"ושמחת בחגך"
המצווה המרכזית של חג הסוכות היא כמובן מצוות השמחה. התורה הקדושה מצווה אותנו "והיית אך שמח", כלומר, רק שמח. הא ותו לא. שלא יהיה עוד שום דבר מעורב עם השמחה, השמחה צריכה להיות שלימה, וידוע מה שאומרים בשם הגר"א שזאת אחת המצוות הקשות ביותר בעבודת ה', לשמוח במשך שבעה ימים תמימים, ואפילו שמונה ימים, יחד עם שמיני עצרת – בשמחה מלאה ושלימה, בלי להפסיק לשמוח אפילו לרגע קט במשך החג כולו.
רבים שואלים את עצמם וגם את כל מי שמוכן לשמוע אותם: איך עושים את זה? איך אפשר לשמוח? אדם יכול להכריח את עצמו לעמוד, לשבת, לקפוץ, לרקוד, ללמוד, אפילו לבכות… אבל לשמוח? מי שלא שמח לא שמח, האם יכול אדם להכריח את עצמו לשמוח, בזמן שהוא בכלל עצוב?
ובכן, מעצם העובדה שהתורה מצווה אותנו לשמוח, משמע שהדבר אפשרי!
ואיך באמת?
ובכן, יש מתכונים רבים לשמחה. יש כאלו שמשמח אותם מאוד לאכול עוגות גבינה ולשתות יין טוב. יש כאלו שמאוד מאוד שמחים מלשתות לשוכרה ולרקוד בבית המרזח עם שיכורים נוספים. כל אחד מה שמשמח אותו, אבל רוב הדברים האלו שמביאים כביכול את השמחה לאדם, סופם שהם מביאים אותו לידי עצבות. אותו שיכור בבית המרזח לא כל כך מחייך למחרת בבוקר, כשהוא מתעורר בתוך שלולית של קיא, ואינו יודע לומר בוודאות אם היין שהוא הקיא או שאולי אחד מחבריו הקיא אותו.
מי שמרבה באכילה של עוגות גבינה, יגלה מהר מאוד שהחגורה שלו כבר קצרה מלהקיף את כל גופו, ושבדיקות הגלוקוז שלו מספקות תוצאות גבוהות במיוחד, עם נטייה גבוה לחלות בסוכרת, ולשלם מחיר כבד מאוד על ה'שמחה' הזאת שהוא שמח עם עוגות הגבינה ובקבוקי השמפניה.
אז מה באמת משמח את האדם?
אני רוצה לספר לכם סיפור.
הוזמנתי פעם לתפילת שחרית של שבת בבית כנסת שבו נערכה עליה לתורה של נער בר מצווה, קרוב משפחה. בשבת בבוקר יצאתי מהבית יותר מוקדם מהרגיל, עשיתי כברת דרך והגעתי לבית הכנסת ההוא שבו מתפלל קרוב משפחתי ש'מברמץ' את בנו – בית כנסת ליטאי קלאסי, שגרתי לחלוטין, כמו אלו שבהם הורגלתי להתפלל מנעורי.
הנער עלה לתורה וקרא את הקריאה שלו באופן מיוחד במינו, וכשהגיעה תפילת המוסף כיבדו את אחד מבני המשפחה לגשת לפני העמוד.
הלה ניגש, ובחזרת השץ פצח בקול ערב והתפלל בנעימה מיוחדת.
כשהגיע לקדושה הוא החליט לתבל מעט את הנוסח, ובאמירת 'הוא אלוקינו', התחיל את הניגון החב"די הידוע, וכולם הצטרפו בשמחה רבה, שכחנו שאנחנו ליטאים בכלל.
אבל אז, כשסיים את אמירת הקדושה, וניסה לחזור לנוסח הרגיל של התפילה, הוא לא הצליח… הנוסח יצא לו משובש ומגוחך, ניגונים של ראש השנה, יום כיפור, פורים וחנוכה התערבבו להם יחד, ולרגעים נדמה היה שהוא אפילו משלב חלקים מתוך הניגון הנוגה של 'אלי ציון ועריה'.
