הרב עמרם בינעט
בשבועות האחרונים, אנשים רבים שואלים אותי שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. היא נאמרת בנימה מבודחת, השואלים בדרך כלל גם משמיעים צחקוק קצר אחריה, כדי שלא יחשבו שהם ממש רציניים, אבל אחרי הצחקוק הזה הם משתתקים, ומנסים לראות, אולי בכל זאת אוכל להשיב להם תשובה שתענה על שאלתם…
"מה ראית שם למעלה?" – זאת השאלה, ולא, הם לא שואלים אותי את זה בגלל שהם חושבים שיש לי רוח הקודש או שזכיתי למדרגת נבואה. עדיין לא… הם שואלים אותי את השאלה הזאת בגלל שבמשך זמן מה הייתי מחוץ לארץ החיים, בלי דופק ובלי נשימה, כפי שסיפרתי כאן באופן חלקי באריכות בשבוע שעבר.
לצערי אני נאלץ לאכזב את כולם, ולהשיב להם שאין לי מידע חדש בעניין. לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום! פשוט נשכבתי לישון במיטה, ואחרי כמה ימים התעוררתי בבית חולים מבולבל מעורפל, וסובל מכאבים כתוצאה מהצלעות שנשברו לי במהלך ההחייאה. בבית החולים שמעתי את הצפצופים של המוניטור, אחרי שהתעוררתי, ואת הטלפון שלא הפסיק לצלצל כי אנשים רצו לשמוע אם באמת התעוררתי ואם אני ממצמץ בעיניים שאומרים את שמי… חוץ מזה, לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום.
ואז מגיעה השאלה הבאה… "במאי זכית". איך זכית שקרה לך כזה נס גדול. 93 אחוז מהאנשים שנמצאים במצב שבו הייתי, בלי דופק ובלי נשימה, ממשיכים להישאר באותו המצב… מבין שבעת האחוזים שכן חוזרים לחיים, הרוב המוחלט נשארים עם נזקים ארוכי טווח, ורק שני אחוז מתאוששים ושבים למצבם הקודם, בלי שום פגיעה מוחית או תפקודית. אז איך באמת זכיתי להיות מאותם שני אחוזים.
הרי אנחנו יודעים שסטטיסטיקה היא מדע של 'הסתר פנים'. במקום לומר 'ברוך שעשה לי נס', מתחילים להתעסק עם אחוזים. כמה היה הסיכוי קטן, וכמה היה הסיכון גדול. אבל האמת היא שאנחנו מאמינים באמונה שלמה, שזה שחזרתי לחיים מגיע מהסיבה הפשוטה – הבורא יתברך לא רצה אותי אצלו, לפחות לא בשלב זה… הוא רצה אותי כאן, בארץ החיים.
למה באמת?
הקב"ה אומר לנו דבר מאוד חזק: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם! אף פעם לא תצליחו להבין אותי, אף פעם לא תצליחו לנחש מה אני חושב. זה בלתי אפשרי. כדי לנחש מה אדם חושב ולמה הוא עושה דברים, אנחנו צריכים להכיר את הכיוון שלו, את צורת החשיבה שלו ורק אז אנחנו יכולים להעריך, אבל אנחנו הרי לא מכירים את צורת החשיבה של הקב"ה, כי לא מחשבותיו מחשבותינו. הוא פועל בצורה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים, ולכן זה קצת מגוחך לנסות לנחש למה קורים דברים.
מצד שני, הקב"ה גורם לנו מקרים שונים, כדי שנפיק מהם לקחים. הוא לא מדבר איתנו פה אל פה, וגם לא בחלום ובחידות. הוא שולח לנו רמזים, איתותים, ואנחנו צריכים לנסות ליישר את דרכינו ולצעוד בדרכיו.
