הגמרא (ברכות מח, ב) מבארת אימתי וכנגד מה נתקנה כל אחת מהברכות הכלולות בברכת המזון. על הברכה הרביעית, האחרונה, אומרים חז"ל: "הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנא, אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה".
הדברים תמוהים מאוד, שהרי הריגת יהודי ביתר היתה אסון נורא. הגמרא בגיטין (נז, א) מספרת שהגויים הרגו בהם עד שנוצר מדם ההרוגים זרם של דם, שנמשך למרחק מיל, עד הים הגדול. ובמשך שבע שנים לאחר מכן היתה האדמה דשנה עקב הדם הספוג בה, עד שהצמיחה מתוך כך פירות טובים בלי שהיו צריכים לזבל אותה. בירושלמי בתענית (פ"ד ה"ה) מבואר שמספר ההרוגים היה שמונים אלף ריבוא, כלומר, שמונה מאות מיליון נפשות. קשה לנו להבין ולהרגיש אסון גדול כל כך, בו נהרגו כמות עצומה של בני אדם, ונכחד כרך גדול כל כך בישראל בבת אחת. ומסופר בירושלמי (שם), שבמשך זמן רב ציוה הקיסר שלא יקברו את ההרוגים, והעמידו אותם מתים זה בצד זה לגדור בהם כרם גדול שהיה לו, עד שעמד אחריו מלך אחר וציוה לקוברם. ואז תיקנו את ברכת הטוב והמטיב, על כך שלא הסריח גופם בכל אותם שנים שבהם היו מוטלים בחוץ, ועל כך שניתנו לקבורה.
לנו אין את הכח של חז"ל, גם לאחר השואה האיומה, בה נכחדו מיליוני יהודים, הורה מרן החזון איש זצ"ל שאין בידינו לתקן תקנה כלשהי בעקבות מאורע נורא זה. אולם חז"ל הקדושים, שהיה בידם הכח לתקן תקנות, לקבוע נוסח תפילות וברכות לדורות, לכאורה, היינו מצפים שיתקנו תקנה כלשהי לזכר חורבן גדול זה, להצטער ולהתאבל על האסון הגדול. אולם לא מצינו שתיקנו על כך כלום לדורות. ועל מה אנו מוצאים שתיקנו תקנה קבועה, תקנה של הודאה, על שתי טובות, על כך שלא הסריחו במשך השנים שבהם היה גופם מוטל בשדה, ועל כך שניתנו לקבורה.
הדברים אומרים דורשני, אם על הצרה הגדולה והנוראה שאירעה ליושבי ביתר לא מצאו חז"ל לנכון לתקן תקנה לדורות, מדוע על טובה זו שלא הסריחו וניתנו לקבורה תיקנו ברכה לדורות. ולא עוד, אלא שברכה זו אינה מזכירה אף ברמז את הצער, ומלאה רק בהודאה "הטוב והמטיב".
יתר על כן יש להתפלא, אנו עוסקים כעת בברכת המזון, ברכה שמוטל על האדם לברך בכל פעם שהוא אוכל מזון שממנו יש לו את כח הקיום. עיקרה של ברכה זו, צריכה להיות על עצם האכילה, על החיים שיש לאדם מכח אכילתו. ניתן אמנם להבין את העובדה שאנו מזכירים בברכת המזון גם את ארץ ישראל, ברית מילה, תורה, ירושלים ובית המקדש, שכן כל אלו הם מתנות מרכזיות שנתן לנו הקב"ה, ועליהם בנויה תשתית החיים הרוחניים של עם ישראל. לכן, כאשר אנו מודים על החיים, צריכים להודות ולהזכיר גם על התוכן המרכזי שיש בחיים אלו, ומשום כך מזכירים אנו דברים אלו. אבל שתי טובות אלו, שאירעו לפני אלפי שנים, לקבוצה מסויימת שהיא חלק מעם ישראל, וגם אצלם לא הצילה טובה זו את חייהם, אלא רק חלקה להם כבוד האחרון, להגיע לקבר ישראל. מדוע צריכים כל כלל ישראל, במשך אלפי שנים לאחר מכן, להודות ולהזכיר דבר זה בכל פעם שמסיימים לאכול.
מרן ראש ישיבת עטרת ישראל, הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, הטיל אלומת אור יקרות על דברים אלו, בספרו ברכת מרדכי על התורה (פרשת וישב).
אמנם, אסון גדול פקד את תושבי ביתר באותם שנים, אסון שאין ביכולתנו להכיל אותו. לאחר מכן, קרה אסון נוסף, ההרוגים לא ניתנו לקבורה, והשתמשו בהם כגדר לכרם. אולם בתוך אסונות מחרידים אלו, הפציעה והתגלתה השגחה מופלאה, כל אותם מיליוני נפטרים שהיו מוטלים בחוץ, נשארו שלמים בגופם במשך שנים, למעלה מדרך הטבע, ולבסוף אף ניתנו לקבורה.
