על האדם לעשות את אשר ביכולתו
במשך מאה ושמונים שנה נמק עם ישראל תחת עול היוונים וייחל לתשועת ה'. מן השמים המתינו בסבלנות עד שמתתיהו הזקן ועמו קבוצה בת שנים-עשר איש, קמו ויצאו למלחמה הכי משעשעת שהתרחשה בתולדות העמים. שנים-עשר איש יצאו לקרב כנגד חיל גדול שאין לו שיעור. שנים-עשר איש כנגד צבא ארצות הברית עם כל המפציצים, ספינות הקרב ונושאות המטוסים…
הגדוד של אליפורני בלבד מנה מאה ועשרים אלף גיבורי מלחמה, עשרים ושנים אלף קשתים, וגמלים נושאי מזונות עד אין מספר. באותה עת הגיע לארץ ישראל מפקד יווני בשם גסקלגס, מלווה בשמונים אלף גייסות, ואמר לחשמונאים: "שוטים, יש בכם י"ב איש שיעשו מלחמה עם חיל שאין לו שיעור?!"
ובאמת, על פי דרך הטבע לא היה לחשמונאים כל סיכוי להביס את היוונים. אולם מתתיהו קם ואמר: 'אני עושה מה שאני יכול, ואת השאר אני משאיר בידי הקב"ה!'
זהו המסר שאנו למדים מחג החנוכה. על האדם לעשות את כל שביכולתו לעשות, והשאר ייעשה על ידי הקב"ה.
את אותו מסר אנו למדים מהדלקת הנרות במקדש בחנוכה. בידי החשמונאים היה פך שמן טהור שהספיק ליום אחד בלבד, ולעשיית שמן חדש נדרשו לפחות שמונה ימים. החשמונאים היו יכולים לומר: 'בשביל מה להתחיל להדליק את המנורה, מה נרוויח מזה? הרי בין כה וכה המנורה תשוב לשממונה לאחר יום אחד!' אבל במקום זאת הם אמרו: 'אנחנו עושים מה שאנו יכולים, יש לנו שמן ליום אחד, הבה נדליק את המנורה ליום אחד!' וכאשר אדם ממלא את תפקידו ועושה את מה שביכולתו, הקב"ה מסייעו ומשלים את המלאכה.
את זאת אנו מפרסמים בחג החנוכה, ולפיכך נקבע הנס להתפרסם לדורי דורות
הקשר בין נס חנוכה להשלכת יוסף לבור
בגמרא (שבת כא ע"ב) מובא: "דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב 'והבור ריק אין בו מים', ממשמע שנאמר 'והבור ריק' איני יודע ש'אין בו מים'? אלא מה תלמוד לומר 'אין בו מים', מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
לכאורה נראה, כי שתי המימרות שהובאו בשם רבי תנחום אינן קשורות אחת לרעותה, שהרי מה הקשר בין דיני חנוכה לבורו של יוסף?
מבאר בעל ה"זכרון מנחם", שהיה מקום להקשות על ראובן, כיצד הוא תכנן להציל את יוסף מאחיו שביקשו להורגו? במה יועיל הדבר אם לא יהרגו את יוסף ותחת זאת יזרקו אותו לבור מלא בנחשים ובעקרבים?!
אלא, שראובן אמר בלבו: אם האחים יהרגו את יוסף בידיים זהו רצח וודאי. לעומת זאת אם הם יזרקוהו לבור – יהיה ליוסף סיכוי של אחד ממאה להינצל. וכיון שזה כל מה שהיה ביכולתו של ראובן לעשות, הרי שזה תפקידו ואת זאת הוא עושה, כשאת השאר הוא מניח בידי בורא העולם.
ומאחר וזהו המסר הנלמד גם מחנוכה, הובאו המימרות בעניין ראובן ובעניין חנוכה בחדא מחתא, כי משתיהן ניתן להפיק את אותו לקח: על אדם לעשות מה שביכולתו ולהשאיר את היתר בידי הקב"ה!
הקב"ה אינו מחפש תוצאות אלא מעשים
לאחרונה נערך דין תורה מעניין, שהתגלע בעקבות מעשה שאירע בכולל גדול המונה כשבע מאות אברכים:
לקראת סיום סדר ב', נזכר ראש הכולל כי בעוד כשעתיים וחצי אמור להתקיים בהיכל בית המדרש כינוס חשוב מאוד. מבט חטוף ברחבי בית המדרש הספיק לו כדי לקלוט שבלתי אפשרי לערוך את הכינוס במצב הנוכחי. על השולחנות והסטנדרים נערמו ספרים כחול אשר על שפת הים. כרכי גמרות, ספרי מפרשים, ראשונים ואחרונים, היו מגובבים זה על גבי זה בשלוש קומות, שנותרו על מקומן מלפני יומיים שלושה, ומשבוע שעבר…
ראש הכולל סקר את ערמות הספרים בייאוש ולפתע הבזיק בו רעיון. הוא פנה לאחד האברכים ואמר לו: "שמע, הרי אתה בעל כח, יש לי בקשה אליך. במשך השעתיים הבאות אתה עובד בלי הפסקה ומסדר את כל הספרים במקומותיהם, ובתמורה אשלם לך שכר הגון על עמלך!"
"הייתי שמח לעזור!" התנצל האברך, "אבל אני ממש ממהר הביתה, זה פשוט לא שייך!"
"אתה יודע מה", הציע ראש הכולל, "תעבוד במשך שעתיים כמו שצריך, ובעד זאת תקבל חמש מאות שקל. חמש מאות שקלים טבין ותקילין תמורת שעתיים עבודה!"
