"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" יז ט
"רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שנאמר [ישעיה מ"ב, כ"א]: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" [מכות כ"ג, ב'].
ידוע שזו האימרה היחידה של רבי חנניה בן עקשיא המוזכרת במשנה.
יש לציין שמצאנו אימרה נוספת של תנא זה, בתוספתא [שקלים פרק ג', הלכה י"ז-י"ח]: מכל מקום, מענין שלמרות שכאמור רבי חנניה בן עקשיא אינו מהתנאים הידועים ביותר, אימרתו הינה אחת המפורסמות ביותר. היא נאמרת תמיד אחרי הלימוד, ואחריה אומרים קדיש.
מדוע זכתה האימרה "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות…" לפרסום שכזה?
פעם אמר לי יהודי כרמיאלי, בשם הדרשנים בבגדד: "לרבי חנניה בן עקשיא לא היו ילדים, ולא היה מי שיאמר אחריו קדיש. הקדוש ברוך הוא, מסובב כל הסיבות, סיבב שהאימרה שלו תאמר תמיד לאחר לימוד תורה, ולאחריה יאמר קדיש".
לפני כעשרים וחמש שנה, כשהוצאנו את 'ספר המיסדים' של ישיבת 'קרן אורה', כתב אותו יהודי מאמר בספר, בו הביא את הדברים שאמר בשם דרשני בגדד.
זמן מה לאחר מכן קיבלתי מכתב מהרב אלכסנדר מילר ז"ל, מזכ"ל החינוך העצמאי דאז. הרב שאל במכתבו מה המקור לדברים הללו. השבתי לו שמלבד עדותו של אותו יהודי אין בידי מקור.
באחת הפעמים שביקרתי בארה"ב הזמנתי 'קאר סרויס', מקביל למוניות בארץ. נכנסתי למכונית, ואז אומר לי הנהג היהודי, "אני חייב לומר לך מה ששמעתי מהרב שלי בדרשה. הטעם לאמירת האימרה 'רבי חנניה בן עקשיא' וכו' אחרי הלימוד… בגלל שהיה ערירי… לא נפקד בזרע של קימא".
האימרה נאה – "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל", אבל טמון כאן קושי עצום!
אם היו מתיעצים עימנו כיצד ניתן לזכות אותנו, שנגיע למצב שנהיה כולם במצב חיובי, מצב של 'יתרת-זכות', היינו אומרים, שהדרך היא 'לשחרר לחץ', הפחתת עומס המצוות והאיסורים המוטל עלינו. הלא יש תרי"ג 'מצוות דאוריתא', ועוד מספר רב של 'מצוות דרבנן', תקנות, סייגים והגבלות.
אם רוצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, שיתן לנו עשר מצוות 'ליט', נחמדות, חביבות, השוות לכל נפש, כגון: הדלקת נרות שבת, אכילת פירות בט"ו בשבט, סעודת פורים וכדומה, כך היה כל עם ישראל כאחד מקיים את כל מצוות ה' בהידור ובשמחה.
אבל "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"?! לכאורה, אדרבה, הדבר רק גורם לנו שלא לקיים את מצוות הבורא כראוי, הרי קשה עד מאוד לקיים מצוה אחת בשלמות, לא כל שכן, כאשר יש לנו רבות רבות כאלו!
קיום מצוה אחת כראוי – פותח שערי גן עדן
ישנם ביאורים רבים לאימרתו זו של רבי חנניה בן עקשיא. הרמב"ם בפירוש המשניות, כותב ביאור מפורסם שהינו יסוד גדול בעבודת הבורא יתברך.
אדם שיזכה בחייו לקיים מצוה אחת בשלימות, בלי נגיעות, עם ההידורים הגדולים ביותר, אותה מצווה תפתח בפניו שערי גן עדן.
עתה נתבונן מחדש. אם היה לנו רק מאגר מצומצם של מצוות, יכול היה להיות שלא היינו מתחברים לשום מצוה, וממילא לא היתה לנו מצוה מושלמת, כזו שבקיומה נכנס אל תוככי גן עדן.
"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל", הקב"ה ברחמיו ובאהבתו אלינו רוצה שנזכה לחיי עולם הבא, "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". הקב"ה 'פיזר' לנו מצוות על כל צעד ושעל, בכל מקום, בכל עת ובכל שעה. המצוות 'סובבות' אותנו מכל כיוון, על כל פעולה שאנו עושים ישנן הוראות 'יצרן' כיצד לנהוג, לפיכך לא יתכן שאדם, מתוך המגוון הגדול והעצום של המצוות, לא ימצא חיבור לפחות למצוה אחת שתיעשה כראוי ובהידור. אותה מצוה – תפתח לאדם שערי גן עדן.
גם לימוד מסכת אחת – פותח שערי גן עדן
שאלתי את עצמי… בכוחה של מצוה אחת להעלות, להזניק את האדם לגן עדן. ומה לגבי תורה? הרי רבי חנניא בן עקשיא אומר: "לפיכך הירבה להם תורה ומצוות"!
