חודש "טבת", אשר בשמו רמוז ירמוז לנו, כי חובה הוא על איש ישראל להבין ולדעת נכונה שהכל אך ממנו יתברך בא לנו מבלי סיבה זולתו, וכל מה שה' עושה בעולם זה לטובתינו, גם כל המאורעות העוברים על האדם הכל לטובתו השלימה והניצחי בהשגחה המלאה מאת השי"ת.
ואף גם זאת מה שנראה לו מתחילה לרעתו, הכל מסובב מן השמים לטובתו העתיד והנצחי, להכשיר אותו לקבלת הטוב והשפע.
ומודעת זאת היא מש"כ בספה"ק 'תורת אבות', שבשעה שאדם רואה ומכיר בהשגחתו ית"ש, עליו לתת שבח והודאה מיוחדת להשי"ת על אשר הראה לו בעיניו את ההשגחה, שהרי באותה מידה יכולה היתה השגחה פרטית זו להיות מכוסה בדרך הטבע, וא"כ הרי זה מחסדי השי"ת שייעשה בדרך נס כדי שתתגלה לעיניו השגחת הבורא ואהבתו המיוחדת. אך לא כן האדם שחי תמיד עם רגש של תחושה שהכל גם הכל הוא אשר נעשה טובות ה' עמו, ערב ובוקר וצהרים, האדם הזה מודה להקב"ה בכיסופין והשתוקקות תמידין כסדרן בכל יום ובכל עת ובכל שעה, ואשר על ידה גם ממשיך ברכה ורפואה, והצלה נפלאה ומהירה לכל מיני מחלות קשות ורעות, ובכוחה להשפיע בריאות נכונה, וחיים טובים ארוכים ונעימים.
אספר מעשי י-ה, ממה שבדידי הוי עובדא
אספר מעשי י-ה, ממה שבדידי הוי עובדא, היה זאת פעם בעת היותי בחו"ל לצורך דבר מצוה, נזדמן לי שנשתהיתי ימים מספר במחוז חפצי, ועדיין לא מצאתי בן לוי' הגון להצטרף אלי בחלותי פני עשירי עם, לזכותם במצות הצדקה, ועל כן נתעכבתי מלהגיע לתכלית המצופה, או אז תפסתי אומנות אבותי, והוליכוני רגלי לבית התפילה, לשפוך לב כמים קדם רבון העולמים, ואתחנן לפני ה' בכל לב שיעזור לי למלאות שליחותי ותכליתי, ומיד בסיום תחינתי עלה בדעתי שלכל הפחות אלך לביקור אצל אדם ישיש חשוב מאד, בכדי לשמוע ממנו נגוהות מהוד קדומים, מאשר ראה וחזה אצל הצדיקים שבדור הקודם. ואעל אליו לביתו, והלה כבר היה בא בימים למעלה מבן תשעים, אשר בקושי הצליח להניע אברי גופו לילך מהכא להתם בכוחות עצמו, והחילותי בדברי לדלות ולשאוב מאוצרות ידיעותיו, אך באמצע שיחתנו הפסיקני בשאלתו על מה ולמה הגענו לפה וכו', נו.. מה התכלית? האם הנך מצליח בשליחותך? ואען לו האמת כמסיח לפי תומי, שלעת עתה עדיין לא מצאתי מי שיעזור לי. ויאמר האיש- הלא אתה כבר מתכונן לחזור לביתך, והיאך תחזור בידיים ריקניות, אניחה לי ואעשה עבורך כמה שיחות טלפון לרעי וידידי. והנה לנגד עיני ולגודל השתאותי, לא איחר האיש לעשות את הדבר, ומתוך קושי רב הוציא את הטלפון מכיסו, והתחיל להתקשר להרבה ממכריו, והיו כל האנשים האלו מתמיהים ומתפעלים באומרם כל אחד בלשונו: איזה זכיה יש לי שכבודו מתקשר אלי?
ויען להם אותו זקן נכבד בשנינותו הרבה, "נו, תיכף נראה אם זו אכן זכיה אצלך". וכך עזר לי להתרימם בסכומים נכבדים בס"ד. ואף הגדיל ה' לעשות עמנו, כאשר אחד מנדיבי העם שזכה לשיחת הטלפון, התפעל מאד מהשיחה, ויתמה ויאמר – הרי אני מכיר אתכם כבר חמישים שנה ולא קרה מעולם כדבר הזה שהתקשרתם אלי, וכשראה האיש גודל התפעלותו ביקש ממנו סכום גדול לצורך המצוה, ועל אתר הסכים הנדיב לפנייתו בלי שום טענה ומענה.
