בן זומא – תנא בארץ ישראל חי בזמן חורבן בית שני וחידוש הסנהדרין ביבנה
שמו המלא היה ״שמעון בן זומא״, אולם הוא נקרא בדרך כלל ״בן זומא״ בלבד [ע"פ פרוייקט השו"ת: 22 פעמים 'בן זומא', ואילו 'שמעון בן זומא' 6 פעמים]. הוא היה תלמידו של רבי יהושע בן חנניא, בן דורו של רבי עקיבא. וחבירו של בן עזאי. בן זומא, וכן חבירו בן עזאי (שגם שמו היה שמעון), לא האריכו ימים ולא הגיעו לכלל סמיכה שיהיו נקראים "רבי", ולכן היו קוראים אותם על שם אביהם ״בן זומא״, ״בן עזאי״ (רע״ב אבות ה א, עיין ברש״י שם, ובקידושין מט, ב. ד״ה בן עזאי ובן זומא). מטעם זה גם כינו אותם בתואר ״דנים לפני חכמים״ (סנהדרין יז, ב), לפי שלא הגיעו לכלל זקנה ולא נסמכו והיו יושבים כמו תלמידים בקרקע ודנים בהלכה ומקשים קושיות לפני הזקנים (עיין ברש׳׳י שם ד"ה רב נחמן). ומכל מקום נחשבו מאוד בדורם, שלא היו בימיהם תלמידים גדולים בתורה כמותם (עיין קידושין מט, ב, ורש״י שם ד״ה בן עזאי ובן זומא). בן זומא היה גם עשיר גדול והכל היו באים אליו כדי לסחור עמו (עיין ברכות נח. א, ורש״י שם ד״ה כל אומות).
חכמתו ודרשותיו
בן זומא היה סמל ודוגמא לחכמה, עד שאמרו חכמים בברייתא (ברכות נז. ב): ״הרואה בן זומא בחלום יצפה לחכמה״. חכמתו ועומק הבנתו בענין מסובך הועילו לו גם כשנחלק עם רבו, רבי יהושע בהלכה אחת בהלכות נזירות, עד שהודו חכמים שהלכה כמותו (נזיר נט, ב). חיפושו אחר החכמה בכל מקום בו תִּמָּצֵא, משתקפת באימרתו המפורסמת (אבות ד, א): ״איזהו חכם? הלומד מכל אדם״ [ואפילו מן הקטן ממנו בחכמה או בשנים].
מלבד חכמתו וגדלותו בתורה היה מומחה מיוחד בדרשות המקרא, עד שאמרו חכמים במשנה (סוטה מט. א): ״משמת בן זומא בטלו הדרשנים״. שהיה בקי ומבין היטב בדקדוקי המקראות ובדרכי הדרשות ויודע כיצד יש לדרוש את הכתובים וללמוד מהם יסודות ועיקרים בהלכה (עיין ברש״י שם).
מן הדרשות המפורסמות שלו היא הדרשה המופיעה גם בהגדה של פסח:
אמר רבי אלעזר בן עזריה: ״הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי (לא נצחתי את חברי שיסכימו) שתאמר יציאת מצרים [בקריאת שמע] בלילות, עד שדרשה בן זומא |מן הכתוב], שנאמר (דברים טז, ג): "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", 'ימי חייך' — הימים, 'כל ימי חייך' הלילות״ (ברכות יב, ב).
מן הפסוק (בראשית א, ה): ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״, למד בן זומא, שבדיני תורה ״היום הולך אחר הלילה״, דהיינו שהיום הוא המשך של הלילה שלפניו, ואין הלילה המשך ליום שלפניו. כלומר, שכל ״יום אחד״ של עשרים וארבע שעות מתחיל מתחילת הלילה ונגמר בסוף היום שלאחריו (חולין פג. א).
ממה שנאמר לגבי שור שנגח אדם והרגו (שמות בא, בח): ״סקול יסקל השור… ובעל השור נקי״, למד בן זומא, ששור שנסקל בבית דין אסור בהנאה לבעליו, שכן משמעות המלה ״נקי״ היא כאדם האומר לחבירו: ״יצא פלוני נקי מנכסיו״, דהיינו שאיבר את נכסיו והפסידם לגמרי, ואין לו שום הנאה מהם (פסחים כב, ב).
