מאת: הרב ישראל היימן
מרן 'הרב', הגאון המופלא ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל עומד למרגלות ארון הקודש המוזהב ושקע בריתחא דאורייתא בעיצומו של שיעור כללי סוער. בית המדרש הומה כמרקחה, בוער באש של תורה. הרב עומד ומגן בכל כוחו על הסברא מקושיותיהם של החריפים שבחבורה.
לפתע נפתחת הדלת ואל ההיכל ההומה פולש יהודי אמריקאי גלוי ראש. הוא אינו מהסס וחוצה את ההיכל בצעדים רחבים.
הס מושלך כשגלוי הראש ניגש למרן הרב ולוחש על אוזנו מספר מילים. הרב עונה לו בלחישה, ממשיך את אמירת השיעור כלא היה דבר והאמריקאי יוצא מההיכל.
לאחר דקות ארוכות הוא נכנס שוב וצועד אל מקומו של הרב. שוב שקט מושלך בקהל וכשהיהודי לוחש על אוזנו של הרב כמה מילים מתקמטות פניו הקדושות של הרב לחצי דקה ארוכה במחשבה מעמיקה. הרב שוב לוחש על אוזנו של האמריקאי מספר מילים והוא יוצא בפנים מכורכמות מההיכל.
מסתבר שאחוזים ניכרים מהיושבים שם את יתר השיעור כבר לא הבינו… המחזה סיקרן את הבחורים ועורר את שיחת היום בישיבה.
בשעת ארוחת הערב הופיע הרב שלא כהרגלו בפתח חדר האוכל של הישיבה.
"בני חביבי", פתח הרב את דבריו. בוודאי כולם תמהים על מה שהיה היום בשיעור כללי. בואו ואספר לכם, כי ניתן ללמוד מזה יסוד עצום.
כשאתם יושבים כאן ואוכלים את הארוחה אין לכם מושג שעד לפני שעות ספורות לא ידעתי בכלל אם תהיה כאן ארוחת ערב היום. כשנעמדתי לומר את השיעור הייתי בטוח שהיום תאכלו לחם יבש בלבד.
מצבה הכלכלי של ישיבת פוניבז' באותם השנים היה בכי רע.
לפני השיעור, המשיך הרב, התקשרתי לאחד מידידי הישיבה לספר לו על המצב הקשה ולטכס עיצה כדת מה לעשות. הוא נזכר תוך כדי השיחה שידיד שלו מאמריקה שיש לו ממון רב מאד נמצא כעת בארץ לרגל עסקיו והוא הבטיח לקשר ביני לבין העשיר כדי שירים את תרומתו לישיבה.
ממש לפני שנכנסתי לשיעור עדכן אותי ידיד הישיבה שהוא דיבר עם העשיר ההוא וסיפר לו על המצב הקשה. הוא אמר לו שאין לי במה להאכיל את התלמידים אפילו עוד הערב. העשיר התרגש והבטיח לבוא לבקר בישיבה עוד היום ולראות מה הוא יכול לעזור.
חצי שעה לאחר מכן כשאני עדיין עומד באמצע השיעור הוא הופיע למרגלות הישיבה ושלח את העוזר האישי שלו לקרוא לי.
הוא הופתע עד מאד כשביקשתי ממנו לחכות עד סיום השיעור. עשירים ברמה הזו לא כל כך רגילים שרצונותיהם לא מתמלאים מיד… בפרט לא כשהוא בא לתרום ואני כביכול צריך אותו…
העשיר כנראה בלע את העלבון הנורא לטעמו והמתין כמה דקות שלאחריהם הוא הרגיש שזה כבר יותר מדי… הוא לא הסכים להמתין אפילו עוד דקה. העוזר נשלח אלי בשנית להודיע שאם אני לא יוצא עכשיו ממש הוא עוזב את הישיבה ויותר אני לא אשמע ממנו.
