אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
בספר 'תולדות יעקב' מובא, שהסטייפלר זצ"ל נכנס אל גאון ישראל רבי חיים עוזר גראדזינסקי זי"ע בווילנה, והציע לפניו שאלתו כיצד יש לנהוג בזמן שבאים לפניו הרבה עניים, האם הוא מחויב לתת לכולם, ואם ייתן רק לחלק מהם יהיה בכלל מעלים עיניו מן הצדקה, או די לתת לאיזה מהם.
והשיב הגאון ר' חיים עוזר: "כשהייתי רב בעיר קטנה 'איוויא' הייתי מדקדק להיות מקדים שלום לכל אדם שפגשתי בבוקר, כמו רבי יוחנן בן זכאי, שמובא עליו בברכות (יז.) שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק, ואחר־כך כשנעשיתי רב בעיר הגדולה לאלוקים ווילנה ראיתי כי אם אקדים שלום לכל אדם אין לדבר סוף, ואין דנין אי אפשר משאפשר, והחלטתי להקדים שלום לאיש שאפגשנו ראשון ובזה יצאתי ידי חובתי". ומתשובה זו הבין ה'קהילות יעקב' את התשובה לשאלתו, שאם באים אליו הרבה עניים ייתן לעני הבא ראשון ויוצא בזה שלא יעבור על המעלים עינו מן הצדקה.
גאב"ד חרדים הרה"צ אשר אנשיל כ"ץ שליט"א מספר על האדם שלא פספס הקדמת שלום לשומר המפעל שהצילה את חייו.
החסיד ר' ישראל ברקוביץ ז"ל, מגדולי חסידי ויזניץ (חתן הרה"ח ר' שמעון לורנץ ז"ל מלונדון), היה נוהג בכל יום תמיד לקיים את ה'הוי מקדים בשלום כל אדם' בכל מקום שהוא, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. בשנת תשל"ח נתמנה ר' ישראל להיות משגיח כשרות, במשחטה אשר הוקמה בעיר דבלין בירת אירלאנד, וכמאז ומקדם גם בעבודתו כאן היה מקדים בשלום כל אדם, ובכל יום ויום בכניסתו למפעל לעבודתו, וביציאתו בעת סיום עבודתו, היה ניגש לשומר ומאחל לו ברכת 'שלום' בחמימות נסוכה, ככה בכל יום תמיד ערב ובוקר – פעמיים באהבה.
ויהי היום, בהגיע זמן סיום העבודה, אחר שווידא השומר כי כל עובדי המפעל יצאו, טרק את כל הדלתות ונעל את השערים, עזב ויצא. אחר שיצא, נחרד, הוא שב תיכף למפעל פתח את השערים והחל מחפש… הוא 'תפס' כי מישהו מעובדי המפעל נשאר בפנים, ברור היה לו כשמש שהמשגיח ברקוביץ עדיין לא יצא, ונימוקו עמו – הרי באותה לילה לא שמע את ברכת ה'לילה טוב' שלו!
הוא הסתובב בכל המפלסים, עבר בכל האולמות בדק בכל החרדים בדקדוק, קרא במערכות הכריזה… אך אין קול ואין עונה, בלית ברירה חזר ונעל את המפעל ויצא. ויהי אך יצוא יצא – נזכר שנית כי במקום אחד שכח לבדוק – בחדרי המקפיאים האימתניים… משכך, חזר ופתח שוב שנית את המפעל, ירד לאותו מקפיא פתח ו… מצא אותו שוכב על הרצפה חצי מעולף, ה"י…
מתוקף תפקידו של ר' ישראל, היה יורד ונכנס בכל לילה לעת סיום העבודה לתוך המקררים והמקפיאים, לבדוק את הכמויות ואת החותמות ולהשוותם ביום המחרת, אף בערב זה נהג כן, אך הפעם בעת היכנסו לתא ההקפאה נטרקה לפתע הדלת עליו, בלא יכולת לפותחה מבפנים. הוא החל להרעיש עולמות, עשה 'ויצעקו' גדול, נקש ודפק, אך אין איש שם על לב, עד שנפל שרוע באפיסת כוחות, ואילולא תושיית השומר, שלא התייאש לחפש אחריו, כי אז כעבור זמן מועט היה הופך המקפיא לחדר קירור תרתי משמע, ר"ל.
מילה טובה שהצילה: אותה מילה טובה שהעניק ר' ישראל לשומר ערב ובוקר – היא זו שהצילה את נפשו. שומר זה איש קשה יום היה, בודד בעולמו ללא חברה וללא סביבה, וברכת השלום של ר' ישראל הייתה בעבורו כל עולמו – לה הוא ציפה בכיליון עיניים בכל יום שיבוא. כך גם באותו היום, העבודה הסתיימה, השערים ננעלו, אך את הפרס שני של בין הערביים – טרם קיבל אותו שומר. וזאת אומרת שר' ישראל איננו. ואם איננו – הלוא חובתי לדאוג עבורו ולהשיב לו על גמולו הטוב, עד שאכן מצאו ברגע האחרון…
הביטו וראו כוחה של מילה טובה מהי.
יודעי דבר הוסיפו להגיד, כי גם באותו לילה לא זז משם עד אשר קיבל השומר הגוי מ'מיסטר ברקוביץ' ברכת 'לילה טוב'.
זוהי גדלות!
את הסיפור הנפעם שמעתי מבנו של בעל העובדא, הרה"ח ר' נחמן שליט"א אב"י בבית שמש, שהוסיף לציין אשר לאחמ"כ עזב אביו את המשחטה, ונעשה לראש כולל 'טשאבע' בלונדון, ולאחמ"כ עלה לארץ שם הרבה להסתופף גם בצלו של מו"ח מרן ה'באר יעקב' מנדבורנה זי"ע. יהיו הדברים לזכרו של אביו הגדול 'המשגיח', הרה"ח ר' ישראל בהר"ר דב ברקוביץ ז"ל.