מצוות תקיעת שופר בראש השנה נועדה לעורר אותנו 'לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים', כדברי רבינו 'החינוך'.
בסיפור שלפנינו יש כוח מיוחד לשבור את יצרו של אדם, כיון שאין הוכחה טובה ממנו שהשי"ת משלם שכר טוב ליראיו.
הגאון רבי יוסף ישראל ישראלזון זצ"ל הוא הדמות המסופרת בקטע זה, ואת הפרטים קבלנו מבני המשפחה הרוממה. הגאון זצ"ל, שהיה חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הרים את קרנה של תורה בעיר רחובות, ועמד במשך עשרות שנים בראשות הכולל הנודע בעיר זו.
הגר"י ישראלזון נולד בעיר ברנוביץ', ובהיותו בן 5 שנים התמנה אביו הי"ד לרבה של העיירה זלץ, והמשפחה עברה להתגורר בעיירה זו. בהגיעו לגיל 9, לא מצא אביו תלמוד תורה על טהרת הקודש שבנו יוכל ללמוד בו, ובחודש אייר תרצ"ט חזר הילד לבית סבו, הגאון הקדוש רבי הירש גוטמן הי"ד (שכיהן כמשגיח בישיבת 'אוהל תורה' של מרן הגר"א ווסרמן בברנוביץ')- על מנת ללמוד בת"ת 'יסודי התורה' בברנוביץ'.
כמחצית השנה לאחר מכן, כבשו הרוסים את ברנוביץ', ואסרו את לימוד התורה. ישיבתו של רבי אלחנן ברחה לעיר טרויקה שליד וילנא, ואילו הסבא רבי הירש נשאר בברנוביץ', ברצותו להמשיך ולנהל את החיים הרוחניים של היהודים שנותרו בעיר. האו סירב להזניחם, והחליט להסתכן ולהישאר שם.
חיי התורה המשיכו לפעם בסתר, והרב עם בני הקהילה התפללו ולמדו תורה במחבוא. גם הלימודים בת"ת בו למד הילד יוסף ישראל ישראלזון התנהלו במחתרת, במשך שנה וחצי.
בחודש תמוז תש"א הקיפו חיילים את הבית בו התגורר רבי הירש גוטמן, שנעצר מיידית לחקירות והואשם בעוון חתירה תחת אושיות השלטון. על כל בני הבית נגזרה גלות ל-20 שנה לסיביר. כבר למחרת הם הועלו על רכבת משא, ובתנאים לא תנאים עשו את הדרך לסיביר.
אנשי העיירה ביכו את הנוסעים לסיביר, שכן נקוט היה בידיהם ש'מסיביר אף אחד לא חוזר'.
ימים ספורים לאחר שהרכבת יצאה לדרכה, נכנסו הגרמנים לברנוביץ', ושלחו את כל יהודיה.. כך שיצאה שרק אלה שהוגלו לסיביר, נותרו בחיים. הגר"י ישראלזון נותר יחיד מכל בני משפחתו.
סיביר. ערב ראש השנה תש"ב. מנין לא היה, אבל הבעיה היותר גדולה התעוררה באשר לשופר, שלא היה כלל בנמצא באיזור. הרב ויצל זצ"ל, רבה של ברנוביץ', שהוגלה אף הוא לסיביר, ולקח את הילד יוסף ישראל תחת חסותו, החל לעבור יחד אתו מבית לבית, על מנת לחפש קרן של אייל.
היה זה נס מיוחד שכאשר נכנסו לביתה של קשישה גויה, היא נזכרה שיש לה ב'בוידם' כמה קרניים. הדבר היה לפלא אדיר, שכן מה לאשה נוכרית בסיביר, ולקרני-איל?!
האישה סיפרה שבעבר עבדה בעיר מוסקבה אצל יהודים, וכיון ששמעה שהם משתמשים בקרני איל בראש השנה, החליטה להכין לעצמה כמה קרניים כאלה, שאם פעם יתדפקו יהודים על דלת ביתה, ויבקשו את הקרניים, היא תוכל לתת להם…
משמים הזמינו ליהודים שהיו בסיביר את האפשרות לתקוע בשופר.
כיון שהקרן היתה סתומה, התבקש הילד יוסף ישראל, ע"י הרב ויצל לנסות לעשות חלל בקרן. הילד, שלא היה כמובן מיומן במלאכה זו, ניסה להפוך את הקרן לשופר, על ידי מסמר וסכין. כלים אחרים הרי לא היו שם, בסיביר…
הקרן הראשונה נפסלה, משום שנעשה בה חור, אבל בסיעתא דישמיא הקרן השניה היתה כבר כשירה. אמנם הקולות שנשמעו מן השופר היו חלשים מאוד, אבל הרב ויצל פסק שכל הקולות כשרים, ובירך בימי ראש השנה 'לשמוע קול שופר', בכוונה גדולה עד מאוד.
לאחר ששוחרר הילד מסיביר, עלה לארץ ישראל, ונכנס ללמוד בישיבת פוניבז', בה למד בהתמדה עצומה, עד שנלקח אחר-כבוד כחתן אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והקים משפחה של תלמידי חכמים גדולים.
האמת המפתיעה
47 שנים לאחר מכן, בראש השנה תשמ"ט, בתו של הגר"י ישראלזון לא חשה בטוב, ולא היה באפשרותה ללכת לשמוע את קול השופר בבית הכנסת. בעלה, הרב סופר שליט"א, נינו של הרב ויצל מברנוביץ', אמר שבבית הוריו יש שופר, ואפשר להביאו ולהוציא את האשה ידי חובה.
עד מהרה התגלתה האמת המפתיעה. היה זה השופר שהילד יוסף ישראל הכינו ותיקנו בסיביר לראש השנה תש"ב. שופר זה הובא מסיביר, ושימש בשנת תשמ"ט לתקיעות עבור בתו שלא הרגישה טוב.
התרגשות מיוחדת אחזה בהגר"י ישראלזון בראותו את השופר שנעשה על ידו במסירות נפש, והוא שב וסיפר לבני המשפחה את כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)