אפוף תמיד במחשבותיו היה בעל החנות, 'שיויתיניק' כפי שכונה בפי סוחרי השוק כולם, ערלים כיהודים. לא בכדי כינוהו בשם הלז, וזאת בגין תנועתו הקבועה שהיה מקיים עודו עומד על מקומו מעבר לדלפק המכירות, שבין קונה לקונה ובין עיסקה לחברתה, עוצר היה באחת, מניח את ידיו על עיניו בכוונה גדולה, עוצם את עיניו בחזקה וקורא את הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד'.
מכאן דבק בו בצדיק רבי יעקב קאפיל חסיד, תלמידו של אדוננו אור שבעת הימים ה'בעל שם טוב', הכינוי ההולם כל כך – ה'שיויתיניק'.
קטנה הייתה חנותו של רבי יעקב קאפיל, אך על אף צרותה משכה אליה קונים ורוכשים רבים, אשר העדיפו לבצע את עסקותיהם אצל איש האלוקים הקדוש שחכמתו יראתו וטהרתו ניכרות על פניו, גם אם פיו חתום ברוב שעותיו.
באותם ימים יצא החוק והחל להתפשט ברחבי ארצות אירופה, כי על כל בית אב לבחור לעצמו שם משפחה בנוסף לשמו הפרטי. גם בבתי קאלמייא עירו של הצדיק, הסתובב פקיד מטעם הממשל, ועבר בית אחר בית לעדכן ולרשום את שם המשפחה הנבחר. כאשר הגיע הפקיד אל בית רבינו, היה רבינו נתון בדבקות גדולה במחשבותיו הטהורות, ולשאלת הפקיד באיזה שם משפחה מעוניין הוא להיקרא, הפטיר רבינו לעבר הנכרי את הפסוק מתהילים 'גר אנוכי בארץ נכריה'.
רשם הגוי על יד שמו של רבינו את שם המשפחה 'הגר', ומכאן נוסד השם המקודש שמתעטרים בהם בניהם של קדושים, צאצאי רבינו לדורי דורות.
אמנם על אף כי ידעו סובביו ושכניו של רבינו כי איש קדוש ומורם מעם הוא, בכל זאת הסתיר הרבי את דרכיו בקודש מעין רואים, וכל עבודת קדשו הרמה נעשתה בהצנע לכת, וטרם יצא שמו בארץ לתהילה כרבי ומנהיג.
ליל שבת קודש בעיירה קאלמייא. עלטה סמיכה עוטפת את הרחובות. ניצוצות זעירים של נרות שבת נראו בעד חלונות הבתים, מפיצים אור רך וטהור אל האפלה. לא שבת רגילה היא השבת הזאת; אורח רם ונישא שובת בקאלמייא השבת. הלוא הוא רבינו ה'בעל שם טוב' הקדוש.
יושב הוא רבינו הבעל שם טוב אצל שולחנו הטהור ועורך את סעודת השבת. לפתע חש הוא באור גדול זורח ומאיר בתוככי העיר. מיד קם ממקומו ושם פעמיו לתור ולראות מהיכן בוקע הזיו הנעלה.
הסתובב הבעל שם טוב במבואות העיר ושביליה, עד שהגיע לבית קטן ונעצר על ידו. היה זה ביתו של רבי יעקב קאפיל.
נכנס הבעל שם טוב אל הבית ומחזה מופלא נגלה לעיניו: שולחן ערוך בכל מיני מטעמים ומעדנים לכבודה של שבת, חלות ויין מוכנים ומזומנים, ובעל הבית מזמר בערגה ומרקד בשמחה ובמרץ בלא הפוגה. המשיך הבעל שם טוב לעמוד ולהתבונן ברבי יעקב קאפיל וברקידתו המיוחדת, עד שחלפו שעתיים תמימות, אז כילה רבי יעקב קאפיל את עבודת ריקודיו ותשבחותיו לפני ה' ופנה לקדש על היין ולפתוח בסעודתו.
באותו רגע הבחין רבי יעקב קאפיל באורחו הדגול וקידם את פניו בברכת שלום. 'עליכם השלום', ענהו הבעל שם טוב במאור פנים, ואז שטח בפניו את שאלתו: 'יאמר נא כבודו על מה רואה הוא כל כך לרקוד ולשורר, הרי סעודתך מונחת לפניך ומדוע לא תערוך את שולחנך קודם שתרקוד ותזמר?'
