"ולאום מלאום יאמץ"
חז"ל הקדושים אמרו 'חביבה מצוה בשעתה', ושעה כזאת, שעת מלחמה, היא השעה שבה אנחנו צריכים להתחזק ביתר שאת באמונה ובביטחון".
ובאמת מקובלים אצלנו שני ווארטים שאמרו רבותינו גדולי החסידות. ווארט אחד ידוע בשם הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א, שאמר שבתקופה של חבלי משיח, יהיה קושי גדול להחזיק באמונה בבורא עולם, וזה יהיה כאילו שעם ישראל מחזיק בחבל, והקב"ה מנענע את החבל בחוזקה, ורק מי שיתחזק ביתר שאת וביתר עוז יצליח להישאר כשהוא תפוס בחבל ונתלה בו. אבל מי שלא יתחזק מספיק, ייפול חלילה מהחבל, עד לשאול תחתיה.
הווארט השני ידוע בשם הרבי הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זיע"א, שאמר שלפני ביאת המשיח הניסיון של אמונה יהיה כל כך גדול, עד שמי שירצה להאמין ירגיש כאילו שהוא מנסה לטפס על קירות חלקים, ויהיה צורך להתחזק מאוד מאוד כדי להחזיק באמונה.
שאל אותי יהודי אחד, אתמהה. הרי אנחנו יודעים שהקב"ה נותן לכל אדם את זכות הבחירה לבחור בין הטוב ובין ההיפך מהטוב, ואם הניסיון של אמונה הוא כמו לטפס על קיר חלק, אם זה כמו להחזיק בחבל שהקב"ה מנער אותו ואנחנו צריכים להתאמץ כל כך שלא ליפול, זה הרי נגד הבחירה… איך אפשר לצפות מילוד אשה וקרוץ מחומר להחזיק מעמד מול ניסיונות נוראיים שכאלו?
ואם ניקח את השאלה שלו לענייני דיומא, נראה דבר נורא ואיום. יהודים נעקדו על קידוש ה' בהמוניהם, בתוכם היו גם לא מעט יהודים יראים ושלמים, כאלו שנרצחו בדרכם לבית הכנסת להתפלל שחרית ולרקוד בהקפות של שמחת תורה! יהודים שישבו בבית וסעדו את סעודת השבת והחג, ונפגעו מפגיעת רקטה ונהרגו, יהודים של מסירות נפש שיצאו החוצה להילחם במחבלים, כדי להציל נפשות מישראל, ונפלו חללים. במבט ראשון זה נראה שצריכים ממש לטפס על קיר חלק כדי להחזיק באמונה תמימה שהקב"ה שומר בכל עת על ישראל עם קרובו…
והתשובה היא שכל הקושי הזה קיים רק עד שמגיעים לשלב ההתבוננות. נכון, בדורנו אנשים רגילים שלא להתבונן. לא מעיינים במה שעובר עליהם, נשטפים במרוץ החיים ולא מסתכלים אחורה לראות מה קרה. למי שלא מתבונן, הניסיון של אמונה באמת קשה עד מאוד.
אבל מי שכן מתבונן, מי שמסתכל על הפרטים הקטנים, מגלה שעם כל ההסתר פנים הנורא הזה שהיה בשמחת תורה, היו גם הרבה מאוד מצבים של גילוי השגחתו יתברך באופן שאי אפשר לתאר.
שמעתי מאדם נאמן עלי מאוד ששוחח עם בעל המעשה, יהודי המתגורר בשדרות, ומדי בוקר הוא צועד למקווה לטבילת שחרית ולאחר מכן הולך לבית הכנסת להתפלל. יש לו מסלול הליכה קבוע, ובבוקרו של שמחת תורה כשהוא ירד מהבית לרחוב, משום מה עלה בדעתו ללכת מהצד השני. הוא חרג מהמסלול הקבוע שבו הוא צועד כבר שנים, ופשוט הלך בדרך אחרת. למה? הוא לא יודע.
הוא הלך למקווה, ירד וטבל ועלה ונסתפג ונכנס לבית התפילה, ולא ידע בכלל שבחוץ יהום הסער. רק שכשנכנס לבית הכנסת מצא שם כמה יהודים חרדים ומבוהלים, שסיפרו לו את החדשות. ברחוב הסמוך מסתובבים מחבלים ויורים בכל מי שעובר שם! עכשיו כבר התברר לו למה הוליכו אותו רגליו בדרך אחרת. היש לך גילוי של השגחה פרטית גדול מזה? אדם שמשנה מההרגל הקבוע שלו ופשוט עושה מעשה לא הגיוני ללכת בדרך אחרת, בלי שיידע בכלל שבכך הוא מציל את חייו…
**
רבינו האור החיים הקדוש אומר שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה.
