עמוד היומי עם גישמאק : השמש… הרי זה אוכל עמהם
שאלה. בשו"ע (או"ח סימן קע ס"ג) נאמר: "משיירין פאה בקערה כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש". א. בימינו אין דרך השמשים לאכול משיירים אלו. האם חייבים להשאיר פאה? ב. בפירות שביעית האם חייבים להשאיר בהם פאה?
תשובה. א. בכף החיים (סימן קע) כתב בשם ספר "שער המצוות" שכתב בשם האר"י: דאין חשש בזה בזמן הזה, לפי שטעם שיור הפאה מפני איזה עני שיבא בתוך הסעודה, או ג"כ להשאיר חלק לשמש המשרת בסעודה ולכן כיון שמשיירין בקדרה אחר שנתנו לפני בעל הבית לאכול חלק אשתו ובני ביתו די לו בשיור פאה זו. ובפרט שאין עתה נוהג אצלנו ענין עניים הבאים בתוך הסעודה ולא ענין השמש, ולכן אין דין זה נוהג עתה כלל, עכ"ל. והנה במשנ"ב לא הביאו וצ"ע לדינא.
והנה בתוס' (עירובין דף נג ע"ב ד"ה משיירין) כתב דצריך לשייר בגלל דרך ארץ, ולפי טעם זה יש מקום לשייר גם בזמן הזה. ואולי סובר המשנ"ב דב' טעמים איכא. ומכיון דחז"ל תיקנו בגלל השמש לא נשתנה הדין.
והנה "המגילת אסתר" כתב בספר המצוות, דמצוה לאכול פירות שביעית, אם כן לדבריו יתכן שבפירות שביעית ליכא להאי הלכתא דמשיירין פאה בקערה. ואפילו לדעת החזון איש (שביעית סימן יד סק"י) דהוכיח דליכא מצוה לאכול פירות שביעית, בכל זאת אם אוכל את הפאה כדי שלא יבא לידי הפסד, אין בזה כל עוולה. ואין בזה גם חשש של "דרך ארץ", כי בתורה נאמר על פירות שביעית: לאכלה ולא להפסד.
וכל שכן בערב פסח אין להשאיר פאה חמץ אם לא יאכלנה השמש מיד, ויעויין בשו"ע (או"ח סימן תמד ס"ד) שכתב: אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו. [ונראה דהוא הדין בפירות תרומה].
(חשוקי חמד)
הרה"ג רבי זלמן שווארץ שליט"א, ראש הכולל ודומ"ץ וישניץ-מאנסי בבארא פארק, סיפר לי סיפור נפלא: פעם נכנס יהודי אל כ"ק מרן האדמו"ר מוישניץ-מאנסי זי"ע, והרבי שאל אותו אם כבר למד היום, הלה השיב: "כן, כבר למדתי". שאל אותו הרבי: "מה למדת?", והשיב שלמד 'חק לישראל'. שאל אותו הרבי, אם הוא יכול לבחון אותו על מה שלמד. השיב שכן, והרבי שאל אותו: "איזו מצווה מלמדים את הגר לראשונה, כשבא להתגייר וללמוד תורת ישראל?", והשיב: "מצות פאה" (ראה מס' יבמות דף מ"ז ע"א, רמב"ם הל' איסור ביאה פי"ד ה"ב). שאל אותו הרבי: "התדע למה דווקא מצות פאה מלמדים אותו, יותר משאר המצוות?" אמר הלה שאינו יודע, ואמר הרבי: "אני אגיד לך למה, לפי שמצות פאה, הוא דבר שנותנים לשני משל עצמו, ומלמדים לגר שהדבר הראשון והתנאי הראשון של יהודי, הוא לתת לשני משל עצמו- די ערשטע סימן פון א איד איז אוועקצוגעבן פון זיין אייגענע הארעוואינע פאר ינעם – הסימן הראשון של יהודי הוא, שנותן לשני את מה שהוא עמל עליו בעצמו…
(נועם שיח)