אני חושב שמה שעשה לי הקב"ה נועד לטלטל אותי ולהסביר לי שמשהו לא בסדר. הרי זה לא שלא נבדקתי קודם לכן אצל הרופאים. אני התלוננתי על צרבת חריפה ורופא המשפחה שאליו הלכתי העריך שייתכן שזה קשור ללב. הוא שלח אותי לעשות בדיקת אק"ג, הפנה אותי ל'טרם' וגם לחדר מיון, נבדקתי בשבוע לפני שאירע ה'דום לב' לא פחות משבע פעמים בבדיקת אק"ג, ועוד בדיקות שונות ומשונות, ובכל הבדיקות יצאו תוצאות תקינות לחלוטין!!! רק הכאב המשיך, הצרבת הציקה מאוד, עד שהתברר שהתחושה היתה נכונה, כשהלב פשוט הפסיק לפעום.
אקדים ואומר שאני מדבר בעיקר על עצמי אבל שמתי לב שאנשים אוהבים לפעמים להטות אוזן ולשמוע מה אחרים מדברים אז בבקשה, אתם מוזמנים להקשיב…
אם ניקח לרגע את מה שקרה לי וננסה להפוך את זה משל לשמירת התורה והמצוות שלנו. לפעמים קורה שבנאדם מרגיש שמשהו לא בסדר איתו ברוחניות. הוא לא מתקדם, אפילו קצת שוקע. הוא לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה, מה הסיבה? הוא בודק את עצמו בנושא אחד ובנושא שני, והכל נראה לו תקין – אסור להתפתות למחשבה הזאת. חייבים להמשיך לבדוק עוד ועוד, לפני שיהיה מאוחר מדי.
לגופה של שאלה, למה חזרתי לחיות, למה זכיתי שקרה לי כזה נס גדול? אני חושב שהתשובה נעוצה בנושא של זיכוי הרבים, ואני אסביר את עצמי.
כולנו מקיימים מצוות ברוך ה', אנחנו בדור שבו התרבה קול התורה והתרבו ארגוני החסד, אבל לכולנו יש נגיעות אישיות. אנחנו חושבים על עצמנו והילדים שלנו, מקיימים את המצוות כי אנחנו רוצים שכר, אנחנו רוצים שיהיה לנו שם טוב, שהילדים יקבלו דוגמה חיובית, שנוכל לעשות שידוכים טובים, שאנשים מסביב יעריכו אותנו, וכן על זה הדרך, לכל אחד ואחד מאתנו יש 'נגיעות', במצוות שהוא מקיים, וכמובן שה'נגיעות' הללו מורידות למרבה הצער מערך המצווה.
אבל יש דבר אחד שבו ה'נגיעה' לא יכולה להוריד שום דבר. כשאתה מזכה מישהו אחר. הרי אם אני מוסר שיעור ומישהו אחר יושב מולי ומקשיב, יש לי חלק בתורה שלו. נכון שלי עצמי יש נגיעות, אבל הוא מקשיב לי ומקבל ממני, והזכות שלו נזקפת גם לזכותי.
תשאלו, הרי גם לו יש נגיעות? ובכן, כנראה שזה נכון, אבל הנגיעות האלו הן שלו, לא שלי, ולכן החלק שלי בלימוד שלו נשאר שלם בלי שום חיסרון.
אם כך, יש לי את הזכויות של היהודים היקרים שמאזינים לשיעורים שאני מוסר בדף היומי בבלי, בדף היומי ירושלמי, וב'עמוד היומי' התוכנית החדשה של 'דרשו' שב"ה הביאה עשרות אלפי לומדים נוספים.
הזכות הזאת, נשארת נקייה ללא נגיעה, ואגב, זאת זכות שכל אחד ואחד יכול לזכות בה. גם אני לא הייתי מתאים למסור שיעורים, עד שפשוט התחלתי למסור. לא חלמתי ולא תכנתי להיות מגיד שיעור, לא בבבלי, ובוודאי לא בירושלמי. אבל הקב"ה אינה לידי הזדמנויות, ואני פשוט אמרתי לו תודה רבה, ולקחתי אותן בשתי ידיים…
אבל יש משהו שהרגשת הלב שלי היא שהוא עוד יותר חזק ושבזכותו באמת קרה לי הנס הזה. אמירת התהילים של ילדי תשב"ר, היא זאת שעמדה לי.
