"ותמת שרה" (כג, ב)
פרחה נשמתה על "שלא נשחט"
כתב רש"י ז"ל: "ונסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה".
ההסבר הפשוט הוא, שכששרה ראתה שיצחק בנה עומד להיעקד ולהישחט על גבי המזבח – היא מתה מרוב צער.
אך אפשר לפרש בדרך אחרת:
בעצם יש לדקדק בלשון רש"י, מדוע אמר "שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט", היה לו לומר 'וכמעט שנשחט'?
חששה שבנה השמט מהמצוה
אומר המדרש (תנחומא פרשת וירא כב): כשציווה הקב"ה את אברהם לעקוד את יצחק, לא ידע אברהם אם לגלות זאת לשרה. אמר אברהם: מה אעשה? אם אגלה לשרה – הלא נשים דעתן קלה אפילו בדבר קטן, כל שכן בדבר גדול שכזה. ואם לא אגלה לה – כשייוודע לה הדבר היא עלולה למות מרוב צער.
מה עשה? אמר לשרה: כשאני הייתי בן שלוש שנים הכרתי את בוראי, והנער הזה כבר גדול ועדיין לא התחנך. יש מקום רחוק ששם מחנכים את הנערים, אקחנו ואחנכנו שם.
אמרה לו שרה בשמחה: לכו לשלום.
"וישכם אברהם בבוקר". למה בבוקר? אמר אברהם: שמא שרה תחזור בדיבורה ולא תניחני לצאת לדרך. אקום בהשכמה קודם שתקום היא. נטל אברהם את נעריו והלך עם יצחק אל מקום העקדה.
כשקמה שרה היא רואה שאברהם ויצחק אינם בבית. אמרה בלבה: כנראה כבר יצאו לדרכם.
בא השטן אל שרה ואמר לה: בן יחיד יש לך, קיבלת אותו בנס לעת זקנותך אחרי שנים של ציפיה. התדעי מה קרה לו?
שרה נבהלה. אמר לה השטן: בואי ואראה לך. העלה אותה על הר גבוה ואמר לה להשקיף אל מקום העקדה. היא השקיפה מרחוק וראתה את אברהם ויצחק במצב משונה מאוד. היא עקבה אחר מעשיהם. היא ראתה שאברהם מניח את יצחק על גבי המזבח, אחר כך לקח את המאכלת והניף אותה כדי לשחוט את יצחק. מה זה צריך להיות?
אולם שרה יודעת כי כל מעשיו של אברהם הם כרצון הבורא, אם כן גם כעת כשהוא עוקד את יצחק ומניף את המאכלת כדי לשחוט אותו, בוודאי הוא מקיים בזה ציווי ה'. על כן היא שלמה לגמרי עם המעשה ומקבלת את העקדה באהבה גמורה.
לפתע היא רואה שאברהם מניח את המאכלת מידו ויצחק קם מעל גבי המזבח. מה קרה? היא אינה יודעת כי הדבר נעשה לאחר שהמלאך קרא לאברהם מן השמים ואמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אפילו לא מום קטן כדי לצאת ידי חובה. מאומה!
ואז שרה חשבה בלבה: מה קרה? מה השתבש? כנראה יצחק דחף מעליו את המאכלת וקם מעל גבי המזבח, כדי להינצל מן העקידה.
המחשבה הזאת ציערה אותה מאוד: הייתכן שיצחק משתמט מלקיים ציווי ה'?! הרי אני חינכתי אותו למסור את הנפש לבורא עולם! אם חיי עצמו חשובים בעיניו יותר מאשר לקיים את ציווי ה', אם כן נכשלתי בחינוך שלי! לעת זקנה נולד לי בן, כל ימיו חינכתי אותו שתכלית האדם היא לקיים את רצון ה', ואם הוא לא מוכן לפשוט את צווארו לשחיטה לכבוד שמים – לשם מה בא לעולם? ואם לא זכיתי לחנך את בני למסירות נפש לבורא עולם – למה לי חיים?
