פעם הגיע לבית הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל אב ובנו בן העשר, האבא אמר לשמשו של הרב שברצונו להיכנס עם בנו אל הרב, וסיפר בדמעות שליש שבנו מתנהג אליו בחוצפה נוראה, הוא מתווכח עמו על כל דבר, ולפעמים כשחמתו גוברת בו הוא אף משליך עליו חפצים מחפצים שונים ה"י, האבא הוסיף ואמר: כלו כל הקיצין, איש לא יוכל לעזור לי מלבד הרב.
דבריו היוצאים מן הלב נכנסו ללבו, ומיד נכנס אל הרב שטיינמן וביקש רשות להכניסם אליו, כמובן שהרב שטיינמן הסכים מיד, האב והבן נכנסו, האבא התחיל לבכות וסיפר להרב שטיינמן על מעללי בנו.
הרב שטיינמן שמע את דבריו בכובד ראש, והזדעזע למשמע אזניו, הוא השתתף בצערו ולבו כאב בכאבו, הוא ביקש מהאבא לצאת לזמן מה מחדרו ולהשאיר אצלו את בנו, והוא ינסה לדבר עמו, האב יצא והרב שטיינמן נשאר לבדו עם הבן.
הרב שטיינמן פנה אל הילד ושאל אותו: "מדוע תעשה כך לאביך? הלא זהו איסור מן התורה?!". הילד השיב בחוצפה "אני לא מסתדר אתו! הוא מעצבן אותי כל הזמן", וגם בעיניו עמדו דמעות. אמר לו הרב שטיינמן "גם אם אבא מעצבן אותך, בכל זאת, אסור לך להתנהג אליו בחוצפה ועליך להתאפק ולשמור על כבודו".
הילד שמע ושתק, ולפתע שאל אותו הרב שטיינמן: אמור נא לי, בני, האם גם לידי תהיה מסוגל שלא לכבד את אביך? הודה הילד בבושה ואמר "לא, מהרב אני מתבייש"…
עיניו של הרב שטיינמן אורו, לרגע זה הוא ציפה, הוא מיהר לקרוא למשמשו, והורה לו להביא את המצלמה, והרב שטיינמן אמר בחיבה לילד "עתה נצטלם יחד, אני ואתה, וכשתגיע הביתה תגדיל את התמונה שלנו, ותתלה אותה בחדר שלך בבית, כך תמיד תרגיש שאתה נמצא לידי, ויהיה לך קל לכבד את אבא, טוב?", הילד הנרגש הנהן בראשו לאות הסכמה.
והנה הגיע המשמש והמצלמה בידו, הרב שטיינמן התרומם מכסאו, הניח ידו על כתפו של הילד הנרגש, חיבקו בחמימות, חייך והורה למשמש לעשות מהם תמונה, לאחר שהשמש צילם אותם, נחה דעתו של הרב שטיינמן, הוא התיישב בכסאו, בירך את האב ואת בנו במילים חמות, ונפרד מהם בחמימות.
ואכן, התמונה פעלה את פעולתה באופן מדהים. התמונה פותחה ב"פוטו" הסמוך, הוגדלה, והילד תלה אותה בחדרו. וראה זה פלא. מאז אותו יום, החל הבן לכבד את אביו יותר מכל בני המשפחה, גם לאחר נישואיו. התמונה שחוללה את המהפך, לא נותרה תלויה רק על קיר חדרו של הילד, היא נחקקה על לוח ליבו לנצח נצחים…
(מתוך נועם שיח בהוצאת מכון אפריון לשלמה, קובץ יהיב חכמה לחכימין, תולדות תשפד)