לפי דעה אחת בגמרא (ברכות ו, ב), למד בן זומא מן הכתוב (קהלת יב, יג): ״סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא… כי זה כל האדם״, ש״כל אדם שיש בו יראת שמים… כל העולם כולו לא נברא אלא לְצֶוֶת לזה״, כלומר, תכלית כל הבריות היא סיפוק צרכיו הגשמיים והחברתיים של אדם זה, הירא את ה׳.
בן זומא העריך והוקיר מאוד את מדת הכרת הטוב, וכן את ההנהגה להתייחס לכל דבר בעין טובה ולראות בו את הצד המשובח. וכך אמר בן זומא: ״אורח טוב מהו אומר? ׳כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי! כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות (ככרות קטנות של פת נקיה) הביא לפני! וכל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי! אבל אורח רע, מהו אומר? ׳מה טורח טרח בעל הבית זה [בשבילי]? פת אחת [בלבד] אכלתי, חתיכה אחת [של בשר] אכלתי, כוס [יין] אחת שתיתי. כל טורח שטרח בעל הבית זה, לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו״ (ברכות נח, א). הרי ששני האורחים זכו לאירוח דומה, אלא ששונים הם באופן ההתייחסות אליו (ראה ביאורי הגר״א שם). האורח הרע מקטין את החסד שעשה עמו בעל הבית ומשכנע את עצמו שכמעט שאין לו סיבה להודות לו. ואילו האורח הטוב, על אף שחלקו בסעודה היה מועט ביחס לבני הבית, מחזיק טובה לבעל הבית כאילו הכל נעשה בשבילו, בחושבו שאלולא הוא, היה בעל הבית מסתפק במאכלים פשוטים עבור בני ביתו, ונמצא שריבוי המטעמים אינו אלא לכבודו (עיין ביפה מראה על ירושלמי ברכות ט, א)
מוסר ולקח נוספים טמונים בדוגמא זו, וכפי המבואר במהרש״א (שם), שזה משל לחיי האדם בעולם הזה, שהוא נחשב רק כ״אורח״, בדרכו אל העולם הבא הנצחי, ולכן הוא חייב להכיר טובה לה׳ על שהגדיל חסדו וטובו עמו.
כניסתו ב״פרדס״
הגמרא (חגיגה יד, ב) מספרת שבן זומא היה אחד מארבעת התנאים — מגדולי חכמי ישראל שבאותו הדור — שנכנסו ב״פרדס״ [דהיינו, שהעמיקו לחקור בחכמה האלוקית (״מעשה מרכבה״), ומתוך עיסוקם בזה עלו לצפות בעולמות העליונים בהזכרת אחד משמותיו של ה׳ (עיין ברש״י וברבינו חננאל שם)]. אולם דעתו לא היתה מוכנה דיה לסבול את שפע האור הבהיר העליון, ולכן כשהציץ באור הבהיר לצד השכינה, נתבלבלו אצלו הדברים ונטרפה דעתו, כאדם שנפגע ואינו יכול להבין דברים על בוריים (ע"פ רש"י ומהרש"א שם 'ספר ישן') .
דוגמא לכך ניתן לראות במעשה הבא המובא בגמרא בחגיגה (טו ב): מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה [מדרגה] בהר הבית. וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו, [כפי שהיה ראוי, שהרי תלמידו היה. כשהרגיש רבי יהושע בן חנניה בהיסח הדעת של תלמידו] אמר לו מאין [אתה בא] ולאין [פונות מחשבותיך] בן זומא? אמר לו צופה הייתי [ברווח ש]בין מים העליונים למים התחתונים ו[הבנתי ש]אין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים', כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ [עומד]". כלומר, עדיין אינו מבין כראוי את מעשה בראשית.
בתוספתא (חגיגה ב ו) ובירושלמי (שם ב א) מסתיים מעשה זה: לא היו ימים רבים עד שנסתלק בן זומא. דהיינו שנלקח מן העולם הזה לטובתו, מאחר שנשתבשה דעתו (קרבן העדה על הירושלמי שם).
(מבוא לתלמוד הוצאת ארטסקרול)