"והגדת לבנך"
שח לי המחנך הדגול הרב רוזנשטיין ז"ל, מנהל תלמוד תורה "רזי לי", שהיה מביא את התלמידים להיבחן אצל מרן החזון איש זצ"ל וראה שם הנהגות מופלאות.
בראש ובראשונה, בנוהג שבעולם שהרב הבוחן -ופה הן המדובר בגאון הדור, רבן של ישראל, שר התורה והיראה – יושב בראש, והתלמידים לפניו. וכאן, היה החזון איש זצ"ל יושב על הספסל בין התלמידים שלימינו ולשמאלו ומולו, כשווה בין שווים. תמה בפניו, העיר על כבוד התורה, והחזון איש הפטיר בענוות קדשו בדברי הגמרא "כגון זה, פתח פיך לאילם הוא". לפעמים, מרוב מורא ופחד – ודאי הבין שהסבירו להם לפני מי הם עומדים, הכבירו מילים בגדלותו ורוממותו – הם נרעשים ונפחדים וייראו לפצות פה. לכן הוא נוהג עימם בחברות וחמימות, להמיס חומות היראה, מורא הרב כמורא שמים.
והנקודה השניה, החזון איש היה כידוע מרא דכולא תלמודא והכל היה אצלו כמונח בקופסה בגדר: "איזהו תלמיד חכם, כל ששואלין אותו בכל מקום ואומר" (שבת קיד ע"א) ובעומק העיון והדקדוק בכל תג.
מעשה בבן ישיבה שלמד דברי התוספות ותמה על קושייתם ואריכות תשובתם. לכאורה, התירוץ פשוט ומובן וקושיא מעיקרא ליתא. עלה לבית החזון איש . מובן שמצאו עוסק בסוגיא אחרת, במסכת אחרת. בכל זאת, שאל. שמע החזון איש בכובד ראש, אכן קושיא קשה כברזל. קם ממקומו, והחל להלך בחדר עם הבחור, הלוך ושוב. קושיא נפלאה. אם זו הקושיא, הלא התשובה פשוטה ומובנת מאליה. אכן, ודא. אבל, לכשנעיין, אפשר לשאול כאן קושיא נוספת, כזו וכזו. הבחור השתאה. איך לא עלה בדעתו, וגם לא בדעת התוספות! ואם כך נשאל שוב אין התשובה הזו מספקת, הלא כן? אבל, וודאי, אם זו היתה כוונת התוספות, היו צריכים לשאול בצורה כזו וכזו. מוסכם. על כל פנים, התשובה הארוכה של התוספות, עונה גם על השאלה הזו. הבחור נירעש. כזו גאונות, ואופקים חדשים נפתחו לו. החזון איש ממש הודה לו על שאלתו, והוא שב לישיבה. פתח את הגמרא לשנן את מה ששמע, ונוכח שבחפזונו לא דייק בדברי התוספות, והם אמנם שואלים בנוסח שהציע החזון איש. אלא שבעדינותו, ומשום שחס על כבודו, לא אמר: "ניתי ספר ונחזה", ולא העמידו על טעותו, אלא נקט באופן מחוכם בקנין תורה של "מעמידו על אמת" (אבות פ"ו מ"ו)!
גם נער חולמני יכול לענות עליהן
גם בבחינת התלמידים נזהר כל כך בכבודם, ושאל שאלות קלות שכל אחד, גם בעל הבנה שטחית וגם נער חולמני יכול לענות עליהן. ואם ענו תשובות שגויות היה מתקן כלאחר יד, ומנחה לתשובה הנכונה ומשבח עליה. ובכלל, להשקפתו לא בא המבחן כביקורת על העבר, אלא כהמרצה לעתיד, לעודד ולדרבן. כל זה, סיפר כהקדמה.