דעו לכם שאף פעם בחיי לא עשיתי כדבר הזה!…
וכך ראינו במשך שעה ארוכה חסדים גלויים ומוחשיים, ולא נח הישיש הנכבד בפנותו אלי בכל שעה ברצונו להוסיף ולהרבות בסכומי הצדקה הנאספים. ובאותה שעה חשבתי לעצמי, הנה בעזרת הבורא כל עולמים, הקרה לי ה' בדרכי "גוטער יוד", שמסתמא היה מתעסק במשך כל ימיו בחסדים כאלו. אך לאחר שנפרדתי ממנו והייתי בדרך החוצה, צעק לעברי באומרו: ר' אברהם חיים, דעו לכם שאף פעם בחיי לא עשיתי כדבר הזה!… אז ראיתי עין בעין את יד ה' והשגחתו עליי, שהלא בלי דיבוריו אלו, היו הרגשותי ורעיוני שונים לגמרי, שאז הייתי סובר בדעתי שכך הוא דרכו מימים ימימה, לעשות חסדים טובים בכגון אלו עם הזולת, שהרי מסתמא איש חסד הוא… ואין זה חידוש כל כך בעשותו לי צדקה וחסד גם בגיל הזה, ועכשיו נתברר הדבר כי מאת ה' היתה כל זאת, וכי נפלאת היא בעיננו.
ברם לא מן הדבר הזה התרגשתי בכל מאודי, אלא עיקר התפעלותי היה, האיך יהודי שהוא למעלה מבן תשעים, ושכל תנועה קשתה עליו ללא עזרה, ובכל זאת רוח חיים חזקה פועמת בקרבו לקיים מצות גמילות חסדים, למרות שלא היה רגיל בה – כדבריו האחרונים… והענין הוא, כי כשיש לו להאדם בטחון חזק בה', יכול השי"ת להפוך אף לב של יהודי בן תשעים שייצא מגדרו בשביל לעזור ליהודי אחר שלא כהרגלו, וכ"ש כשזה למעלה מכוחותיו הגופניים. ועל האדם לאחוז במידה נעלה ונשגבה זאת, להתחזק באמונתו יתברך, כי כאשר האמונה מאירה לאדם אז הוא לעולם אינו חש בודד, כי מרגיש מושגח ומונהג בהשגחה עליונה שהוא א-ל חי וקיים, ואינו מפחד כלל כי הוא נמצא ביד ה' לגמרי.
כשאני מספר זאת לילדיי ולנכדיי – הם מסתכלים בי כחסר דעה
ונפלא הוא הדבר לעיני המתבונן, אשר גם בימי מלחמת העולם השניה שבהם היה שורר הסתר פנים נורא ביותר, הרי שאלו שההשגחה רצתה שישארו בחיים, ראו בעיניהם ניסים גלויים. כפי שסיפר לי ידיד ותיק וחסיד הר' שלום אלתר מארק ז"ל, ממה שעבר עליו בשנות הזעם בימי צעירותו בתקופה הנוראה במחנות הריכוז, שבשעה שעמדו כבר על סף סיום המלחמה, כאשר הרוסים היו רודפים אחר הדייטשין מגבול פולין עד דייטשלאנד, והיו הדייטשין ימ"ש בורחים יחד עם היהודים ברגל במשך כמה חודשים. ובאותם הימים ארע לפעמים שלא היה ישן כלל, וגם לא הכניס דבר מאכל לפיו במשך כמה ימים, והוסיף לאמור בזה"ל: "כשאני מספר זאת לילדיי ולנכדיי – הם מסתכלים בי כחסר דעה שהלא מפורש בגמרא [נדרים טו.] אמר רב יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר, וכיצד זה יתכן שלא ישנתי זה כמה ימים ברציפות?".
עניתי ואמרתי לו (עפ"י ביאורו של הפמ"ג [יו"ד סימן צא משב"ז ס"ק ז בד"ה מה שיש לחקור] שמקשה על המחלוקת בין רב לשמואל אם עילאה גבר או תתאה גבר [פסחים עג ע"א], דלכאורה איך אפשר לחלוק בדבר המציאות, והרי לא יתכן לומר ששניהם אמת, ומבאר דעיקר פלוגתתם היא מה גובר ברוב הפעמים, שרב אומר שברוב המקרים העילאה גובר, ושמואל סובר שעל פי הרוב התתאה גובר. ובדרך זו ניתן לומר גם בענייננו,) שבאמת עפ"י הרוב בלתי אפשרי לחיות באופן כזה, אך ישנם גם מקרים יוצאים מהכלל, שהם המיעוט, שיכולים לחיות ללא אכילה או שינה בזמן כזה. ואליבא דאמת נומר כי כל מי שנשאר שם בחיים, נעשו לו ניסים נפלאים גלויים ונסתרים בהשגחה מלאה, ולא יפלא שה' נתן בהם כוחות על אנושיים לשרוד את המאורעות הנוראים, בכדי להישאר בחיים.
