ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי לה ב
לילה חורפי ירד על השכונה, רמת אלחנן. שקט מוחלט. המפתח סב על צירו- נעלו את דלת הבית "משפחת פלמן". כיבו את האורות וחשיכה ירדה על הבית.
קרוב לשתיים אחרי חצות. הבן שליט"א החליט לשוב הביתה מהישיבה- לישון בבית. ו…הבית סגור על מנעול. "לא כדאי לעוררם משנתם העמוקה" הרהר לעצמו. מה עושים? רעיון פשוט של בחור בן 18. "התריסים, לא נעולים, אטפס על הסורג של השכנים ומשם למעקה של הבית, ואני בפנים. כך עשה: דילג, טיפס, פתח את התריס וקפץ פנימה לחשיכה.
אח"כ ניסה פה ושם לסגור היטב את התריס, ושריקת הסגירה נשמעה בבית. ר' בן ציון שמע את הקול, התעורר והיה בטוח שגנב בחר לו להיכנס לביתם באישון לילה… הוא קם מהמיטה אפוף חבלי שינה, פסע בזריזות, בשקט ובביטחון מוחלט לעבר הגנב להפתיע אותו. צעד. התקדם ופנה אל הדמות העוסקת עדיין עם סגירת התריס. הניח את שתי ידיו על כתפיה של הדמות, לא צעק אלא אמר לו בהחלטיות: "זה הרי לא הבית שלך…!"
"אבא זה אני…" ביקש הבן סליחה כמה פעמים "לא רציתי להעיר אתכם, לכן טיפסתי, כואב לי שאבא נבהל והתעורר מהשינה".
למדנו, כי הרב פלמן לא פחד. לא איבד את שלוותו מגנבים באישון לילה. לא חשש מהאלו הבאים במחתרת, שידם בכל ואלימותם קרובה לבוא. כי היד שלו תנוח עליהם.
ומכאן, נשאלת השאלה מדוע ר' בן ציון, איבד את שלוות הנפש, כאשר אירעה גניבה ב'?
גניבה ב'
בשנת תשס"ה, גנב נכנס לבית. איש לא התעורר משנתו. נגנבו שלושת אלפים ₪ מהבגד של ר' בן ציון, ונגנב התיק של זוגתו הרבנית. בימים שאחרי הגניבה, ר' בן ציון היה מוטרד מאוד. ומאוד הכוונה: מאוד! בני הבית ניסו להרגיע אותו: מדוע אתה דואג, האם אתה חושש או פוחד מגניבות נוספות, אם זו הבעיה, נזמין ונתקין סורגים והפחד יפוג. אך רבי בן ציון כדרכו, לא השיב (כי לא מחשבותיי מחשבותיכם). שתק. בכאב.
היה מי מהילדים הנשואים, שתרם את חלקו להרגעת הפחד של אבא, שילם מכיסו ו… התקינו סורגים בבית משפחת פלמן. אך ר' בן ציון עדיין היה מוטרד. כנראה שטעו בדיאגנוזה. הוא לא דואג מפחד גנבים נוספים. אחיו ז"ל- רבי ישראל פלמן, מצא את הרגע והתעניין: ר' בן ציון מה קורה, מדוע אתה עדיין מודאג. ואם אתה חושש מגנבים אפשר לעשות מערכת אזעקה.
רבי בן ציון ביטל את דבריו בהינף יד, ולא התייחס. חלפו יומיים נוספים, ולא רחוק מבניין מגוריהם נמצא התיק של הרבנית עם החליפה שממנה נגנבו שלושת אלפי השקלים. בעקבות כך לאחר תקופה קצרה, הצליחו לעלות על פסיעותיו של הגנב ומצאו אותו. היה זה בחור ירוד מתושבי השכונה שהוא נכנס וגנב, והכסף הוחזר על ידו במלואו כל שלושת אלפי השקלים.
והנה, הרוגע והשמחה שבו אליו, ביתר שאת.