בשנת תש"ג הגיעו לארץ ילדי טהרן. כאלף ילדים מפולין רובם יתומים, פליטי מלחמת העולם הנוראה שהגיעו דרך רוסיה לאיראן. ברובם, מבתים חרדים. לדאבון הלב, חלק קטן בלבד זכה להיקלט במוסדות חינוך תורניים. הפרשה הסעירה בשעתה ונותרה כאובה. מכל מקום, אחד מהם, נער כבן שתים עשרה, בא ללמוד ב"רזי לי". הרב רוזנשטיין תהה על קנקנו. מה אפשר לדרוש מילד יתום, מסויט מאימי המלחמה, שלא פתח ספר במשך שנים. מבחינת ידיעותיו, השתייך לכיתת דרדקים. אבל אי אפשר להשפילו כך. קיבלו לכיתת בני גילו שכבר שחו בים התלמוד, ושכרו עבורו אברכים שיקדמוהו.
לא ארכו הימים, והרב רוזנשטיין ליווה את הכיתה למבחן אצל החזון איש. היה בדעתו לומר, בחשאי כמובן, שנער פלוני הוא מילדי טהרן, זה עתה התקבל, אינו כשיר להיבחן. אבל בהתרגשות ובתכונה הרבה נשכח ממנו, והחזון איש כבר הושיבם סביב השולחן וישב ביניהם, וכבר איחר את המועד. האחד נשאל וענה, והחזון איש כל כך נהנה ושיבח את התשובה והרחיב בה, והכביר דוגמאות וחילק ביניהן והיו הדברים מאירים ושמחים. שאל נער נוסף, והתשובה קלחה. ומה אם יהיה המקרה שונה במקצת, שאל, חומר למחשבה. והאמת, התשובה מדויקת מדברי התוספות. הבה נשמע, אמר לתלמיד החדש.
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין
אפשר היה לחתוך את השקט בסכין. הבחור ישב נבוך, לא ידע מה קא אמרי רבנן.
והחזון איש מבהיר: הנה, אמרנו כך וכך. אם נוסיף עוד פרט, הרי ישתנה המבט –
שום מבט לא השתנה, נשאר זגוגי כשהיה. החזון איש קלט שיש כאן בעיה. בנימה אבהית אמר בעצמו את התשובה, סיכם את העניין, מבלי להתיק מבטו מעיני הבחור. כשסיים, אמר: "תביא בקשה מסכת קידושין". הבחור קם, ניגש לארון והביא את המסכת. "בוא שב נא לידי" זזו, פינו לו מקום.
החזון איש פתח בדף ל' עמוד ב' והקריא, כשהוא מסביר משפט אחרי משפט: "תנו רבנן", חכמים למדו, "ושמתם", בקריאת שמע נצטוינו על לימוד התורה, "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" (דברים יא, יח). הגמרא דורשת לשון נוטריקון: "סם תם", היינו רפואה מושלמת, "נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהיכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטייה על מכתו. ואמר לו: בני, כל זמן שהרטייה הזו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתירא. ואם אתה מעבירה, הרי הוא מעלה מוגלה. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: "הלוא אם תיטיב, שאת" (בראשית ד, ז) [פרש רש"י: אם תעסוק בתורה שנקראה "לקח טוב" (משלי ד, ב), תתנשא על יצרך]. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רבץ". ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו [של היצר הרע] בך, שנאמר (שם) ואליך תשוקתו". ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר (שם) "ואתה תמשל בו" –
קרא, והסביר, באופן מתוק מדבש ונופת צופים. כשסיים, קירב את הגמרא הפתוחה אל הנער. "הבנת", שאל ברוך. הנער הנהן בראשו. "אז תחזור, בבקשה", והצביע על תחילת הקטע. והנער, כאילו למדו בחברותא, כאילו אין כאן מנהל, וחברים, רק הוא והחזון איש, והעיניים המאירות, והחום הקורן. קרא, והסביר, והחזון איש אינו גורע ממנו עיניו. והעיניים מדברות, מתפעלות, מדרבנות, תומכות, אוהבות, מביעות אימון, מעודדות. סיים לקרוא את הקטע, והחזון איש יצא מגדרו: "לא יאומן! פעם אחת שמעת, וכזה קטע ארוך, וכבר חזרת בכזו רהיטות! מובטחני בך שתהיה לגדול בישראל!" אח, כמה קרנו פניו! כמה עלתה קרנו בעיני בני כיתתו!