ואז צָעֲקָה צְעָקָה גדולה של צער. על מה היה הצער? היא רצתה שיצחק יקיים רצון ה' וישתוקק להיעקד ולהישחט על גבי המזבח בשמחה, וכשראתה "שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט" – סברה שהוא השתמט מן המצוה, ומרוב צער "פרחה נשמתה ממנה ומתה".
מסירות נפשם של גדולי הדורות
לבבא סאלי זיע"א היה אח גדול, רבי דוד אבוחצירא זיע"א, שהיה קדוש עליון, קודש קדשים. הוא היה פרוש מן העולם. כל ימות השבוע היה ספון בקיטונו, היו מכניסים לו דרך אשנב פרוסת לחם ומים, והיה עוסק בתורה ובעבודת ה' יומם וליל. לא היה ישן במיטתו אלא נרדם על כסאו. רבי דוד היה רבו של אחיו הצעיר, הבבא סאלי, היה לומד עמו תורה, בנגלה ובנסתר, ומדריך אותו בעבודת ה'.
רבי דוד זכה להיעקד על קדושת ה' ביום שבת קודש. באותה תקופה כבשו הצרפתים את מרוקו. המושל הערבי נלחם עם צבאו בצרפתים והצליח להסיג את כוחותיהם. הוא חשד ביהודים שהם קשרו קשר עם הצרפתים וגזר להרוג את כל היהודים שבאותו מחוז.
ביום שבת קודש התכנסו יהודי העיר בבית הכנסת. רבי דוד לבש בגדי חול. הוא עודד את בני הקהילה ואמר להם: "דעו לכם, אני אמסור את נפשי, ועמי עוד שניים מראשי הקהל, ובכך נשמש כפרה לכולכם ותינצלו מן הגזירה".
ואכן כך היה. יועצי המושל אמרו לו שכדאי לו להרוג רק את הרב ואת עשירי היהודים, בנימוק שאם כל היהודים ימותו לא יוכל לגבות מהם מסים… רבי דוד ושני עשירי הקהילה, אב ובנו, הוכנסו באכזריות לתוך לוע של תותח גדול והם נורו למוות.
הבבא סאלי התאבל על אחיו במשך זמן רב, הוא לא יכול היה להתנחם על מותו. לילה אחד נגלה אליו אחיו בחלום ואמר לו: "בוא ואראך את מקומי", ואז ראה הבבא סאלי את רבי דוד יושב בגן עדן, מוקף באבות העולם קדושי עליון. הוא רצה להיכנס פנימה, אך רבי דוד עצר בעדו: 'עד כאן! אין לאדם חי רשות להיכנס יותר מזה!'
רבי דוד השתוקק להיות במקום העליון הזה ומסר את נפשו למיתה כדי להציל את יהודי העיר, וזכה שעל ידי מותו התבטלה הגזירה.
בנו של בבא סאלי, רבי מאיר אבוחצירא, כל חייו היה מתפלל ומשתוקק לזכות אף הוא למעמד הנשגב שזכה לו דודו הקדוש. אמר: דודי כיפר במיתתו, ואני אכפר ביסוריי.
יסורים נוראים היו לרבי מאיר בימי חייו. הוא היה ידוע חולי, אשתו נפטרה עליו בצעירותה והשאירה יתומים קטנים. הוא היה שרוי בצער גדול, אבל קיבל את הייסורים בשמחה ובאהבה. גם בימי חוליו וייסוריו היה עוסק יומם ולילה בתורה ובעבודת ה', בקדושה ובחסידות, פרוש מן העולם ודבוק בשכינה. לא פסיק פומיה מגירסא, כל רז לא אניס ליה, כל התורה היתה פרושה לפניו ומחוורת כשמלה, והכל בצנעה ובענווה.
כך נראו צדיקי הדורות, קדושי עליון, שהיו מוכנים לקבל על עצמם צער וייסורים ולמסור את נפשם למיתה בשמחה למען כבוד שמים. הכאב והצער שלהם לא היה על החולאים והייסורים שלהם, אדרבה, הם שמחים בייסורים, ומצטערים על כך שאינם זוכים למסור את הנפש.
ויש שכר לפעולתם – הם זוכים למקום של כבוד בעולם העליון, במחיצתם של אבות העולם.
(רבי ראובן אלבז שליט"א- משכני אחריך)