, לא היינו יכולים לאכול. צריך קצת להתבונן כדי לחוש זאת.
ראו מה הכותב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פרק יט): "ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו ז"ל אמרו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה כו', כל ימיו, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גלויות, זוכה לרוח הקודש בדבריו".
ממשיך שם הרמח"ל ואומר: "והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאוה לגאולה. ואם יאמר אדם: מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין לח): 'לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם', וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב"ה שמח בזה".
א'מוירעדיגע זאך. אדם שמתפלל על הגאולה בגלל שהוא כואב את צער השכינה, אף אם מאיזה טעם בקשתו אינה נענית, מכל מקום עצם תפילתו עושה נחת רוח לבורא. עצם הבקשה שיתרבה כבוד שמים משמחת את הקב"ה. אנחנו מתפללים במקומות כה רבים על הגאולה, בל תהיה תפילתנו 'כצפצוף הזרזיר', אלא מתוך מחשבה והתבוננות.
אני זוכר כילד, הייתי הולך להתפלל בכולל "חזון איש" עם ההייליגער סטייפלר זצ"ל, מדי שבת בשבתו. מה שרואים ושומעים כילד, זה נכנס לעצמות.
כאשר הגיעו בקדושה ל"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך" – אני לא יכול לתאר לכם, כיצד הסטייפלר אמר זאת. הוא תפס את שני העמודים שבצדו, ואמר זאת בהשתפכות הנפש, שהורגשה בכל בית המדרש. "ממקומך מלכנו תופיע" – תזרח כבר, "ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך", אפשר היה למשש בידיים את הציפייה וההמתנה לגאולה.
הסטייפלר כידוע לא שמע טוב והתפלל בקול רם. כאשר הציבור כבר החל שמונה-עשרה, הוא עוד אחז ב"צור ישראל קומה בעזרת ישראל", וכל בית המדרש רעד. הוא חש בצער השכינה, מיצר בצרתם של ישראל.
אם רק נתבונן מעט במה שאנו אומרים ומבקשים – כל צורת התפילה תיראה אחרת, ונזכה שהתפילות יתקבלו ובמהרה ניגאל.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל – יחי ראובן)