שוב שאל אותו אחיו ר' ישראל: אינני מבין אותך, אחי היקר, מה קרה, וכי שלושת אלפים ₪ גורמים לך עצב כל כך, ואח"כ כאשר הם חוזרים, כזו שמחה?! מה הם שלושת אלפים ₪, וכי שווה לאבד את השמחה שאתה תמיד שרוי בה?! אתמהה.
ר' בן ציון פתח את פיו כאילו מרצה שיעור תורני, בשפתיים דולקות, ובבהירות: יש לך טעות. לא דאגתי משלושת אלפי השקלים, העניין היה אחר לחלוטין. פשוט. לא ידעתי מדוע נענשתי משמים בגניבה.
ערכתי חשבון הנפש, ומה שהעליתי במחשבותיי, שאולי אירעה הגניבה, מחמת שלפני זמן התעכבתי מלתת שלושת אלפים שקלים שהייתי חייב למעשרות כספים, ונתתים באיחור רב, אבל אמרתי לעצמי, כיוון שבסופו של דבר כבר נתתים, רק שאיחרתי, לא מסתבר שבגללם אענש בגניבה ממש והפסד של שלושת אלפים שקלים, לכן הייתי נבוך, ולא ידעתי מה ה' אלוקיך שואל מעמך. והמחשבות הללו גרמו לי לדאגה.
אבל כעת, כאשר הכסף הוחזר, שמחתי מאוד, כי הפלא ופלא, החשבון שלי צודק ונכון, מחמת שהתעכבתי במסירת שלושת אלפים שקלים למעשרות, לכן מידה כנגד מידה- הקב"ה לקח והשהה ממני שלושת אלפים שקלים לתקופת זמן, והם הוחזרו (ממש כפי שאני רק התמהמהתי, ואח"כ החזרתי ונתתי בסוף את המעשרות). וכעת, שאני כבר מודע לעניין, וברור לי מה הפקת הלקחים לעתיד, בפתרון הסוגיא, וכי לא אשמח?!
הסרת הקערות
היו אלו ימים טרופים במקצת. סמוך לנישואי אחד מהילדים של ר' בן ציון. הקושי בהשגת כספים הכביד במיוחד.
ר' בן ציון יצא מהכולל לכיוון הבית, הלך לרחוב בית שמאי ונכנס לאחד הגמ"חים הגדולים. כתב שטר וחתם כדת וכדין, ולווה חמשת אלפי דולרים. ויצא מהבית.
ויהי אך יצא ולא הרחיק. ניגש אליו רעול פנים הדף אותו וחטף בכוח מכיסו את המעטפה עם הכסף כולו. ונמלט מהמקום. ר' בן ציון היה המום אך לא הרים קול צעקה. הוא נעמד על עמדו כדקה שלימה. והרהר. חשב מה שחשב. ואז, המשיך לביתו בשכונת רמת אלחנן.
כאשר נכנס לבית, סיפר את מה שאירע איתו. מה תעשה עכשיו? שאלה הרבנית.
היא ציפתה למהלכים מתוחכמים מול הגנב. אך התגובה הייתה אחרת. לחלוטין. החלטתי כי יותר אני לא עוסק ב'השתדלות', כלום. ביטחון ללא השתדלות.
רעם ביום בהיר.
מה קרה? כיוון ששדדו את הכסף שלוויתי מהגמ"ח אני עוזב את ה'השתדלות'.
מה הקשר בין הדברים? העלו הבן והרבנית במחשבתם, והביטו עליו בתמיהה. הוא ראה שהם מעוניינים בהסבר. והוא העניק להם: המאורע התרחש כאן בסמוך ל'השתדלות' היינו מיד אחרי ההלוואה, שדדו ממני את הפעולה של ההשתדלות שעשיתי עד שלא הועלתי כלום בהשתדלות. נרמז לי בכך כי המעשה שלי לא כל כך הגון, ההשתדלות לא הייתה רצויה נדחתה ונשדדה. ולמדתי, כי מעתה עלי להימנע אפילו מהשתדלות פורתא. רק לבטוח בהשי"ת.