וזה מכבר באים לפניי רבים השואלים
ואת זאת צריך להיאמר כי רואים אנו היום שיש ב"ה תורה ותפילה, ודקדוקי מצוות שהיו פעם נחלתם של יחידי סגולה בלבד, וכיום הם נחלת הכלל, אבל דא עקא שמרוב רגילות שוכחים את כוונת הלב, ומסיחים דעתם מגדלות הא-ל שהיא העיקר אשר ה' דורש מעמנו, כיון שעל ידי הכרה בגדלותו יתברך מתחדש בכל פעם לעשות רצון בוראנו בסור מרע ועשה טוב.
וזה מכבר באים לפניי רבים השואלים, על מה ולמה בחרתי לדבר כל כך על עניני אמונה ובטחון דייקא. ואען ואומר, דהנה אחד מעיקרי הדברים החסרים היום הוא, הרגשת ה' והידיעה וההכרה האמיתית במציאותו, והאמונה החזקה בו, והן אמת שעושים ומקיימים המצוות, אך זה נעשה כמצות אנשים מלומדה, ושוכחים מעיקר המטרה וההבנה לפני מי אנו מקיימים המצוות, גם אם לא וידעת היום והשבות אל לבבך, אי אפשר לבוא לאהבה את ה' יתברך, וכמו"ש הרמב"ם 'אין האדם אוהב את הקב"ה אלא בדעת שיידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט ואם הרבה'.
ומי שעיני שכל לו מבין נכונה להעריך ולייקר את עבודת הקודש של התבוננות ברוממות השי"ת, להיות מסתכל כלפי מעלה למצוא את השי"ת בכל עת ורגע, כי לפי מה שידבק עצמו בתשוקה נפלאה אל הבורא ולבו ובשרו ירננו אל אל חי, כך יתלהב ויתעורר בתפילה לאל עליון, לפעול בזה ישועות גדולות, גם כאלו של למעלה מן הטבע, כי לפי האמונה שיש לו לאדם כך פועלת תפילתו.
והנה שורש האמונה הפשוטה ויסודה היא, כפי מה שנתפרסם המנהג של איזו קבוצה בעיה"ק ירושלים, שאם קורה חלילה שאחד מבני המשפחה אינו חש בטוב, אין הם משימים פניהם ומגמתם מיד לדרוש ולחלות פני הרופאים, אלא מתפללים יחדיו בחזקה לה', כי ממנו הישועה. ומי שחננו ה' בבינה יתירה מבין כי עצה היעוצה להיוושע בכל דבר הוא להוציא דיבור מלפני השם בהתקשרות ובדביקות גדול כי ממנו הישועה, ומי יתן לבבינו זה להתעורר בעבודת הלב זו תפילה, שהם מהדברים העומדים ברומו של עולם, להעלות את התפילה אל הבורא, כי שם ציווה ה' את הברכה לפעול ישועה ורחמים.
אספר עובדא על הרה"ק ר' מרדכי מנעשכיז זי"ע
וכדי לסבר את האוזן בזה כמה אמת הוא הדברים אספר עובדא על הרה"ק ר' מרדכי מנעשכיז זי"ע, שפעם הגיע אליו חולה מסוכן לבקש ברכה. אמר לו שיסע לעיר אניפולי כי שם יש רופא גדול. הלה הלך ונסע במשך חודש ימים, ובהגיעו לשם שאל את תושבי המקום היכן גר הרופא הגדול, צחקו עליו כל בני העיר – הלא אין כאן בעיר רופא כלל, וכך הלך מאדם לאדם ומכולם קיבל תשובה זהה.
ואז שאלם: אם כן מה אתם עושים כשיש לכם חולה ח"ו? ויענו לו פה אחד – אנו מתפללים לה'! או אז הבין את תשובת רבו, – כי זהו הרופא האמיתי שבידו הרפואה לכל המחלות, כי האלקים יעננו בקול תפילת האדם הבאה ממעמקי הלב פנימה מתוך תמימות האמונה. ובזה צריך כל אדם לחזק את עצמו, ולידע שכל תפילה שיוצאת מן הפה והיא מעומקא דליבא פועלת גדולות ונצורות, ואין זה משנה מי המתפלל, ומה מצבו ברוחניות באותו זמן, שהרי מדרך האב לשמוע לעולם לבקשת בניו, וכבר אמר הכתוב 'כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [במדבר לה, לד], על כן לא ייבוש ולא יכלם לעמוד בתפילה אמיתית מול אביו שבשמים, וישמע לו ורפא לו.
(מתוך החוברת 'שפת חיים' חודש טבת)