בשלב זה כפי שראיתם כבר הייתה לי התלבטות אמיתית. האם הפסקת השיעור היא חלק מחובת ההשתדלות וכלולה באחריותי לישיבה ולתלמידיה או שלהפסיק שיעור כללי בשביל ענייני הגשם זה כבר מעבר לחובה הזו.
אחרי חצי דקה מאומצת של מחשבה החלטתי שרק לשם החינוך לבחורי הישיבה שיראו שאני עוצר שיעור כללי בשביל נושאים גשמיים, זו סיבה לא להפסיק את השיעור ויהי מה.
הייתי בטוח שהעשיר אכן עזב את הישיבה בכעס. הסחתי את דעתי מהעניין ביודעי שעשיתי את המוטל עלי. נשארתי ברוגע לדבר בלימוד עם הבחורים לאחר השיעור וכשסיימתי יצאתי מבית המדרש לכיוון חדרי.
לתדהמתי גיליתי את האמריקאי העשיר עומד בסבלנות, סיגר יוקרתי נעוץ בין שפתיו והוא ממתין לי ליד פתח החדר. הכנסתי אותו בכבוד גדול ולא הייתי צריך לשאול אפילו מה הביא אותו להחליט להמתין לי בכל זאת.
העשיר פנה אלי מיד והסביר. "בהתחלה כשלא הסכמת לצאת אלי כעסתי מאד. הרי הטרחתי את עצמי לישיבה כדי לתרום לך כסף ואתה לא מוכן אפילו להפסיק את השיעור בשביל זה? זה פגע בי מאד".
"אחרי שכבר פניתי לצאת מהישיבה חשבתי לעצמי, הרי אני כבר יודע שאין כאן בישיבה מה לאכול לארוחת הערב, גם ראש הישיבה יודע את זה, הביקור שלי בישיבה אמור לתת לו את האפשרות לצאת מהמצב הכלכלי הגרוע הזה.
כל אלו נתונים יבשים.
בכל זאת הוא החליט לא להפסיק את השיעור, מה עומד מאחורי ההחלטה הזו? מה ההיגיון שבה?
בעֵינַי כמי שגדל על תרבות ה'טיים איז מאני' וכל ציר החיים שלו מסתובב סביב הכסף משמעויותיו והשלכותיו, לא יכולתי להכיל אף פעם מציאות אחרת. פתאום הבנתי שיש אנשים שיש להם ערכים נוספים שיותר חשובים מכסף. הבנתי שלרב מפוניבז' חשוב השיעור והלימוד יותר מכל מה שאני יכול להבין.
זה הקסים אותי. זה ריגש אותי מאד.
סבתי על עקבותי וחיכיתי כאן כדי לומר לראש הישיבה שלא רק בארוחת הערב הקרובה אני רוצה להיות שותף. אני חפץ להיות שותף לנצח של מי שחיי הרוח אצלו חשובים יותר מהכסף והאוכל"…
מרן הרב מפוניבז' פנה ויצא מחדר האוכל והותיר את בחורי הישיבה עם לקח עצום ושיעור מוסר חי.
***
התרגום אונקלוס על הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" מבאר: "לֹא עַל לַחְמָא בִּלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיֵּם אֱנָשָא אֲרֵי עַל כָּל אַפָקוּת מֵימָר מִן קֳדָם ה' חַָיֵּי אֱנָשָא".
הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל הסביר פעם בשיחה לתלמידיו בביאור התרגום דבר מעניין.
פעמיים מופיעה הפסוק זה המילה 'יחיה', בפעם הראשונה 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' ומתרגם האונקלוס: מתקיים. בהמשך הפסוק בביאור המילים 'כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם' שם מתרגם האונקלוס: חָיֵי.
ההבנה היא ברורה. על הלחם מתקיימים, אי אפשר להתקיים בלי לאכול ולשתות. זה הכרח, אבל זה משהו חיצוני שמקיים את עיקר החיים.
החיים עצמם… חיים יש רק במוצא פי ה'. עיקר החיים המציאות האמיתית של החיים הם רק מוצא פי ה'.