זה התחיל לפני שנים, בא אלי יהודי ואמר לי שהוא רוצה להקים איזו יוזמה לעילוי נשמת קרובו, ובסייעתא דשמיא חשבתי לפתוח 'חברת תהילים', לאסוף ילדים שיאמרו תהילים בימי שישי, בערב שבת. ומאז ב"ה כל שבוע מגיעים כאלף ילדים(!) לאמירת תהילים. לשם כך אני מפעיל מערך של אחראים 'משגיחים' שמסיירים בין הילדים, מעודדים אותם לומר את התהילים בקול, מחלקים להם כרטיסי הגרלה ולבסוף כמובן גם ממתק לכל ילד.
מאות רבות של ילדים נוספים ובעיקר ילדות, אומרים תהילים בבתים, תוך האזנה לשידור החי שלנו, בקו טלפון ייעודי (02-3722-149 שלוחה 9), וב"ה זה עובד בצורה קבועה הודות לתרומות נדיבות של יהודים מכל קצווי הארץ והעולם, מכל הקהילות והמגזרים, הפלא ופלא!
מה מיוחד בזה יותר משיעורי הגמרא? שני דברים. קודם כל מדובר בשעה שבלי ה'חברת תהילים' הזאת, 99 אחוז מהילדים הללו לא היו עוסקים בלימוד או באמירת תהילים. יום שישי בצהרים, אחרי שסיימו את הלימודים בתלמוד התורה, מה הילדים עושים? הולכים הביתה, אוכלים ארוחת צהרים ומתחילים לריב עם האחים והאחיות שלהם עד שאמא צועקת עליהם שייכנסו להתקלח וילכו לנוח…
אז קודם כל יש כאן ניצול זמן שלפני כן היה 'מת', חסר כל משמעות רוחנית, ועכשיו הוא מנוצל לדבר שבקדושה, לאמירת תהילים.
בנוסף, צדיקי הדורות אמרו שהסיבה שתפילה 'תינוקות של בית רבן' נשמעת טוב יותר, היא בגלל ש'אין להם נגיעות'. ילדים הם ילדים, לא חושבים יותר מדי. אמרת לו שזאת מצווה לומר תהילים, אז הוא אומר תהילים. כמובן שהוא רוצה לקבל ממתק, אבל ממתק הוא יקבל גם אם הוא ישב ולא יגיד כלום, הרי לא אומרים לילד "לך מפה, לא תקבל ממתק כי היום לא היה לך מצב רוח לומר תהילים בקול…", את הממתק אנחנו נותנים לכל מי שהשתתף ולפחות לא הפריע. אז מה גורם לילד לומר תהילים בקול ובהתלהבות? הרצון שלו לקיים את המצווה, כי אמרו לו שזה עושה נחת רוח לבורא יתברך.
ומכאן אנחנו חוזרים למה שדיברנו עליו מקודם. גם אם לי עצמי יש 'נגיעות' ו'פניות', לילדים אין! וכשאני מזכה אותם, הם בעצם מזכים אותי בכפל כפליים, וגם מצילים לי את החיים…
ולכן, המסר שלי מכל הסיפור הזה הוא להוסיף ולהתחזק בזיכוי הרבים, כל אחד כפי יכולתו. מי שיש בכוחו לומר שיעורים, שיארגן שיעורים! מי שיש בכוחו לארגן ילדים לאמירת תהילים, שיארגן! ומי שלא, יכול לתמוך באלו שכן עושים את זה, לתרום לארגונים של הרבצת תורה, קירוב רחוקים, וארגונים שמרבים תורה בישראל.
בהזדמנות זו אמליץ למעוניינים לתרום גם לארגון 'ענני' שזכיתי להקים ולתפעל בחסד ה' עלי, כדי שהזכות הזאת של אמירת תהילים תהיה גם שלכם!
אפשר ליצור איתי קשר ב- 0527653990, וכמובן אפשר להנציח שמות ולבקש 'מי שברך' מיוחד בזמן אמירת התהילים, כדי שלמעלה מאלף ילדים יזכירו את שמות יקירכם בתפילה להצלחתם ולבריאותם השלמה.