האברך הסכים להצעה וקיבל על עצמו לדאוג לסידור בית המדרש על מתכונתו. לאחר תפילת ערבית, בפרץ של יוזמה, ניגש האברך למרכז בית המדרש, הלם על הבימה וקרא בקול: "מורי ורבותי, ישבנו ולמדנו בספרים כל היום, כיצד אפשר ללכת הביתה ולהשאיר את הגמרא והרשב"א על הסטנדר?! איזו חביבות זו כלפי הספרים הקדושים?! האם זה לא ביזוי כבוד התורה?!"
האברך שהיה בעל כח דיבור, נשא במשך שלוש דקות דברים חוצבי להבות אש והכריז: "אני מבקש שכל אחד ייקח רק שלושה ארבעה ספרים, וכמובן שאין על זה 'בל תוסיף', אפשר לקחת עוד כמה ספרים, ולהחזירם למקומם!"
לא עברו חמש דקות וכל הספרים היו מונחים אחר כבוד בארונות, והיכל בית המדרש היה מסודר להפליא. לאחר עשר דקות, כשציבור האברכים עזב את בית המדרש, פנה האברך לראש הכולל ותבע את שלו: "כבוד הרב, אפשר בבקשה לקבל את חמש מאות השקלים המובטחים?"
"בשום אופן לא!" פסק ראש הכולל, "אני לא נותן חמש מאות שקל בשביל חמש דקות! אולי אתה דרשן מופלג, אבל גם הדרשנים הגדולים ביותר לא מקבלים חמש מאות שקל על חמש דקות עבודה. מצטער מאוד, אבל אני לא מתכנן לשלם לך פרוטה שחוקה!"
אולם האברך הצעיר המשיך בשלו: "כבוד ראש הכולל, אתה לא צריך שאני אזיע, אתה לא צריך בגדים רטובים, אתה צריך אולם מסודר. קיבלת אולם מסודר, מה אכפת לך? ואם הייתי עושה פה סדר עם מופת על ידי אמירת שם המפורש?!"
כשלא הגיעו לעמק השווה, פנו הדניים לדין תורה אצל אדם גדול, אשר פסק כי הצדק עם האברך. מגיע לו שכר על פועלו, כיון שלמעשה ראש הכולל קיבל את מבוקשו ובית המדרש סודר כראוי.
אבל ודאי שבעולם האמת, הקב"ה לא מחפש תוצאות, הוא מחפש את הפעולות שהאדם עשה בעצמו. אם התקדמת, אם עשית פסיעה קטנה כפי יכולתך, כבר רצוי הדבר לפני ה' יתברך!
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ
לא לחינם נסמכה לחנוכה פרשת וישב, בה עוסקת התורה בחלומות שר האופים ושר המשקים.
שר האופים חלם כי על ראשו מונחים שלושה סלים, ובסל העליון מונחים מכל מאכל פרעה, והעוף אוכל מהסל. כאשר שר האופים סיפר את חלומו, פתר לו יוסף כי הוא עתיד למות בתליה.
בפשטות, יוסף ידע זאת משום שטבע העוף לחשוש מאדם חי, ואם בכל אופן אכלו העופות מהסלים שעל ראש שר האופים, סימן שמדובר היה באדם מת.
ובדרך צחות ביארו, כי שר האופים חלם שיש על ראשו סל מלא במיני מאפה, בורקסים, רוגלך וסופגניות, וכל מי שיש לו בראשו כל כך הרבה אוכל, אין לו בשביל מה לחיות, חבל על החיים שלו, וממילא ברור שהוא עתיד להסתלק מן העולם…
ברם על פי הדברים שביארנו ניתן לבאר באופן אחר. שר האופים ישב בבית סוהר כיון שנמצאה אבן במאפה המלך. בוודאי שבמהלך הזמן בו הוא ישב בבית הסוהר, הוא עשה תשובה והיכה על חטא. לפיכך, כשראה בחלומו ציפור המנקרת את מיני המאפה, היה עליו להרים את ידו ולשלח את העוף, כדי שלא יחדיר זוהמה במאכלי המלך. אבל בפועל, שר האופים לא נקט בכל אמצעי כנגד העוף המכרסם את מאפי המלך. הוא לא התקדם למעשה, כיון שהיה פער בין הראש לגוף, בין הראש ללב. לכן אמר לו יוסף במדה כנגד מדה: "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ" (בראשית מ, יט).
לעומת זאת שר המשקים חלם: "וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה" (שם יא). הוא חשב מה ניתן לעשות בפועל, ואדם החושב איך הוא מתקדם – נידון לחיים. לכן פתר יוסף את חלומו לטובה וניבא: "בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ" (שם יג).
בלי ספק, לא נדרש מאתנו לעשות מעשים מופלאים כפי שעשו החשמונאים, אבל עם זאת אין אנו פטורים מלהתקדם כפי יכולתנו. הגמרא (שבת קה ע"ב) אומרת: "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד".
רמז לכך ניתן למצוא באותיות המילה 'יון'. בתחילה נראה היצר הרע כאות י' קטנה, הוא רק אורח, 'אני יכול להתארח אצלך לכמה ימים בודדים?…' אך כאשר הוא נכנס אליך הביתה, הוא הופך לאות ו' ונהיה כבר חצי בעל הבית. לאחר מכן הוא נכנס עוד יותר, הופך לאות ן' ונהיה בעל הבית היחיד, בעוד האדם עצמו הופך לאורח…
עלינו ללמוד מדרכי היצר הרע ולהשתמש בהן לחיוב, בבחינת "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ" (תהלים קיט, צח). אין לנו לקחת הכל בבת אחת אלא להתחיל עם צעד קטן, ולאחריו עוד צעד ועוד צעד עד שנגיע לשלמות אמיתית.
(רבי חזקיהו קרלינשטיין שליט"א)