הקהל לא ידע את נפשו. אלו שישבו מאחור פשוט החלו לצחוק ולא הצליחו לעצור את עצמם, אלו שהיו בשורות הראשונות ניסו לעזור לו ולהזכיר לו את הנוסח, אבל זה לא עבד. האיש פשוט המשיך בתפילה בצורה משונה ומגוחכת, הביזיונות היו גדולים.
אני התכווצתי בתוכי. ריחמתי עליו מאוד, והייתי בטוח שברגע שהוא מסיים את התפילה, החזן הזה פשוט מרים את הטלית אל מעל לראשו, מכסה את הפנים, ובורח מבית הכנסת כל עוד נפשו בו.
אבל לתדהמתי הרבה, לאחר סיום התפילה פנה החזן בשמחה רבה לחתן בר המצווה ואמר לו: "אני ניגשתי לפני העמוד כי רציתי לשמח אותך, אבל ברוך ה' זכיתי לשמח את כל המתפללים בבית הכנסת, תראה איך כולם שמחים וצוהלים…".
לא זו בלבד, אלא שכשהתיישבנו לקידושא רבא אחרי התפילה, ואותו חזן התיישב לידי, הופתעתי לגלות שלאיש יש תיאבון בריא. הוא אכל קוגל ודג מלוח בהנאה מרובה, סיפר סיפורים ואמר ווארטים לי ולשאר היושבים סביבנו, כאילו לא חווה רק לפני דקות אחדות את אחד האירועים המשפילים והמבזים ביותר בחייו.
כשהחל האולם להתרוקן מעט, טפחתי קלות על כתפו ואמרתי לו שאני לא מצליח להתאפק, אני חייב לשאול אותו שאלה מאוד רצינית: "תגיד לי, האם אתה עשוי מפלסטיק או אולי מפלסטלינה? או שאתה בשר ודם כמו כל האנשים האחרים כאן?".
הוא הסתכל עלי בתימהון ולא הבין, "מה זאת אומרת, בוודאי שאני בשר ודם".
"אז איך אתה מסוגל להמשיך הלאה בחיים כאילו לא קרה כלום? הרי כולם צחקו עליך, כל בית הכנסת מקצה לקצה, זה הדבר הכי לא נעים שיכול להיות בעולם, כשחזן ניגש ומתבלבל בנוסח ולא מצליח לחזור לעצמו. נורא ואיום! איך אתה יכול לשמור על כזה שוויון נפש כאילו לא קרה כלום?".
האיש קם על רגליו, והתרתח מעט: "אה לא מתבייש???", הטיח בי, ואני נבהלתי מאוד, אבל אז ראיתי שחיוך קל מבצבץ בזוויות פיו והבנתי שהוא לא מתכוון באמת לבייש אותי…
"אתה הרי למדת אצל מרן הגראי"ל שטיינמן, הייתי דבוק בו במשך 40 שנה. כל כך הרבה זמן בילית במחיצתו ובכל זאת לא הפנמת את הדבר הכי בסיסי שהוא לימד אותנו?
"הרמ"א אומר בסעיף הראשון של השולחן ערוך: "אל יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה'". זה הדבר הראשון שיהודי צריך לעבוד עליו.
"דע לך ש-99 אחוז מהאנשים עסוקים 99 אחוז מהזמן שלהם ב'מה יאמרו הבריות'", הוסיף האיש להטיף לי, ומיד תיקן את עצמו בקריצה: "האמת ש-100 אחוז מהאנשים עוסקים הזה, אבל אני בטוח שאתה חושב על עצמך שאתה לא כזה, לכן אני משאיר את זה על 99 אחוז, ונותן לך ליהנות מהמחשבה שאתה שייך לאחוז הבודד שמחוץ לסטטיסטיקה".
והאמת היא שפה טמון המפתח לשמחה, אדם שזוכה להתעלות מעל המקום הזה, של המחשבה איך אני נראה בעיני אחרים, ומה הם חושבים עלי, יכול לשמוח ויש לו הרבה פחות דאגות.
