ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש
ושני לוחות הברית על שתי ידי. וארא והנה חטאתם להשם אלוקיכם… ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (ט, יז). אלא שיש להבין: אם הלוחות היו כבר בידיו של משה, מה פשר המילים "ואתפוש בשני הלוחות"? הן הלוחות כבר בידיו. מודעה שנתלתה בפתחו של בית המדרש בישרה לתלמידי החכמים שבעיירה שבעוד כמה ימים יימסר שיעור על ידי רבי ישראל סלנטר. במודעה הופיעו 'מראי מקומות'. סוגיות בגמרא שעליהן ייאמר השיעור. מראי המקומות נכתבים על מנת שהלומדים יוכלו להתכונן קודם השיעור ולהכיר את הסוגיות היטב. כך יבינו את השיעור בצורה טובה יותר. באותם ימים הסתובב רבי ישראל בעיירות ובכפרים, מביא איתו בשורה לכל מבקש השם: לימוד המוסר. עם ישראל המלומד באנשים שניסו להכניס אליו שיטות חדשות ותכנים הרסניים, התרגל להתייחס לכל פעם כזו בחשד; מוטב להיות זהיר קצת יותר מדי מאשר זהיר קצת פחות מדי. אלא שדברים אלו מסורים בידי גדולי ישראל בלבד, הם היחידים שמוסמכים להכריע מה לקרב ומה לרחק. לגודל הצער, מספר אברכים שיראת השמים שלהם מוטלת הייתה בספק, החליטו על דעת עצמם שרבי ישראל סלנטר מנסה במאמציו למען לימוד המוסר להחדיר שיטה זרה שמרחיקה את האדם מעבודת השם האמיתית, לכן שמו הללו לעצמם מטרה לפגוע בו ולביישו. הלכו אברכים אלו, הורידו בחשאי את המודעה שבפתח בית המדרש וכתבו בה מראי מקומות שונים ללא כל קשר ביניהם. לדוגמה: את מסכת שבת החליפו במסכת תמורה, את דף כ"ג במסכת סוכה המירו בדף קנ"ח במסכת בבא בתרא, וכן הלאה. לומדי בית המדרש ראו את המודעה החדשה ותהו. מאחר שלא ידעו שהמודעה הוחלפה וראו מראי מקומות ללא כל קשר הגיוני ביניהם, ניסו לנחש מי האורח שידרוש.
יש רק שתי אפשרויות למראי המקומות הללו: או שהוא גאון מרעיש או חלילה תימהוני מבולבל… הגיע היום המיועד ורבי ישראל סלנטר ניגש אל הבמה, מולו הניח אחד האברכים את הדף שהיה בפתח בית המדרש. הנוכחים כולם חיכו במתח עצור שיפתח את פיו, והאברכים שהחליפו את המודעה המתינו שירד הרב בבושת פנים.
רבי ישראל סלנטר הוריד את ראשו על הבמה למשך שתי דקות.
בסיומן הוא הרים את ראשו ונשא פלפול חריף במשך שעה ארוכה, כשהוא מקשר בין כל מראי המקומות השגויים שהתנוססו על הדף.
השומעים יצאו מכליהם מרוב התפעלות. כזו חריפות ובקיאות לקשר בין נושאים שאין ביניהם שום דבר משותף, בצורה כה עמוקה ובגאונות מרעישה – טרם ראו מימיהם. לימים סיפר רבי נפתלי אמסטרדם, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, את המעשה וכשסיים הסביר: כלום סבורים אתם שהרבי היה צריך שתי דקות 'לסדר' בראשו את הפלפול? לא ולא. מוחו מהיר היה כברק והוא לא נזקק ליותר משנייה. אלא שמשך שתי דקות עיין הרבי בנבכי לבו: האם אתה באמת מתכוון לכבוד שמים שיראו שגם לומדי המוסר יודעים ללמוד היטב, או שאתה מתכוון להראות לכולם שאתה יודע ללמוד… זהו המסר של משה רבינו לעם ישראל: הקב"ה הוריד אותי מהשמים בגלל העגל. ראיתי אתכם חוטאים. הלוחות היו בידי. אבל לא שברתי. עצרתי. תפסתי את הלוחות. התבוננתי שנית במה שעלי לעשות. רק אז, כשהייתי בטוח שזה הדבר הנכון, השלכתי אותם ארצה. חשיבה נוספת טרם עשיית מעשה גורלי, אפילו כשהכל ברור, מובילה את האדם להימנע מחרטות על פעולות שגויות ולקבל החלטה נכונה.
והיה עקב תשמעון
מובא במדרש "הלכה: אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת? כך שנו חכמים: המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת. ומשום מה מחייב? אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן: המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת ומי שהוא בונה בשבת חייב. אמר ר' יוסי ברבי חנינא: אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה? תחילה כשניתנה להן באלוש. מנין? שנאמר (שמות יז): וישבתו העם ביום השביעי. ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת? לא נתתי לך אלא לטובתך. כיצד? אמר ר' חייא ברבי אבא: את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר. מנין? וקראת לשבת עונג. מה כתיב אחריו? אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. אמרו לו ישראל: ואימתי את נותן לנו שכר המצוות שאנו עושים? אמר להם הקב"ה: מצוות שאתם עושים, מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו. אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינו והיה עקב תשמעון".