השיבו רבי יעקב קאפיל: הלוא בזמירות שבת אנו אומרים (זמר 'יום שבת קודש הוא') 'ואם שלש אלה לפניו צגים'. הרי שצריך כי כל המאכלים יהיו 'צגים' כלומר מוצגים ומונחים על השולחן, כדי שיהיה באפשר ליהנות מרוחניותם ומהחיות דקדושה הקיימת בתוכם, רק אחר כך אפשר לאכלם'…
הסב עימו הבעל שם טוב לסעודתו שעה ארוכה ויחדיו היו עורכים את שולחנם הטהור לריח ניחוח לפני ה'.
מאותה שבת התקרב רבינו יעקב קאפיל אל רבינו הבעל שם טוב, עד שהיה לאחד מבני היכלא קדישא ומתלמידיו הטהורים. בבית מדרשו של הבעל שם טוב שימש רבי יעקב קאפיל חסיד כבעל תפילה והיה זה שיורד לפני התיבה. מקובל כי מן השמים גילו לר' יעקב קאפיל נעימת תפילה מיוחדת, ובה התפלל והנעים לפני התיבה בהיכלו של מרנא אור שבעת הימים במעז'בוז'. עומד היה רבי יעקב קאפיל ומנעים בקולו הערב מתוך התלהבות רבת תחנונים בנוסח המיוחד רווי הרגש והתחינה, המתנגן עד עצם היום הזה בחצרות ויז'ניץ המפוארות.
ביום מן הימים היה רבי יעקב קאפיל חסיד מסובב כדרכו על פני העיירות לצורך מסחרו, והנה הגיע בשחריתו של יום אחד לעיירה כלשהיא, ונכנס אל בית המדרש בכדי להתפלל שחרית.
בבית המדרש נכחו כבר עשרה אנשים, אולם הללו לא החלו בתפילתם מפני שהמתינו לבואו של ראש הקהל וכן מפני שעדיין לא באה השעה המדוייקת בה היה נהוג במקום זה להתחיל את התפילה. רבי יעקב קאפיל מצידו, כבר התעטר בטליתו ובתפיליו וגופו החל מרטט ומרתת לפני קונו בהתלהבות עצומה. בדבקותו כי רבתה וגאתה אץ אל העמוד ופתח בתפילה בבעירה גדולה.
והנה הגיע ראש הקהל לבית המדרש, וכבר בכניסתו הגיע לאוזניו קולו של החזן האורח שכבר עמד בעיצומה של התפילה. תרעומת רבה מילאה את ליבו של ראש הקהל על שלא המתינו לבואו, ומיד בתום התפילה ניגש בזעם אל רבינו וגער בו בקול רם שהדהד בכל חלל בית המדרש:
"וכי אינך רואה אותי?! וכי אין עיניך רואות כי יש כאן 'ראש הקהל' שעל פיו יישק כל דבר?!".
השיבו רבינו בשפל קול: "והלוא גם אתה אינך רואה אותי!" וקם ויצא לדרכו.
והנה אך יצא רבינו מבית הכנסת, ואימה חשיכה גדולה נפלה על ראש הקהל, כי מאור עיניו חשך בפתע פתאום, ונעשה כעיוור מגשש באפילה.
'אוי ווי, מה עשיתי?' נאנח ראש הקהל והבין מיד כי בשל ביזוי האורח הצדיק שירד לפני התיבה ובשל קפידתו אירע האסון. אך מה יעשה? כיצד יידע מי הוא האיש בכדי לבקש את מחילתו.
הציעו לו אוהביו לנסוע אל הבעל שם טוב הקדוש, אשר נתפרסם בארץ כאיש מופת, ובוודאי יוכל לעוזרו.
הגיע ראש הקהל לפני הבעל שם טוב, וכך אמר לו הצדיק ברוח קדשו: "אותו בעל-תפילה שמו יעקב קאפיל מקאלמייא. ועתה לך אל מקום מושבו, אולי יישא לפשעך וישוב מאור עינך כבתחילה".
עשה האיש את דרכו למושבו של רבינו יעקב קאפיל חסיד, והתחנן לפניו בדמעות. רבי יעקב קאפיל מחל לו לאלתר, ומיד שב מאור עיניו כמאז ומקדם.
(גיליון 'לודמיר')