**
סיפר לי אותו ידיד שהוא עשה פעם 'סקר' בבית הכנסת 'איצקוביץ', בניסיון לגלות כמה אחוז מהבאים בשערי המקום הם נזקקים הפושטים יד לבקש תרומה, וכמה אחוז הם אנשים בעלי יכולת שיש להם אפשרות לתרום להם.
אם היו שואלים אותי, כך אמרתי לו, הייתי אומר שזה מתחלק חצי חצי, על כל אחד מהמתפללים יש גם אחד שמגייס כסף לצדקה, וב"ה ישראל נתבעים ונותנים.
אבל החזן שלנו רוח אחרת היתה עמו: "אני גיליתי שזה מורכב ממאה אחוז מול מאה אחוז…".
איך זה ייתכן, שאלתי, והוא מיד הסביר:
"כל אחד ואחד מהאנשים שנכנס בשעריו של בית הכנסת איצקוביץ, או שכל מבנה אחר בעולם, הוא נזקק. לא כולם נזקקים לכסף, יש אנשים שכסף לא חסר להם ברוך ה', אבל כולם נזקקים לתשומת לב, ליחס, להערכה, להרגשה חשיבות.
"ומי הם בעלי היכולת שיכולים לתת להם את היחס הנצרך כל כך? כולם!!! כל אחד ואחד יכול 'לתרום' לזולתו יחס, הערכה, תשומת לב. זה לא קשה, זה פשוט עניין של רצון טוב ומודעות. והתפקיד של כל אדם הוא להפחית ככל האפשר את התלות שלו במחמאות ובהערכה של אחרים, ומאידך, להגביר ככל האפשר את נתינת המחמאות מצדו לשאר בני האדם שסביבו!".
וזה רבותי, המתכון הבטוח ביותר לשמחה!!!
**
לפני זמן לא רב התלוויתי ליהודי מבוגר, בן 87, הסובל ממחלת הפרקינסון כבר חמש שנים. הלכתי אתו לרופא מומחה, פרופסור גדול שגובה עבור הביקור הזה לא פחות מ-1,800 שקלים, אבל בני משפחתו של אותו יהודי לא חסו על כספם והסכימו לשלם כל מה שצריך כדי לשפר ולו במעט את איכות החיים של אביהם.
הגענו לרופא, שהיה במצב רוח מאוד מרומם. "במחילה מכם", הוא ביקש ברגע שהתיישבנו מולו, "אני מאוד רוצה לאכול עכשיו גלידה, איכפת לכם לחכות כמה דקות, אני יורד רגע לקפיטריה שבקומת הכניסה וקונה לעצמי משהו, בסדר???". כמובן שהסכמנו.
הוא ירד ושב כעבור דקות אחדות, כשבידו טילון ענק, אותו הוא ליקק בהנאה מרובה. האמת שזה היה נראה לי קצת מוזר, פרופסור נכבד, אדם מוערך מאוד, לא יכול להתאפק? הוא חייב ללקק גלידה אל מול עיניו של חולה שבא לקבל ממנו ייעוץ רפואי?
אבל כשאתה משלם 1,800 שקלים על ביקור של חצי שעה, אתה לא מעז למתוח ביקורת, אפילו לא במחשבה. מהר מהר דחקתי ממחשבתי את 'המהרהר אחר רופאו'.
