"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (יז טו)
שלא למנות עלינו מלך נוכרי
שורש המצוה ידוע, כמהיות הממונה לראש, להכניע לכל בכל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע ישראל, שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והיושר, כידוע בכל שהוא ממשפחת אברהם אבינו ע"ה שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע שטבע האב צפון בבניו. (ספר החינוך)
המידה הזו של 'רחמנים בני רחמנים' אפיינה במהלך הדורות לא רק את מלכי ישראל, אלא גם את כל גדולי ישראל, שהתנהגו לצאן מרעיתם בחמלה וברחמנות גדולה.
צריך גם לדעת שגדלותו של משה רבינו שזכה להוציא את בני ישראל ממצרים, לא החלה ביציאת מצרים עצמה, ולא בכך שקרע להם את הים, וגם לא בנתינת התורה לעם ישראל.
על הפסוק (שמות, ב' י"א) 'וירא בסבלותם', אומר רש"י – 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. והנה, למרות שמשה רבינו גדל בארמונו של פרעה מלך מצרים, הוריד את עצמו אל העם והשתתף בצערו, ונתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.
וזו היא אחת מתכונותיו המאפיינות של כל מנהיג באומה היהודית.
אלמנה אחת באה בערב שבת אל מרן ה'דברי חיים' מצאנז, וסיפרה שהיא מתעסקת במכירת פירות בשוק העירוני, והתלוננה במר-ליבה על כך שהפירות שלה אינם טובים דיים, ובשל כך הציבור המגיע לערוך קניותיו בשוק אינו פוקד את דוכנה.
לבש אותו גאון וקדוש את מעילו וכובעו, עזב את בית המדרש ויצא לשוק, ניצב ליד דוכן הפירות של האלמנה, והכריז: "יהודים! בואו לקנות תפוחים טובים ובריאים"! גאון זה, שהיה רבן של כל בני הגולה, לא הסתפק רק בכך, אלא דרש על כל תפוח מחיר כפול ומכופל מהמחיר הקבוע בשוק.
למותר לציין שרק ראו היהודים שלנו כך, והגיעו בהמוניהם לדוכן האלמנה, עד שבין-רגע לא נשאר שם תפוח אחד…. בכך זכה אותו גאון וצדיק לנועם זיו עליון, ולידיעת התורה המופלגת שלו. כך צומחים גדולי-עולם וכך הם רוכשים את תהילת-העולם שלהם. ואלו התכונות שצריכות לשכון בליבו של מלך ישראל.
שמעתי שכאשר כיהן מרן הגאון רבי ברוך-בער ליבוביץ זצ"ל בראשות הישיבה בקמניץ, הסתובב בעיר יהודי עני שמבגדיו נטף ריח לא-טוב, וכל מי שנפגש עימו היה משתדל לסור הצידה.
משראה מרן הגרב"ב כך, המתין לרגע שיכנס לבית המדרש, ואז לעיני כולם חיבק אותו בחום והניח ידו על צווארו, והוליכו ל'מזרח'.
נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.
גדלותם הענקית של גדולי ישראל האמיתיים נמדדת דוקא במידת הרגישות והרחמים שיש להם על כל בר-ישראל באשר הוא. 'רחמנים בני רחמנים' הם, ולא מכבידים עולם על העם בשום דבר מכל הדברים, כלשונו של 'החינוך' באשר לטבעיו של המלך.
התבוננות במעשים אלה תחנך גם אותנו כיצד להגיע להרגשים בדקי-דקויות ולהגיע למצב שבו נוכל להרגיש את ליבו של זולתנו.
זכורני מעשה שהתרחש בעת שלמדתי בת"ת "עץ חיים" ושגרם להתרגשות רבה בקרב כל הילדים שהיו נוכחים בשעת מעשה. היה זה בעת שמרן רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ליווה את חתנו מרן הגר"א קוטלר זצ"ל ונכדו רבי שניאור זצ"ל, עם שובם לאמריקה, בדרכם להקים את מבצר התורה הגדול של ליקוואד.
האב – מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל – ובנו, ענקי התורה, ניצלו כידוע בניסי-ניסים מציפורני הנאצים בשואה, ולאחר שהייה קצרה בארץ ישראל טסו לאמריקה, ומרן הגר"א קוטלר זכה שם ממיקמי התורה ביבשת האמריקנית. הבן רבי שניאור, היה אז בתקופת אירוסיו, והחתונה היתה אמורה להיערך מיד עם שובו לאמריקה.
התרגשות רבה ניכרה על רבי איסר זלמן בעת שחתנו ונכדו נפרדו ממנו, וירדו בגרם המדרגות, בדרכם לרכב שהמתין למטה, ושהיה אמור להובילם לשדה התעופה.
והנה, הבחינו תלמידי הת"ת שר' איסר זלמן לא ירד עד לרחוב ממש, אלא ליווה את ר' שניאור ואביו רק עד אמצע המדרגות שהובילו מדירתו אל הכביש, ונישקו ונפרד ממנו.
תלמידי הת"ת ביקשו לדעת מדוע ולמה לא ירד הגאון עד למכונית. הלא דבר הוא!
ואז השיב להם מרן הגרא"ז זצ"ל תשובה מרטיטת-לב, ושצריכה להרעיד את ליבו של כל אחד מאיתנו:
"הרי כל חבריו של נכדי זכו להגיע למצב שבו הוא נמצא עתה. רובם נעקדו על קידוש השם, ואם כן כיצד יש באפשרותי לירד עד לרחוב ולנשקו לעיני כולם, ולהפגין את שמחתי; הרי יש משפחות רבות שלא הגיעו לרגע הזה"?
כך זוכים לגדלות ולקירבת השם, ואלו הן מידות 'ממשפחת אברהם אבינו ע"ה שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע שטבע האב צפון בבניו', לשון 'החינוך' במצוותנו.
התלמידים הדביקו את התמרים לכסאו של המלמד…
בענין שבירת המידות, ושלא להכביד את העול, נשאלנו פעם ממלמד-תשב"ר הנוהג לחלק תמרים וממתקים לתלמידיו המצטיינים, והנה יום אחד בבואו לכיתה הוא מגלה שהדביקו לכסאו את התמרים שחילק, כדי לטנף את בגדיו. המלמד שאל האם להמשיך במנהגו בחלוקת התמרים?
והשבנו לו, שנאמר בנביא (יחזקאל, ט"ז י"ט) 'ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך, ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי, נאום ה' אלוקים'.
ופירש רש"י: "יום אשר עשו את העגל ירד להם המן, ונתנו ממנו לפני העגל, ואעפ"כ ויהיה ביום מחר, ולא פסק; ואף כן מפורש בספר נחמיה (ט' כ') אף כי עשו להם עגל מסכה, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם, ומנך לא מנית מפיהם", וכו'.
והוא מוסר-השכל עבור כל אחד מאתנו, שלא ישתמש באיברים שקיבל מהקב"ה, לעשות את ההיפך מרצונו יתברך, וצריך מאד להיזהר מזה.
ולכן, על המלמד לומר לתלמידים, שבעצם היה צריך למנוע מהם מעכשיו את קבלת הממתקים, אך מכיון שהוא הולך בדרכיו של הקב"ה שזן ומפרנס אותנו למרות שאנחנו חוטאים כנגדו, כך גם הוא יתנהג איתם, ולמרות מה שעשו, ימשיך את חלוקת הממתקים.
על ידי פעולות אלו, יגרום המלמד שהתלמידים יעריצו אותו וירצו ללכת בדרכיו ובדרכי השי"ת.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' – בעריכת הרב משה מיכאל צורן)