גם אחרי הדיבורים הנ"ל, ההחלטה הייתה לכאורה קיצונית ונחרצת, ולא מתקבלת בשלמות על הדעת. הבן והרבנית שמעו ושתקו. הבן הרכין את ראשו בהערצה (והמתין לניסים שיגיעו משמים למען אביו- שהשיל מעצמו גם את ההשתדלות הקטנה הזו).
"ביטחון ללא השתדלות".
תקופה לאחר אותו שוד מכאיב, נפגשו ר' בן ציון וידידו הגדול רבי נחום מינקוביץ. ר' בן ציון סיפר לו את מה שארע איתו, ואף סיים לומר לו את סופו של הענין, כי הגיע לידי החלטה, שה' לא מעוניין במצוות ההשתדלות שלו.
שאל הידיד, זו אכן סברא, אבל, עדיין זה לא מוחלט שמחמת כך בלבד תבוא גם ההחלטה שמהיום ואילך עליך להימנע לחלוטין מהשתדלות. אולי תחשוב בכיוון אחר נוסף. הרי בכל זאת ישנה חובת השתדלות. הפתיע ר' בן ציון בתשובה.
ידידי היקר, המקור לכך בירושלמי במסכת תרומות פרק ח הלכה ג: "רבי ינאי הוה מידחל מיניה סגין (מהנחש) והוה יהב ערסיה וכו'", ר' ינאי פחד מנחשים שהסתובבו באזור ביתו, וכאשר הלך לישון נתן את ארבעת רגלי המיטה בתוך ארבע קערות של מים, כדי להינצל מהנחשים, כי בכך הם לא יצליחו לעלות על המיטה, כיוון שנחש לא יכול לעבור במים. והנה, לילה אחד כאשר שכב לישון במיטה נפגש בנחש לידו למעלה במיטה. באופן חריג הקערות לא הועילו והנחש טיפס למעלה. אמר ר' ינאי- אם כן תסירו את הספלים של המים, ואבטח בה' ללא קערות המים. אסמוך על הקב"ה ללא השתדלות, ואקיים בעצמי את דברי הפסוק בתהילים: "שומר פתאים ה'".
מה היה כאן- מעיקרא מאי קסבר ר' ינאי ולבסוף מאי קסבר- וכי כאשר ר' ינאי העמיד את הספלים של המים הוא לא בטח בהשי"ת, לא יתכן.
אלא מה הפשט.
הקב"ה מנהל את העולם, ואנחנו בידו, ובעקרון הרי אפשר לסמוך עליו גם ללא השתדלות, ומהיכן נובעת חובת ה'השתדלות'? מהפסוק "וברכך בכל אשר תעשה", כי רצונו של מקום להנהיג את העולם בעטיפה של טבע, שהנס לא יהיה ניכר בעליל כדי שה'בחירה' של האדם לא תתבטל. על ידי ההשתדלות- הנס מתלבש בלבוש טבעי.
אבל כל זה שייך רק כאשר ע"י ההשתדלות אפשר להגיע לאותה מטרה- להלביש את מעשה השי"ת בלבוש טבעי, אבל, גם אם לאחר מעשה ההשתדלות אין את האפשרות לומר שהפרנסה או ההצלה הגיעה מחמת ההשתדלות, ואדרבה מחמת ההשתדלות נגרם הפסד ממוני גדול עוד יותר, אפשר לבטל את ההשתדלות ולהסיר את הקערות, אין בהם צורך. כך גם בסיפור שלי שעל ידי ההשתדלות קרה ההיפך, אני חייב חמשת אלפי דולר נוספים, הרי זה אות משמים שעלי להפסיק את ההשתדלות, רק לבטוח בהשי"ת.
גם אני הסרתי את הקערות מסביבי!
וכך באמת עשה והתנהג. את העונש שנגזר על אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם" קיבל על עצמו בזיעת היגיעה בתורה בתפילה ובמצוות. בזיעה זו וכיוצא בה, השלים את העניין בעמל יום יומי בלימוד תורה וקיום התורה.
(מתוך הספר 'ללא שם')