כמדומני שהתשובה לכך הינה – 'מפעל המסכתות'.
גם בענין לימוד תורה, מסכת אחת שאדם לומד על בוריה, לשמה, בעיון ובבקיאות, תכניסנו לגן עדן.
עתה, לו היתה לנו רק מסכת אחת או סדר אחד, יכול היה להיות מצב שהאדם לא היה מתחבר אליה, וממילא לעולם לא יהיה 'מרא דמסכתא' [אדון המסכת].
"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה… "ניתנו לנו ששים מסכתות, לפיכך לא יתכן שכל בחור או אברך לא יתחבר לחלק מחלקי התורה, כל אחד לפי מה שהוא. בחור בישיבה גדולה או אברך בכולל, כאלו שכבר למדו כמה וכמה מסכתות, ודאי ישנה מסכת אליה יש להם משיכה מיוחדת, אותה יבחרו להם, ואותה יאמצו אל חיקם. כל אחד יכול להתחבר לתורה דרך המסכת הנוגע לליבו.
הלומד את כל הש"ס – האם הלימוד יחשב…?
זהו המהלך עימו צריכים אנו ללכת, ודאי שהשאיפה צריכה להיות – בקיאות בש"ס כולו, אבל ראינו שגם גדולי עולם שהיו בקיאים בכל המסכתות, אימצו לעצמם מסכת אחת שתהיה יחודית. רבי יצחק אלחנן זצ"ל נטל לעצמו את מסכת 'בבא מציעא'. רבי משה פינשטיין זצ"ל – אימץ לעצמו את מסכת 'יבמות', מספרים שלמד מזכת זו אלף פעם!
רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר שכאשר נלקח כחתן אל אביו של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, רבי חיים לייב, היה עליו להיבחן על 'נשים' ו'נזיקין'. פעם, כאשר בחור סיים את לימודיו בישיבה, היה בקי לפחות בשני 'סדרים'.
מה קרה מאז… ירידת הדורות דרמטית. בתחילה השמיטו כמה מסכתות. מי לומד מסכת 'עבודה זרה', 'סנהדרין'? אולי יש מעט הלומדים. עדיין, קראו למסכתות שבסדרים אלו 'מסכתות ישיבתיות', שכן את רובן למדו וסיימו בישיבות.
לאחר מכן, הגיע שלב בו לא לומדים את כל המסכת, רק את 'הסוגיות הישיבתיות'. בחור למד את מסכת 'בבא בתרא', אך למעשה, במקרה הטוב, ידע רק כמה סוגיות מפרקים נבחרים.
בדורנו המצב גרוע בהרבה. יודעים את ה'רייד' הישיבתי, לא מסכתות שלמות ואף לא סוגיות גמרא שלמות. ה'רייד' של 'בבא קמא', 'בבא מציעא', 'בבא בתרא', 'גיטין' ו'קידושין' וזה הכל.
כמה התרחקנו מהמקור. פעם ידיעת מסכת היתה כפשוטה, לדעת את כל המסכת על בוריה, ואילו בימינו אנו, ידיעת מסכת הינה הכרת שיעורי ראשי הישיבות, את הקושיות המופלאות והתירוצים המרשימים.
אימוץ מסכת אחת אינו מפחית מידיעת מסכתות אחרות
הרעיון של אימוץ מסכת אחת, יוצר לעיתים תחושה לא נוחה, אם נעסוק הרבה במסכת פלונית, אמנם נקנה בה ידיעה נרחבת, אבל נחסר ידיעות בשאר חלקי הש"ס.
הדבר אינו נכון. לא אמרנו לא ללמוד את כל הש"ס, ודאי שצריך לרכוש ידיעות בכל חלקי התורה. אבל, אנו מעודדים את ענין החזרה, ובעיקר על מסכת אחת, למען יהיה לכל אחד ואחד קנין חזק לפחות ב'מסכתא חדא'.
אבל מעבר לכך, למען האמת, אדם שלומד מסכת אחת היטב, גמרא רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים, רוכש ידיעה נרחבת גם במסכתות אחרות.
כאשר דנו עם מרן ראש הישיבה בענין 'פרויקט המסכתות' שאלתיו האם ניתן לאמץ גם את מסכת תענית. אמר לי: מסכת זו ניתן לאמץ ללימוד בהפסקת הצהרים…
אז לא מדובר על 'תענית'. אבל, מי שמאמץ לעצמו מסכת דוגמת בבא קמא או קדושין, על כרחו יהיה בקי גם בחלקי הש"ס האחרים.
נכנסתי אל מרן הרב אלישיב זצוק"ל והרציתי לפניו את משנתי, יצאתי חבול. אמר לי: "הרב מרגלית, מה זה לדעת מסכת אחת? צריך לדעת את הש"ס כולו".