ביאר רבי ירוחם ממיר מתי משלמים לעובד בסוף כשגומר את עבודותו בודקים אם הוא עבד טוב אז משלמים, וכן המנורה עשויה פרקים פרקים ואם זה מחזיק מעמד זה בסוף רואים אחרי שבנה את הכל ואז משלמים, וזהו הבן אדם בחיים חיותו הוא עובד כל הזמן אז משלמים רק בסוף, ואז והיה עקב תשמעון בסוף חייו משלמים כי אז רואים אם הוא באמת עשה טוב, אבל למה המשל למנורה של פרקים והתירוץ הוא כי מנורה עשויה מפרקים יש סיבובים על הברזל גלגלים, וזהו הבן אדם מגלגלים אותו בנסיונות וכל יום נסיון אחר אף פעם לא אותו נסיון באותו רמה, וזהו המנורה נשמת האדם ואם הוא עומד בסוף אז מקבל השכר המחכה לו.
וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד’ אלוקיך מיסרך (ח, ה).
חז"ל אומרים תכלית היסורים כדי שישוב על הדרך הטובה. ידוע בזמן הזה מי שעובד קצת במערכת החינוך, אם מגיע הורים למנהל מיד אומרים בנינו בתנו הם לא כמו כולים בני בתי משהו אחר ויכולים ללכת אתם רק ברמז לא צריכים ללכת איתם קשה.
וא"כ כשהורים נותנים עונש, זה כבר אחרי התבוננות ומתוך אהבה אף הורה נורמלי לא יכה סתם. והנה כאשר ייסר איש את בנו ד' אלוקיך מיסרך, הקב"ה שולח יסורים רק כדי להיטב, עם בשר ודם לא מעניש סתם להבדיל מליון הבדלות האב הרחמן המרחםף כשהוא כבר צריך לשלוח יסורים זו עם מטרה מסויימת והכל רק כדי להיטיב לנו.
ועוד ידוע אם כלב נושך וצועק אם מתבוננים מה קרה למה הוא צועק ורואים שהוא רץ אחרי האבן או המקל שנשך או נתן לו מכה, אבל אם היה הכלב מבין שיש בעל הבית שהוא נתן עם המקל, וזרק את האבן, וטיפשים הם לכן לא מתבוננים עד הסוף. ואם נתבונן עוד יותר לפעמים יש יסורים הבעל הבית אמר לך משהו צעקו עליך הכניסו עליך במקום להתבונן מי שולח לי כל זאת הולכים מדברים לשון הרע על ההוא ועל ההוא, תתבונן ולא תצטרך להאשים אף אחד, והנה אשרי הגבר אשר תיסרינו קה ומתורתך תלמדנו.
הנה מאושר הבן אדם שהקב"ה שולח לו יסורים והוא מתבונן ומבין שהקב"ה שולח לו יסורים וכל זאת שישקיע יותר ויותר בתורה ועבודה.
והנה כתוב זאת תורת העולה כל מי שמחויב עולה ולומד פרשת עולה כאילו הקריב עולה, והנה אם ח"ו צריך לבוא יסורים אז תלמד תורה ואז יהיה כאילו בא עליך שיהיה לך יסורים מלהבין את הרש"י תוס' והרא"ש וזהו אשרי הגבר אשר תיסרנו קה, אבל ומתורתך תלמדנו יסורים מהתורה, ולא ח"ו דברים אחרים.
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם…"
ידוע דוהיה לשון שמחה ופי' בסה"ק דאם בסוף תשמע זוהי שמחה גדולה כי זה סימן שחזרת בתשובה, אבל לכאורה באמצע היה משהו. אבל העיקר שסוף כל סוך חזרת, והנה בפרשתינו מובא פסוק ואתפוש בשני הלוחות ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם (ט, יז). מובא בטללי אורות לפרש נאמר במסכת ברכות (ח:) הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שהרי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון. ביאר הגאון הרוגאצובר כי כשם שיש בספר תורה שתי קדושות, קדושת גויל, וקדושת 'הכתב', כך גם בתלמיד חכם. והנה במדרש נאמר כי בשעה שראה משה מעשה העגל הסתכל בלוחות וראה אותיות פורחות באויר. היינו כתב הלוחות פרח וכל מה שנותר אלו הלוחות עצמם, 'הגויל'. כך גם בזקן ששכח תלמודו. גם אם 'הכתב' דברי התורה שהיו בו, פרחו ממנו, מכל מקום עדיין קדושת 'גווילין' עליו, כמו בשברי לוחות. לכן 'הזהרו בזקן ששכח תלמודו'.