הפרופסור בדק את הקשיש, עיין במסמכים שהבאנו, תוך כדי זמזם לעצמו ניגון עליז, ולאחר מכן פתח בשיחה עם היהודי המבוגר עקב אחר התגובות שלו התעניין בסדר היום שלו, ולבסוף פסק את פסוקו:
"מיסטר רבינוביץ", אמר לחולה הפרקינסון, "תקשיב לי טוב, אתה בלי עין הרע בן 87, כבר חמש שנים יש לך פרקינסון, ובכל זאת סדר היום שלך מלא וגדוש בפעילות. אתה קם לפנות בוקר, לומד, מניח תפילין, מתפלל, אוכל ארוחת בוקר מסודרת, לאחר מכן אתה נח מעט ושוב חוזר לפעילות, יש לך כל שבוע חתונה של נכד או בר מצוה של נין, ואתה לא מפספס אף שמחה…
"מה אומר ומה אדבר? אתה נראה כמו בנאדם אבל האמת היא שאתה אריה!!! כבר עשרות שנים לא ראיתי מטופל כמוך, אני חושב שצריכים לתלות את התמונה שלך בכניסה לכל מוסד גריאטרי, שכל הקשישים בעולם ילמדו ממך איך מזדקנים בכבוד ואיך מתמודדים בגבורה מול הפרקינסון, גם אחרי חמש שנות מחלה סדר היום שלך לא השתנה בכלל. אני מוריד בפניך את הכובע!!!".
כמובן שפטור בלא כלום אי אפשר, הרי אנחנו משלמים לו 1,800 שקלים, אז הוא היה חייב לעשות איזה שינוי קל בתרופות כדי להצדיק את דמי הביקור. יצאנו משם מרוצים מאוד.
אבל השינוי בתרופות לא עשה לו טוב, ליהודי המבוגר, וכעבור חודש נאלצנו לחזור לרופא. הפעם הגענו למומחה אחר, בעל שם גדול לא פחות מקודמו. חזרנו אליו עם הנתונים, והוא ראה את היהודי החשוב שבא אליו, מיד הבין שמדובר באדם צדיק והחל להשיח את לבו:
"כבוד הרב, יש לי ילד בן 32 שעדיין לא התחתן, מחפשים לו שידוך ולא מוצאים, אחריו יש לי שתי בנות מבוגרות, כל הבית שלי מלא עצב וצער, אני כל כך רוצה לזכות לראותם אותם נכנסים תחת חופתם ולא זכיתי לזה עדיין, הרב תברך אותי!!!".
לאחר שבירך אותו מעומק הלב, החל הרופא את עבודתו, עלעל במסמכים, בדק את החולה ולבסוף פסק את פסוקו: "הרב רבינוביץ", אמר, "אני לא איש בשורה. תראה, אתה כבר לא צעיר, יש לך מחלה שנמשכת כבר חמש שנים. אני חושב שאתה צריך להתחיל לצמצם פעילות, לא חייבים ללכת לכל חתונה של נכד ולכל בר מצווה של נין. שב בבית, תנוח בזמן שנותר לך, תשמע קצת שיעורים, אתה לא חייב להתאמץ כל כך הרבה".
הוא שינה מעט את הרכב התרופות והחזיר את המינונים הקודמים, ושלח אותנו לנפשנו עם הרגשה מאוד רעה.
כשיצאנו הסתובב אלי היהודי המבוגר ואמר לי בפיקחות: "אתה יודע מה ההבדל בין הרופא הזה לבין הרופא הקודם שאצלו ביקרנו? למה הוא היה כזה פסימי והקודם היה כל כך אופטימי? "כי הרופא הראשון קיבל אותנו עם גלידה בפה! הוא היה שמח ועליז, זמזם לעצמו ניגונים שמחים, והסתכל בתיק הרפואי שלי "עם משקפיים ורודים".
"הרופא הזה שעכשיו היינו אצלו, התחיל עם הצרות שלו, הבעיות שיש לו בבית עם המשפחה, ולכן הוא קרא את התיק הרפואי שלי "עם משקפיים שחורים" – ומכאן התוצאה המתבקשת, דיאגנוזה פסימית וחסרת תקווה!".
בכך הוא נתן לי פשט חדש בפסוק "ושמחת בחגך והיית אך שמח". מי ששמח, מלא שמחה, רואה רק דברים משמחים. אבל מי שחלילה עצוב, כל מה שמגיע מול העיניים שלו הופך להיות שחור ועצוב.