אף אנו נענה ונאמר: אם היו בני אדם מרגישים את כל הניסים שנעשים להם, היו משתגעים מרוב אהבת ה'. חז"ל הקדושים כבר אמרו שאין בעל הנס מכיר בניסו, ורוב רובם של הניסים בכלל לא מורגשים על ידי בני האדם, אבל מעט מהם, זעיר שם זעיר שם, מתגלים וחושפים את עוצמת המציאות של ההשגחה הפרטית.
עוד שמעתי מעשה מיהודי נאמן שאמר לי שהוא מכיר את בעלי המעשה בעצמם! שני יהודים שומרי תורה ומצוות המתגוררים בעיר שדרות בשכנות. אחד מהם תכנן לנסוע לשמחת תורה עם כל המשפחה לבית חמיו וחמותו שמתגוררים בעיר אחרת, והשכן שלהם ביקש שאם הם נוסעים לחג, שייתנו לו את הדירה כי הוא מאוד רוצה להזמין את אחיו לעשות אצלו את החג, ויהיה יותר נוח אם יהיה לו דירה נפרדת.
אותו יהודי אמר שהוא יימלך באנשי ביתו, וידע שאשתו מאוד לא אוהבת את הרעיון של להכניס אנשים זרים ולתת להם את הבית לשבת שלימה, ועד כה בכל פעם שעלה כזה רעיון היא דחתה אותו על הסף. אבל הפעם, משום מה, היא הסכימה ומיד אמרה שבשמחה רבה הם ייתנו את הדירה.
בערב שמחת תורה, ממש לפני שעמדו לצאת מהבית ולמסור את המפתח לשכנים, התקשרה אמה של הגברת, ואמרה לה שהיא לא חשה בטוב, ולא תוכל לארח אותם בחג כפי שתכננה.
כמובן שהם נאלצו להישאר בשדרות, והיהודי כבר עמד להודיע לשכן שלו שבסופו של דבר הם לא יכולים לתת להם את הדירה, כי הם עצמם נשארים בבית בגלל שינוי בתוכנית.
אבל האשה לא הסכימה בשום אופן: "אם הבטחנו לתת להם את הדירה, אנחנו ניתן להם את הדירה". מיד החלה לחפש פיתרון אחר, ולבסוף הצליחה למצוא איזו דירה בקצה השני של העיר שבה יוכלו להתארח בחג, ואת הדירה שלהם נתנו לשכן שיוכל לשכן בה את אחיו.
בליל שמחת תורה הלכו השכן ואחיו לבית הכנסת, שרו ורקדו יחד עם הילדים עד כלות הכוחות, ולאחר מכן שבו לביתו של האח המארח, ואכלו ושתו כל המשפחה בצוותא חדא, ולאחר הסעודה כטוב ליבם ביין, אמר האח המארח לאחיו האורח, למה תלכו לישן בדירה של השכנים שלנו? אתם אורחים שלנו! בואו תשנו כאן, נצטופף קצת, הילדים כל כך נהנים אלו בחברתם של אלו, למה זה ניפרד איש מעל אחיו???".
למחרת בבוקר כבר נשמע קול צווחה בעיר, יריות ופיצוצים, חרדת אלוקים! הם התעוררו בבהלה וכשהסתכל מהחלון הבינו שמדובר במתקפת טרור נרחבת מאוד. מהר הגיפו את כל התריסים, וידאו שהדלת של הבית – שבחסדי שמים היתה דלת חזקה מאוד – נעולה על מנעול ובריח, והחליטו שהם הולכים לשמור על דממה מוחלטת.
המחבלים נכנסו לבניין ועברו בין הדירות. הם הגיעו לביתה של המשפחה הזאת, וחבטו בדלת שוב ושוב, אבל שתי המשפחות של שני האחים שמרו על דממה מוחלטת, והמחבלים נואשו מלנסות לפרוץ את הדלת.
הם פנו לדלת ממול, ביתה של המשפחה שיצאה מהבית רק כדי להכניס אורחים, ובקלות רבה עקרו את הדלת ממקומה ונכנסו פנימה. לאכזבתם היה הבית ריק, הם השחיתו את הרכוש, שברו ובזזו מכל הבא ליד, והלכו כלעומת שבאו.
הרי לנו נס בתוך נס. בעלי הבית יצאו מביתם למרות שלכאורה לא היה מצופה מהם לעשות זאת, רק כדי שלא לאכזב את השכנים שלהם הם הלכו להתארח בעצמם בבית שאינו שלהם, ובכך היו להם חייהם לשלל. לא זו אף זו, גם האורחים שבעבורם פינו את הבית, בסופו של דבר לא ישנו בו, וגם הם ניצלו ממות רח"ל.
אם נביא איזה פרופסור גדול שיבדוק מה הוא סיכוי ההסתברות שכאלו ניסים יקרו לבני אדם, הוא בוודאי יאמר שזה סיכוי נמוך מאוד, אפסי! ובכל זאת, אנו רואים בעינינו שהם נותרו בחיים נגד כל הסיכויים.
כל מי שמתבונן בזה, מבין ביתר שאת שיש מנהיג לבירה. לכל כדור יש כתובת, ואת הכתובת הזאת חרט הבורא יתברך בעצמו.