ועיין אוה"ח כשלא חטאו ישראל היו הלוחות גבוהות על יד משה ולא היתה ידו משגת לקחת אותם וכדכתיב ושני הלוחות על שתי ידִי ולא אמר בשתי ידִי ואחר שפרחו האותיות הוסר כח קדושתם והוצרך לתפשם בידו וזה המשך הכתוב ואתפוש בשני הלוחות כשהרגשתי שהוצרכתי לתפשם הרגשתי שסר קדושתם ע"ז ואשליכם מעל שתי ידִי.
אבל בחתם סופר אומר דבר נפלא אם נתבונן, נראה כי בכל הפסוקים הקודמים כתובים צמד המילים: "לוחות הברית" בעלותי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית אשר כרת ה' עמכם" (ט, ט). "ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה' אלי את שני לוחות האבנים לחות הברית )דברים ט, יא(. ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי (ט, טו). אילו כאן כתוב "ואתפוש בשני הלחוות" (ט, יז) ולא כתוב "לוחות הברית". וצריך להבין מה פשר שינוי הלשון? וביאר ה'חת"ם סופר' זיע"א, אחת ממצוות שנצטווינו היא לעשות תשובה, ומצווה זו אי אפשר לקיים בלי לעשות קודם עבירות. נמצא, שלפני שעושים עבירות מחוייבים בתרי"ב מצוות -בלבד, תרי"ב הן אותיות 'ברית'. אם כן, כל זמן שבני ישראל לא עשו את העגל, היו הלוחות לוחות ה'ברית'. כי לא הייתה להם עבירה וממילא לא היו מחוייבים במצוות התשובה. אולם ברגע שעשו את העגל, אמר משה רבינו, כעת אלו "לוחות" בלבד, כבר לא "לוחות הברית", כי עתה מחוייבים אתם גם במצוות התשובה.
והנה בימים אלו לפני סוף השנה צריכים לחזות בתובה על כל העבר ולקבל על העתיד, וידוע מה שמובא בגמרא (שבת פח:) אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנזוה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים"? אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה. אמר לפניו, רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה.
לכאורה צריכים להבין: א. מה הלשון "החזיר להם תשובה", היה צריך לומר תענה להם תשובה? ב. למה אמר הקב"ה "אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה" וכי בלי לאחוז בכסא אי אפשר לענות תשובה?
אלא ההסבר הוא: שטענת המלאכים הייתה, איך אפשר לתת את התורה לאנשים פשוטים שיחטאו ויעברו על מצוות התורה, ומה התועלת בנתינת התורה לעם ישראל? וזה שאלו המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו"? אמר לו הקב"ה למשה החזיר להם תשובה" תענה להם ששם למטה יש מושג "חזרה בתשובה". שעל אף שאדם חוטא יש לו אפשרות לחזור בתשובה ולפתוח דף חדש. "אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם" אני מפחד לומר למלאכים, שמא לא יקבלו זאת, מכיוון שאין הם מכירים בכוח התשובה. "אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה" – שהרי אמרו חז"ל (יומא פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, הרי מכסא הכבוד הוכחה שיש מושג תשובה לאדם, וזה מה שאמר לו הקב"ה, אחוז בכסא כבודי ו'חזור' להן תשובה, ובזה יתבטלו כל טענותיהם….
מסופר על רב אחד שביקר פעם אצל צדיק נתגלגלה השיחה ביניהם על המצב החומרי של היהודים, והרב שאל את הצדיק: מה לעשות עם "העולם"? בני ישראל צריכים פרנסה, והדור הולך הלוך וחסור, והפרנסה לקויה מאוד. השיבו הצדיק: אין עצה אלא לעשות תשובה, כי תחת כסא הכבוד יש אוצר גדול של כסף, והראיה ממחצית השקל, שהראה לו הקב"ה למשה מטבע מתחת כסא הכבוד ואמר לו כזה יתנו (מדרש), ועל תשובה הרי אמרו בגמרא: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא), וכשכבר יהיו על יד כסא הכבוד יוכלו בקלות לקבל גם מהכסף של האוצר הגנוז שם…
ופעם בא אחד להתלונן שהוא סובל על שכחה, אמר לו הרב תשוב בתשובה אז שאל מה זה קשור לתשובה, אז הרב ענה לו: ואין שכחה לפני כסא כבודך וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ולכן תשוב בתשובה ויהיה לך זכרון ופרנסה, וזה רואים בפרשינו שמקבלים כל הברכות אם והיה עקב אם בסוף תשמעון הוי אומר שחזרו בתשובה. והנה כתוב (ירמיה לג, כה) כה אמר ד' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ולפי דברי החתם סופר הנ"ל שבלי תשובה יש תרי"ב מצוות א"כ זה ידוע שתשובה היה עוד לפני העולם, וא"כ כל התרי"ב מצות בגלל זה נתנו חוקות שמים וארץ ויום ולילה, אבל לתשובה אין חוקים יכולים לשוב לבורא עולם כל הזמן אין גבולות לא שמים וארץ ולא יום ולא לילה.