רבי יצחק זילבר זצ"ל היה יהודי שכולו מסירות נפש להשם יתברך ולתורה הקדושה.
מרן הרב אלישיב זצ"ל העיד עליו שהוא אחד מל"ו צדיקים שהעולם עומד עליהם.
בדרשותיו הוא לא היה צריך לדבר הרבה. הוא היה צריך רק להפשיל מעט את השרוולים, ולהראות לקהל את הורידים הנפוחים שבזרועות ידיו… זה כבר הספיק בכדי לעורר את הקהל להתחזק! כשהוא היה ברוסיה, והמלכות הרשעה הכריחה אותו לעבוד בשבת, היה הוא פוצע את עצמו, כדי שלא יצטרך, חלילה, לחלל שבת! מזה התנפחו לו הורידים.
רבי בן ציון, בנו של רבי יצחק, נשלח, בהיותו ברוסיה, לעבוד במחנה כפייה צבאי. מסביב למחנה היתה שמירה הדוקה, יומם ולילה. חיילים עמדו בתוך מגדלי שמירה גבוהים לצפות אם אין תנועה של אויב מתקרב. רק בצידו האחורי של המחנה לא היתה שמירה, וזאת משום שהיה שם "יער בראשית" – יער גדול שלא דרכה בו כף רגל אדם מששת ימי בראשית. מהצד הזה לא היה חשש שיבואו אויבים, ולכן לא היה צורך להציב שם שמירה.
והנה, מתקרב ראש השנה, ורבי בן ציון החל דואג: מה יהיה על מצות תקיעת שופר בראש השנה?
גם אביו, רבי יצחק, דאג לבנו… כיצד יעבור עליו, חלילה, ראש השנה בלי שופר?
בערב ראש השנה הכין רבי יצחק "עירובי תחומים", ובמשך כל ליל ראש השנה צעד ברגליו בין עצי היער! בעלות השחר הצליח להגיע לשערו האחורי של המחנה.
הוציא את השופר מכיסו, תקע שלושים תקיעות, וברח…
כל המחנה התעורר לתחייה. החיילים זינקו לעמדותיהם והיו בטוחים שהתחילה המלחמה… הם סרקו בקפידה את כל השטח, ועד שהבינו שהקולות הגיעו מכיוון היער – הספיק רבי יצחק להעלם מעיניהם…
"עברו מאז תשעה חדשים" – סיפר רבי יצחק – "במשך כל הזמן הזה לא ראיתי את בני, לאחר תשעה חדשים הוא השתחרר, בחסדי השם יתברך, ממחנה הכפייה".
הוא פנה אלי ואמר לי: 'אבא! אני רוצה לספר לך סיפור, שאני יודע מראש שלא תאמין לי שהוא קרה, ובכל זאת אספר לך, כי כך היה המעשה!
לקראת ראש השנה שעבר, דאגתי מאוד שלא אזכה לשמוע קול שופר. והנה ביום ראש השנה, בעלות השחר, ירד מלאך מן השמים ותקע שלושים תקיעות! כוונתי את ליבי לצאת ידי חובה, אבל יש לי בעייה אחת: האם מלאך שתוקע בשופר יכול להוציא אחרים ידי חובה? הרי מלאך אינו 'בר חיובא' ומי שאינו בר חיובא, כמו חרש או קטן, אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם?"
"בני" – ענה רבי יצחק – "הסר כל דאגה מלבך! יצאת ידי חובה"!
מורי ורבותי! איזו מסירות נפש של יהודים לתקיעת שופר!
בתקופת האינקוויזיציה בספרד, כל יהודי שהיה נחשד בקיום פולחן דתי היה מעונה במרתפי האינקוויזיציה עינויים נוראיים. היהודים שרצו לקיים מצוות, נאלצו לעשות זאת במרתפי סתר, תחת מעטה כבד של חשאיות.
והנה קרב ובא ראש השנה. כיצד יתקעו בשופר? הקולות עלולים להגיע, חלילה, לאוזניים לא רצויות! הסכנה גדולה מאד…
מפה לאוזן עברה השמועה כי ביום ראש השנה מתקיים קונצרט גדול. התזמורת של ספרד עם שלושים הנגנים שבה, תופיע בהרכב מלא. בין הנגנים היה נגן אחד יהודי. הוא הביא לאולם, שופר. במהלך הנגינה של התזמורת הוא הצליח לשזור שלושים תקיעות עם השופר, וכל זאת מתחת לאף של הס"מ בעצמו, שישב עם שלוחי השטן, ולא העלו על דעתם שעשרות יהודים שבאו להשתתף בקונצרט – באו כדי לקיים את מצוות היום.
השטן בעצמו, שישב במקום – התבלבל…
זוהי בעצם כוונתנו בתקיעות שאנו תוקעים בראש השנה: לבלבל את השטן.
רבי עקיבא איגר מבאר כי בתקיעות הראשונות, תקיעות דמיושב, השטן עדיין לא מתבלבל. הוא יודע שביום זה יש מצוה לתקוע בשופר. אבל כשהוא רואה ששבים ותוקעים, תקיעות דמעומד, כאן הוא כבר מתבלבל! הוא סבור שהתקיעות האלו הן שופרו של משיח, והגיע זמנו להתבטל מן העולם.
מוסיף רבי עקיבא איגר ומבאר:
חז"ל אומרים (יומא פו ע"ב) כי כאשר בן אדם עושה "תשובה מיראה" – זדונות נהפכים לו לשגגות, אבל אם הוא עושה "תשובה מאהבה" – זדונות נהפכים לו לזכויות. כשישראל תוקעים את התקיעות הראשונות סבור השטן שהם תוקעים כדי "לצאת ידי חובה" בלבד. ותשובתם אינה אלא מ"יראה". במצב שכזה עדיין "משתלם לו" לקטרג עליהם, ולהביא את זדונותיהם לפני ה' יתברך, כי זדונותיהם עדיין יכולים לקטרג עליהם שהרי התהפכו בסך הכל לשגגות, אבל עדיין בגדר "חטא" הם.
אבל כשישראל תוקעים בפעם השנייה, אף שכבר יצאו ידי חובה, סימן שתשובתם היא מ"אהבה". במצב שכזה, "לא משתלם" לשטן לקטרג ולהביא את זדונותיהם לפני ה', כי הזדונות הפכו לזכויות, העברות הפכו למצוות, וכך השטן מתבלבל ומתערבב…
(רבי מאיר צימרוט שליט"א, מתוך הספר דורש טוב – ראש השנה)