לאחר מכן ניגשתי למרן רבי חיים קניבסקי זצוק"ל. חששתי, מה אומר וכיצד יגיב. זכורני, עמדנו מתחת כולל חזון איש. עכשיו הייתי זהיר מאד בדברי, תארתי בפניו את רעיון 'מפעל המסכתות' ואמרתי, "בתחילה ילמדו מסכת אחת, אחר כך עוד מסכת".
אמר לי הרב: "הלואי וידעו מסכת אחת". ושוב חזר על הדברים: "הלואי וידעו מסכת אחת"…
בהמשך, סיפר לי שהמסכת של הגאון רבי אלחנן, היתה מסכת 'בבא מציעא'. הגאון היה בקי בש"ס כולו, אבל זו המסכת אותה אימץ לעצמו.
כשביקרנו אצל ראש הישיבה מרן הרב שטיינמן זצ"ל, אמר: שמעתי של'בית הלוי' היו שתי מסכתות. 'שבת' ו'כתובות'. אלו היו המושגים של גדולי עולם, אבל אנחנו, קטן עלינו.. צריכים ללמוד את כל סדר 'נשים', כל סדר 'נזיקין'.
גדולי הדורות ידעו, שכמעט בלתי אפשרי, להגיע למציאות בה אתה יודע את הש"ס כולו בעל פה, לפיכך אימצו לעצמם מסכתות בודדות. מי שחושב שיוכל להגיע לידיעת כל הש"ס – הרי הוא בעל גאוה. ה'בית הלוי' לקח שתי מסכתות איתן יבוא לעולם האמת. ר' אלחנן לקח מסכת אחת. במסכתות אלו יקיימו את מצות "ושננתם".
דיברתי עם יהודי שאוחז עצמו ל'מבין' בלימוד. אמר לי: "הרב מרגלית, אולי תנסח את הרעיון באופן שונה. מה זו מסכת אחת?!"
אמרתי לו, "אם החפץ חיים דיבר על מסכת אחת, אם גדולי ישראל אימצו מסכת אחת או שתים, הרי שזו הדרך הראויה והנכונה".
רבי משה הלברשטאם זצ"ל סיפר לי סיפור מדהים ופלאי על רבי דוד יונגריז זצ"ל. הרב יונגריז חזר על מסכת 'בבא קמא' מאה ואחת פעמים עוד בבחרותו.
ובכן, כל ימי חייו היה עונה על השאלות שנשאל 'דרך' מסכת 'בבא קמא'. כששאלו משהו במסכת 'בבא בתרא' ענה, "התוספות במסכת מביאים גמרא ב'בבא קמא'" וכו'. כשנשאל בענין תוספות ב'סנהדרין' היה עונה דרך מהרש"א ב'בבא קמא', וכן הלאה.
עם גאונותו ובקיאותו הבין שטוב לו לאדם שתהיה לו מסכת אחת ברורה ומלוטשת לחלוטין.
אמר רבי חיים מולאזי'ן בספר 'כתר ראש': "טוב להיות מלך במסכת אחת – מהרבות שלא בכוונה".
זו לא הקצנה
לפני מספר שנים מסרתי שיחה בעיר ביתר. השיחה נאמרה בפני אברכים ותלמידי ישיבה. פתחתי בשאלה, "האם מישהו זוכר מה למד בשנה שעברה בדף ג' עמוד ב' בתוספות השלישי בעמוד?"
אמר לי אחד השומעים, "הרב, אתה מקצין, לא דורשים מאתנו ידיעה כזו".
הגר"א אומר שאכן כן. דורשים מאיתנו ידיעה כזו. ידיעה מקיפה, זה נקרא לדעת מסכת על בוריה. ראינו שהגר"א דרש זאת גם מאחרים, לא רק מעצמו, הלא בכך בחן את אותו רב, ובכך הוכיח לו שעדין אינו יודע את מסכת סוכה.
הסיפוק והתחושה מופלאים
כשביקרתי אצל הגאון הרב פאם זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת', סיפר לי שהיה בישיבה בחור, ממוצע, לא כשרוני במיוחד בשום תחום. הבחור לקח על עצמו ללמוד את מסכת 'קדושין' ולהיות בקי בה היטב. ואכן, המאמצים המרובים שהשקיע נשאו פרי. הוא שלט בגמרא – רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים.
היה זה מחזה מרנין. כל מי שהיה זקוק למידה כלשהו הקשור למסכת זו, היה ניגש אליו, כך אפילו הרמי"ם בישיבה. כולם ידעו שלבחור ישנה התמקצעות מיוחדת במסכת.
איזו תחושה נפלאה. בחור לא שנון ולא מבריק. לא מאלו שמקשים קושיות חריפות בשיעור הכללי, אבל יש לו מסכת ביד. "תלמודו בידו" – הוא יודע מסכת על בוריה. הדבר מחיה את האדם ונותן לו סיפוק והרגשה שקשה לתאר!
(מתוך 'מפיק מרגליות' שבועות)
יפה מאד