הוא אשר דיברנו: מי שלא מתבונן בפרטים הקטנים, כמובן, זה כמו לטפס על קיר חלק. אבל מי שמתבונן בפרטים הקטנים, ושומע על כל סיפורי הניסים והנפלאות שהתחוללו בתוך ההסתר פנים הגדול הזה, יודע ומבין בידיעה ברורה, שהבורא יתברך לא הסיר חלילה את השגחתו מאיתנו, וגם אם הוא נתן לנו מכה כואבת במיוחד, הוא נתן לנו אותה מתוך אהבתו הגדולה לעם ישראל, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יאמר על עצמו שהוא מתיימר לדעת דעת עליון?
**
בשבת האחרונה היה אצלי יהודי יקר, וסיפר לי שני סיפורים שהוא שמע בעצמו מכ"ק מרן אדמו"ר מסטניסלב זצ"ל, שהתגורר במונסי, והיה בנו של הרבי הזקן מזוטשקא זיע"א.
בימי השואה הנוראה, באחת האקציות, כשהנאצים עברו מבית לבית ואספו את היהודים לקראת הגירוש, ישב הרבי מזוטשקא בביתו, ואשתו וילדיו עמו. הוא שמע את הקולות העולים מהרחוב, לקח ספר תהילים והחל לומר תהילים במתינות. הרי להיאבק ברוצחים אינו יכול וגם אינו צריך, חייו תלויים אך ורק בחסדי הבורא, והדבר שהכי עוזר כדי להינצל הוא לומר תהילים.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. סיפר הרבי מסטניסלב שהם כולם הצטנפו בפחד וחרדה גדולה, ילדים רכים שהבינו שהקיץ עליהם הקץ, הנאצים הארורים ייכנסו פנימה ולא ישאירו מהם שריד ופליט. אבל הרבי מזוטשקא לא נע ולא זע ממקומו, הוא הורה לבני משפחתו שגם הם לא יעשו דבר ויישארו במקום, והוא עצמו המשיך באמירת תהילים כאילו לא אירע דבר.
לאחר כמה דפיקות החלו הנאצים לחבוט בדלת בעוצמה רבה וכמובן אחרי כמה חבטות היא נשברה והם נכנסו אל הבית. קצין אס אס ועמו ארבעה חיילים צעירים בעלי דרגה נמוכה.
הקצין דרש שיבואו איתם, אבל הם לא זזו מהמקום. הוא ניגש לאבי המשפחה ואיים עליו שאם לא יבואו איתו הם יכלה בהם את זעמו בו במקום, אבל הרבי מזוטשקא המשיך באמירת תהילים והנאצי בחמת זעם חטף מידיו את ספר התהילים וזרק אותו מהחלון, בעודו מודיע לרבי שהוא החליט להרוג אותו, ואך החל לנקוט בפעולות כדי לבצע את זממו, אבל בשניה האחרונה חזר בו ונרעד בפחד גדול… "אני לא רוצה להרוג אותך כי איני רוצה למות", אמר, ויצא מהבית, כשהוא גם מורה לאחד החיילים לחפש את ספר התהילים שהוא זרק מהחלון, ולהשיבו לבעליו!
המעשה השני שסיפר הרבי מסטניסלב הוא שבאותם ימים הלך עם אביו ברחוב, ועבר שם חייל נאצי אחד שהיה רכוב על אופנוע כדרכם של הרשעים ההם שהרבו להשתמש באופנועים.
משראה הנאצי את היהודים צועדים ברחוב התעוררה בו תאוות הרצח, כיוון את רובהו לעברם ולחץ על ההדק פעמיים ושלוש, אבל הרובה לא ירה! הנאצי החליט שהוא לא מתעכב והמשיך בדרכו. הוא עבר רק 20 מטרים בערך, ופתאום זינק לעברו כלב גדול, אבל הנאצי לא נרתע, הוא השתמש ברובה שלו כדי להסיר את האיום, והנה פתאום הרובה עבד מצוין…
את שני הסיפורים הללו שמעתי מפיו של יהודי ששמע אותם מפיו של הרבי מסטניסלב בכבודו ובעצמו, והוא סיפר את אשר ראה במו עיניו!
איך אפשר להסביר כזה דבר? זה רק על ידי השגחה פרטית. מי שנועד לחיות יחיה, ומי שחלילה נגזר עליו אחרת, ילך בדרך אחרת.
הרי לנו כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, לא בשואת אירופה ולא בשואה שפקדה את יהודי הדרום. הקב"ה איתנו בכל עת ובכל מצב, ואם כן צריכים אנו לנקוט ב'שיטת הלחימה' שבה נקט הרבי הקדוש מזוטשקא, לקחת ספר תהילים ולהתפלל מעומק הלב, ולהתחזק במידת האמונה והבטחון ביתר שאת ועוז, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו, אמן.
(מתוך שיחה מיוחדת על המצב)