הנה ימים באים – ימי שמיני עצרת ושמחת תורה, יש ידועה'דיגע ווארט בדרך צחות מהרה"ק מראפשיץ זי"ע על אחד עם הארץ שרקד ופיזז עם הספר תורה בשמחה גדולה ויתירה בעת ההקפות בשמחת תורה, וכאשר שאלו אותו – "ולשמחה זו מה עושה", הרי לא למדת תורה? ענה בפשטות גדולה, נו.. אם אחי עושה חתונה שאני לא ישמח וירקוד…
ברם ווארט זה מתאים בדיעבד לאדם שלא זכה לגיל ולשמוח בזאת התורה במשך השנה, ולא ישב והגה בלימוד התורה שהיא תוכו רצוף אהבה, אבל אנו כולנו שזכינו בס"ד לעסוק בתורה הק', בשבת באוהלי תורה ויראה, בכל ימות השנה, לילה ויום לא ישבותו, אשרינו
הבה נתבונן אם עומד פה עשיר אחד ונותן עבור מצוה מאה דולר, הלא כולם היו קופצים לקבל את זה, ואם יחלק עבור כל מצוה ומצוה כן, היינו עושים מצות אחד אחר השני בלי לילך לישון, שהרי בכל דקה ודקה יש בידינו להרוויח עוד מאה דולר, ומי פתי לוותר על זה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר על התורה, שעל יקרת חשיבותה אין כל ערך, לפי שדקה אחת של לימוד התורה היא נצח נצחים חיי עולם הזה והבא, ושעה של לימוד הוא פי שישים, ויום הוא פי עשרה ויותר מזה, ואם כן פשיטא ואין בזה רבותא שיש לנו לרדוף אחריה.
ומעתה אם יבוא ויטען האדם, אף על פי כן עדיין זה קשה בשבילו, אענה ואומר לו: איני מבקש ממך אלא להשקיע באופן של לטעום בטעמה כי טוב להרגיש מתיקותה, ואז תרוץ מעצמך להתמיד בלימוד התורה שהוא עומד ברומו של עולם, ואכן הגדולים העריכו החשיבות שבדבר לאמיתותו.
וכפי שמספרים על הכהן הגדול מרן "החפץ חיים" שפעם הוזמן לנסוע מעיירת ווילנא לביאליסטוק להשמיע מדברותיו בענין הרבצת התורה, ועל אף זקנותו המופלגת אזר כוחו ובא, וכך פתח את דבריו ואמר: 'אף אם היו נותנים לי מאה "רענדלעך" תמורת ביאתי הלום – לא הייתי נוסע, ולא רק מאה רענדלעך, כי גם תמורת מאה מצוות לא הייתי נוסע לכאן, אבל כיון שמדובר פה בענין של "תורה" אין בפי שום תירוץ, כמו איני יכול וכדו', כי הייתי חייב לנסוע'.
אין שמחה כתורה
וכדי לקבל מושג עד כמה חביבה היא התורה למי שעמל ומתעמק בה, נביא דוגמא חיה מהאי אילנא רברבא ה"ה בעל ההילולא של השבוע אדונינו הגר"א זצוק"ל [יט תשרי], שכידוע כל התורה כולה היתה מונחת אצלו כמו בקופסא, כל המקצועות על כל חלקיה, כל רז לא אניס ליה, הכול היה חקוק על לוח לבו, והיה אצלו אבידת הזמן חמור כל כך שלא דיבר אף מילה מיותרת, והיה שוקד בתורה למעלה מן המשוער.
וכל יום ויום היה חוזר על מאה דפי גמרא, וכך סיים כל חודש את הש"ס כולו מהחל ועד כלה, וברור לנו שאי אפשר ללמוד כל כך בלי אהבת התורה באופן יוצא מן הכלל שמרגיש בה תענוג עילאי,
ולא זו אף זו שלא היה לו זמן מיותר אפי' לכתוב ספרים כפי שרואים אנו בביאור הגר"א, שכתוב שם ברוב הפעמים [כמו"ש ב"ק קיד: ומנחות כא.] "עיין פה עיין שם", וכאשר היה מדובר ממחבר ספר בזמננו, היה מוציא שלושים וחמש כרכים על כל מה שכתוב "עיין שם ושם".
תורת אמת היתה בפיו של הגר"א
ואזכיר ממה שבזכרוני מימי חורפי, כשהייתי בחור בישיבה למדנו יור"ד ח"א, מחבר רמ"א ט"ז ש"ך לפעמים פתחי תשובה, ומתחילת לימודי לא העמקתי לפירוש זה של הגר"א, מאחר שלא ירדתי לתוך דעתו ועומק מחשבתו עד היכן הדברים מגיעים, ואחר זאת שהתמדתי בלימודי יצא לנו פעם שהבנתי באופן אחר הסוגיא ממה שפירש הש"ך, וראיתי שאכן הגר"א סובר כך, ונהניתי מאוד ונתחשק לי לדעת טעמו וסברתו. והלכתי לעיין במה שכתב שם "עיין פה ופה" וקפצתי מרוב שמחה איך שכיוונתי למהלך דבריו, ואיך מדייק דיוקא רבה וישרה מדברי הגמ' והתוס' והראשונים במילה אחת, ואכן מאז לא עברתי ממנו בדברי הגר"א ולא שכחתי אף אחד מהם, שהרי צריכים לידע האמת שבתורה, ולידע סברתו הרמה.
ומאז הרגשתי בגדלותו, שכן כתב רק שני מילים ונענע את העולם בזה, ובמילים אלו כיוון את דרכי לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא.
ובמאמר המוסגר אספר שכאשר יצא אחד מספרינו 'שפת חיים' נסענו להגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצ"ל למסור לו ספרינו, וזאת כדי לקיים מצות ביכורים שהנותן דורן לת"ח כאילו הקריב ביכורים, ואמרתי לו אז שכאשר שוהה אני בביתו נזכרתי מהגר"א, ושאל אותי לדעת הכוונה בזה, עניתי לו שראיתי לא מזמן חיבור שנתחבר על ידי אחד, השאלות ששאל את הרב והתירוצים הם כן, לא, כן, בלי להכנס לענין וכדרכו של הגר"א עיין שם ופה, ובת שחוק עלה על פיו ונחה עליו רוח של שמחה.
וצריכים אנו לדעת כי זאת התורה מזומנת ומוכנת תמיד לכל דורש ומבקש אותה באמת, על דרך שאמרו ז"ל [קידושין סו.] תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, רק עלינו לקבל החלטה נחושה, כי זאת התורה היא כולה עוז ואורה, עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת התורה, כי בעסק התורה גורמים לשמחת עליונים ותחתונים.
(מתוך 'שפת חיים' סוכות)