חלפו כמה שנים. כידוע, מתחילים את ההקפות בישיבת פוניבז' לאחר סעודת החג בליל שמחת תורה. בני ברק היתה אז עיירה קטנה, והרב רוזנשטיין עלה להיכל הישיבה לשמוח עם תלמידיה בשמחת התורה. יש קהילות בהן מוכרים אמירת פסוק: "אתה הראת" שלפני ההקפות בסכומי כסף נכבדים לצרכי מצווה או לקופת הקהילה. בישיבה, מוכרים את הפסוקים בדפי גמרא אותם מתחייבים הזוכים ללמוד בשנה הקרובה בנוסף לסדרי הישיבה. פתחו במאה ועלה למאתיים לשלוש מאות וארבע מאות . "חמש מאות" קרא בחור, וזכה. שמו הוכרז, נשמע מוכר. נקרא לעלות ולומר פסוקו והרב רוזנשטיין נרעש: אכן, הבחור ההוא, מילדי טהרן. לא יכול להיות. הרי לא ידע צורתא דשמעתא, לא היה לו סיכוי לשרוד בישיבה קטנה בלי התמיכה שהמנהל ארגן עבורו בתלמוד תורה. איך הגיע לפניבז', שאלה אחת. ואיך הרהיב לקבל על עצמו לימוד חמש מאות דפי גמרא, בנוסף לסדרי הישיבה!
המילים נעתקו מפי הרב רוזנשטיין.
"חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" והרב רוזנשטיין עלה למחרת לבית החזון איש. שאל: הרב זוכר אותו מאורע?
וודאי, איך אפשר לשכוח.
ובכן, אמש ראיתי את הבחור בפוניבז', וקנה אמירת "אתה הראת" בחמש מאות דפי גמרא. היאומן?!
אמר החזון איש: בערב החג שלח הרב מפוניבז', שרצונו להיוועד עימי באיסרו חג. אשתדל לברר את העניין.
למחרת היום הגיע אחד מתלמידי החזון איש, הודיע שנשלח לקראו.
הרב רוזנשטיין מיהר לבוא והחזון איש אמר: שאלתי את הרב מפוניבז'. שמע את שם הבחור, והכביר בשבחו: לא פסיק פומיה מגירסה, וכבור סוד שאינו מאבד טיפה. חמש מאות דף, מלתא זוטרתא זוטרתא לגביו!
המילים נעתקו מפי הרב רוזנשטיין. הלא הבחור לא ידע מאומה!
שאל החזון איש: "הזוכר אתה איזה דף למדנו?"
וודאי, וכי אפשר לשכוח? קידושין דף ל עמוד ב".
"ובכן, באותו עמוד כתוב שדברי תורה נמשלו לאש, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאום ד', וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג, כט). טבע האש, לשנות לשרוף ולאכל. "היחתה איש אש בחיקו, ובגדיו לא תישרפנה" (משלי ו, כז). הבחור קרא קטע גמרא ונפשו הזדככה וליבו נפתח. יש בגמרא קדושה מיוחדת, "הוא יפתח ליבנו – בתורתו", על ידי תורתו! "וישם בליבנו" על ידה "אהבתו ויראתו". הבחור קרא דברי הגמרא, והיה לאדם אחר! ומי יודע – הוסיף החזון איש – אם התנאים הקדושים שגרסו בריתא זו לא כיוונו אליו ברוח קדשם!
והסיפור לא הסתיים. הרב רוזנשטיין סיפר, שכעבור כמה שנים נקלע לישיבה, וראה שנושאים ונותנים ומפלפלים בדברי אחד המחברים האחרונים. התעניין, וראה שהמחבר הוא אותו נער מניצולי טהרון. סיפרו שהקים בית נאמן והוא מרביץ תורה בישיבה נודעת ומחבר ספרים בהיקף בקיאות ועומק עיון ובהירות עצומה, והם אבן יסוד בלימוד הסוגיה. במשך השנים חיבר סדרת ספרים על כל המסכתות הישיבתיות, ויש לו תלמידים אין ספור מפיו ומפי כתבו.
רק לחשוב – אמר לי הרב רוזנשטיין – רק לחשוב מה היה, לו היה החזון איש מתעלם ממנו במבחן! לא לעג ודחיה, חלילה וחס. רק השלמה עם אי ידיעתו, וחוסר התיחסות!
(מתוך ספר "מקרבן לתורה" הגדה של פסח )