**
לפני כמה שנים, הייתי פעם אצל אחד מרבני בני ברק בחג הסוכות כשנכנס אליו יהודי ושאלה בפיו: "נכנסתי לסוכה שלי, וגיליתי שחתול שחור גדול ישן במיטה שלי. כמובן שגירשתי אותו, אבל עכשיו אני נורא נגעל להיות בסוכה, ואני לא בטוח שאני יוצא ידי חובת ישיבת סוכה כי זה שאלה ב'תשבו כעין תדורו'…
אמר לו הרב: "חבל שלא היית כאן לפני כמה דקות, כשנכנס יהודי תמים ושאל שאלה די דומה… הוא אמר שהוא מצא חתול במיטה שלו, וזה דווקא מאוד נחמד לו כי החתול חימם לו את המיטה הקרה לפני שהספיק לברוח. אבל הוא שאל אם החתול לא מטמא את הסוכה…".
הנה לנו שני אנשים, עם מקרה מאוד מאוד דומה, שניהם מצאו חתול במיטה שלהם. אחד ראה בזה מעלה גדולה והשני חיסרון איום ונורא. איך זה קורה? כי הם מגיעים מנקודת מבט שונה…
**
בצעירותי הלכתי פעם לחפש הדסים ללולב. באותם ימים עבודת חיפוש ההדסים המהודרים היתה מהעבודות הקשות שבמקדש, עוד לא היו אז הדסים ממוינים כמו היום. בדי ההדס היו מגיעים בדליים והיה צורך לעבור עם העיניים ולבדוק הדס אחרי הדס, למדוד את המרחקים וכו'.
כמובן שאני לא הייתי היחיד בשוק ארבעת המינים, יהודים רבים הגיעו לקנות הדסים, וזה היה ממש לא פשוט למצוא הדסים מהודרים בין כל בדי ההדס הללו שאחרים כבר עברו עליהם ובררו מתוכם את הטובים ביותר.
לכן החלטתי להרחיק נדוד. נסעתי לפתח תקווה, מתוך מחשבה ששם אין כל כך הרבה בני תורה כמו בבני ברק, וממילא אוכל למצוא הדסים בקלות רבה יותר.
חיפשתי יום שלם ולבסוף מצאתי שלושה בדי הדס, שניים מהם היו ממש בתכלית ההידור, ואילו השלישי היו מאוד מאוד מהודר, אבל… היה בו איזשהו חיסרון קטנטן.
נכנסתי עם שלושת ההדסים למרן הגראי"ל שטיינמן שבאותן שנים עוד היה מקבל קהל לשאלות על ארבעה מינים, עד שהראיה שלו נפגעה מעט ואז הוא הפסיק לענות על שאלות כאלו.
הרב שטיינמן עיין בהדסים ואמר לי: "שני ההדסים האלו ממש מצויינים, אבל השלישי יכול להיות יותר טוב… כדאי שתקנה אחר!!!".
אמרתי למרן זצ"ל: "אבל כבר השקעתי יום שלם בחיפושים אחר ההדסים האלו!!!".
ענה לי מרן: "נו, מה הבעיה? אז תשקיע עוד יום אחד ויהיו לך שלושה הדסים בתכלית ההידור!!!".
למחרת נסעתי שוב לפתח תקווה ואחרי כמה שעות של עבודה הצלחתי למצוא את ההדס המהודר ביותר, והיו לי שלושה בדי הדס מיוחדים במינם. הראיתי אותו למרן הגראי"ל והוא היה שבע רצון מהתוצאה הסופית של החיפושים.
עברו מאז לא מעט שנים, ועד היום התחושה שמילאה אותי כשנטלתי את הלולב ביום הראשון של חג הסוכות, עדיין ממלאת אותי כשאני נזכר בה. איזו שמחה! איזה אושר!!! אני לא יודע אם היו לי עוד הזדמנויות בחיים שבהם שמחתי כל כך במצווה כמו אותה הפעם ששמחתי בד' מינים שלי בשמחה שלמה ואמיתית.
ב"ה יש לי כל שנה הדסים מהודרים, אבל באותה שנה היו לי הדסים שהשקעתי בהם, שהתאמצתי מאוד מאוד כדי למצוא אותם, ודווקא ההשקעה הגדולה והעצומה הזאת, היא שהביאה אותי לשמחה גדולה כל כך!!!