דבר זה האיר לכל כלל ישראל תובנה מופלאה, גם ברגעים הקשים ביותר, כאשר נענשים בעונשים נוראים, יש לנו אב אוהב, הוא המכה אותנו במקל חובלים, בדיוק לפי המינון הנדרש לכפרה, ולא יותר. הנס הגלוי שלא הסריחו, העיד וזעק כל אותם שנים, כי יש לנו אב זקן מלא רחמים, יש בורא עולם שהוא המנהל את חיינו, הוא המכאיב והמייסר, והוא זה שקובע גם את מינון הכאב, מה שנגזר על האדם, ולא יותר מכך, אף אם לשם כך נדרש נס גלוי.
על כן, בתום תקופה אפלה זו, לא מצאו חז"ל טעם לתקן אבלות לדורות הבאים, מאורע זה היה מאורע פרטי לקבוצה של אנשים, אמנם היא היתה קבוצה גדולה, הצער נורא, בוודאי באותו דור הצטערו והתאבלו עליו כפי שהיה נצרך, אך זה היה נוגע להם, לבני משפחותיהם, לכלל יושבי ארץ ישראל באותה תקופה, ואין סיבה לקבוע על כך תקנה לדורות.
אבל המתנה הגדולה שאותן נתן לנו בורא העולם, שתי הטובות שהאירו את אפלת המכה האנושה, "הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה", לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. הן הכריזו לנו לדורות עולם "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי". כל מה שקורה איתנו הוא טוב, למטרה טובה, ניתן לנו מאבינו האוהב, ואין בו כל רע.
לכן נתקנה ברכה זו בנוסח זה, "הטוב והמטיב", ללא כל אזכור להרג הרב, לאסון הנורא, לצער והאבלות, הם היו לשעתם, לאותם אנשים שבאותה תקופה, אין זה מענינה של התקנה. התקנה באה לזכור ולהזכיר לדורות את היותו של הקב"ה המלך הטוב והמטיב לכל, כל כולו הטבה, לכל, בכל דבר שמתרחש, גם במה שנראה לנו איום ונורא, הכל מאיתו והכל לטובה, וממילא הכל טוב.
משכך, נבין גם מה הטעם שמתעוררת ומתחדשת החובה להזכיר הודאה זו בכל פעם בו אנו אוכלים כזית לחם. אין זו הודאה פרטית על טובות היסטוריות אלו, אלא זוהי הודאה כוללת, על כל מעשינו ומקרינו, שנזכור שכולם באים מאת הטוב והמטיב, ובכולם גנוזה ואצורה טובה גדולה והארה מופלאה. גם אם רח"ל הסכין חותכת בבשר החי, אין זו חרבו של מרצח שפל, אלא איזמל מנתחים עדין, שנועד ונוצר כל כולו למטרה של הטבה ורפואה. והודאה זו, יש לזכור תמיד, כי היא יסוד מרכזי שעליו יש לנו להשתית את כל אורח חיינו.
יפים הדברים להאיר לנו את המבט האמיתי, בתקופה קשה זו. כמאה ימים לאחר המאורעות הקשים בהם נשפך דם ישראל כמים בארץ הקודש, בידי בני עוולה צמאי דם. מאז ועד עתה, עדיין רבבות יהודים בארץ ישראל נמצאים בגלות בתוככי הארץ, ואינם יודעים מתי יחזרו לבתיהם, ועדיין לא ידוע מה ילד יום, וסכנות גדולות נוספות נראות באופק, השם ישמרנו. ואף בארצות הגולה, במקומות רבים מתרבים וגואים אירועים רבים של אנטישמיות, יהודים מפחדים ללכת ברחובות, וחלק מהם אף סופגים את נחת זרועם של בני עשיו וישמעאל. אולם, בתוך מאורעות האימה הללו, נשמעים סיפורים רבים של השגחה מופלאה, שומעים על מקומות ויישובים שבאורח פלא ניצלו מידי זדים, על אנשים שכמעט נלקחו בשבי ולבסוף ניצלו בדרך ניסית. וגם על אלו שלבסוף חזרו או הוחזרו, ועל אלו שברבות הימים ניתנו לקבורה.
נזכור ונבין, כי סיפורי השגחה אלו, אינם מקרים בודדים בפני עצמם, אלו לא רק טובות פרטיות לאנשים מסויימים, אלא זו אצבע המראה את יד ה' שכיוונה ומכוונת את הכל, כל פרט ופרט, הכל מאת השם יתברך, הכל מדוד ומושגח, והכל לטובה.
ברוך הטוב והמטיב.