"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" (מד, יח)
מצינו כאן כפילות של התיבה "אדוני".
עוד יש לשאול ולהבין, מה הכוונה "ויגש" – גישה זו מה היא, מה משמעותה?
במדרש רבה כאן הובאו כמה דעות מהי אותה גישה האמורה כאן, ואחת מהן – "רבנן אמרי: הגשה לתפלה". וכפי שמצינו באליהו הנביא שנאמר בו: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר: ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל" (מלכים א יח, לו), הרי שגישה זו תפילה.
איזו תפילה היתה ליהודה, ומתי הוא התפלל?
תשמעו דברי הקדמה.
כאשר אסתר המלכה באה אל אחשורוש בפעם השניה, בשעה הגורלית, היא התחננה: "נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו אני ועמי".
המלך שאל: מי הוא זה ואיזה הוא?
כתוב בגמרא (מגילה טז ע"ב) שבקשה לומר "אחשורוש הרע הזה", בא מלאך ודחף את ידה שתצביע על המן.
שואל הגאון מוילנא, מה היא תכננה וחשבה לעצמה, הרי אם היתה אומרת "אחשוורוש" – היו הורגים אותה!
מבאר הגר"א, כי מצאנו שהצדיקים, כאשר הם מדברים למלכים, ממש בעת השיחה לפני המלך, הם פונים לקב"ה. כך מצאנו בדניאל, כך בנחמיה, וממילא כך באסתר הצדקנית. דניאל דיבר לנבוכדנצאר ואמר לו "מרי חלמך" והגמרא (שבועות לה ע"א) אומרת שאלו היו דיבורים לקב"ה, ושונאך זה נבוכדנצר…
הוא עומד מול נבוכדנצר, החושב שהוא מדבר אליו, ובאמת הוא מדבר לקב"ה. כך דרכם של צדיקים.
עתה נשוב לענייננו. "ויגש אליו יהודה". ידוע ידע יהודה כי נמצא הוא בארמונו של משנה למלך מצרים הגוי, ובאותם רגעים קשים הוא נגש אליו – "אין הגשה אלא לתפילה".
הוא מתפלל אל הקב"ה באותן שניות ממש "ויאמר בי אדוני" – הקב"ה. אני מבקש ממך "ידבר עבדך דבר באזני אדוני" – המשנה למלך, שהדיבורים שלי יישמעו באוזניו.
בכך יובן פירוש כפל המילים. "בי אדוני" הראשון, זה בורא עולם, והשני, "באוזני אדוני", הכוונה ליוסף. יהודה אמר: אני מבקש ממך, ריבונו של עולם תסייע לי, שהדברים יתקבלו באוזני יוסף.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל – יחי ראובן)