יעקב א. לוסטיגמן
רבים ברחבי הארץ והעולם היהודי כולו, נהנים מדי שבוע מהעלון ההלכתי הנפלא 'וישמע משה', הערוך בטוב דעת וטעם, ובו מובאות מדי שבוע מספר שאלות הלכתיות אקטואליות ומעניינות, עם תשובותיהם של גדולי הפוסקים בזמנינו, תוך מתן הסבר לכל צד, מדוע פוסק זה סובר כך ומדוע פוסק אחד סובר אחרת. במשך השנים התקבצו הגיליונות הנפלאים הללו לשו"ת 'וישמע משה', שעד כה כבר נדפסו לו שבעה כרכים, ועוד היד נטויה בסייעתא דשמיא.
מי שעומד מאחורי היצירה המופלאה הזאת, הוא הגאון רבי משה פריד שליט"א, מרבני ודייני ק"ק בעלזא בבית שמש, אשר זכה להתחבב בצורה יוצאת דופן על גדולי הדור, שמקדישים לו מזמנם כדי לשאת ולתת עמו בהלכה, בכל חלקי הש"ס והשו"ע, באופן נפלא מאוד.
אבל מסתבר שהפרויקט כולו, מתחיל באופן פלאי, מהקשר המיוחד שהיה לו, לרב פריד, עם מרן פוסק הדור רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ועל כך ביקשנו לשמוע מפיו של הרב פריד עצמו, שאכן נהג בנו טובת עין ושיתף אותנו בפרסום ראשון בכמה וכמה סיפורי פלא שחזה וראה במו עיניו.
אחרי תקופה הוא אמר לי שהוא רוצה להכיר לי טובה ולתת לי מתנה מיוחדת
"אני הייתי אז מגיד שיעור בישיבת בעלזא, בקריית יערים – טלז סטון, ובצהרים הייתי יושב פעמים רבות בכולל 'נחלי דעת' שהיה בסמוך, בראשותו של הגאון רבי אריה זילברשטיין שליט"א, כיום גם מגיד שיעור של 'דרשו' ב'דף היומי בהלכה', בנו של מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ונכדו של רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
שם נוצר קשר ביני ובין הרב זילברשטיין שליט"א, ובמשך הזמן עזרתי לו למצוא מקום בהסעה מירושלים לטלז סטון וחזור, כך שנחסך לו זמן ומאמץ להגיע לכולל, ואחרי תקופה הוא אמר לי שהוא רוצה להכיר לי טובה ולתת לי מתנה מיוחדת – להכניס אותי אל סבו, הגרי"ש אלישיב, ולבקש ממנו שיברך את מי שעוזר לנכד שלו…
אני כמובן שמחתי מאוד, הזדמנות מיוחדת במינה להתברך מפיו של גדול הדור, איך אוכל לסרב?
ואכן, הרב זילברשטיין סידר את העניין וביקש ממני לבוא אל הסבא ביום פלוני בשעה פלונית. היה זה יום מושלג, צעדתי בשלג מביתי שבקרית צאנז, עד לביתו של מרן זצ"ל שברח' חנן בשכונת 'מאה שערים', כמובן שהמאמץ היה שווה ולא נרתעתי מהשלג והקור.
"הגעתי למרן זצ"ל, ביקשתי את ברכתו, הוא שוחח איתי זמן קצר מאוד כדרכו, שהיה מקצר בדיבורים, והשיחה הסתיימה. חזרתי הביתה נרגש ומאושר, זכות גדולה נפלה בחלקי. זכות של פעם בחיים! כך חשבתי לעצמי.
"אבל אז קרא דבר פלאי. מרן זצ"ל, פנה לנכדו חביבו הרה"ג ר' אריה אלישיב, אחרי שהלכתי ואמר לו "דער חסיד וואס איז גווען דא, גיפעלט מיר" – החסיד שהיה פה, מוצא חן בעיני…
"הרב אריה אלישיב, היה מסור לסבא בצורה שלא תיאמן. כשהוא שמע ממנו כאלו מילים, לא היה לו שום ספק מה הצעד הבא שהוא עושה. באותו יום קיבלתי טלפון עם הוראה ברורה, מחר יש לרבי סנדקאות בברית בשעה תשע, ולאחר מכן הוא עולה הביתה. תמתין שם בשעה תשע, אני רוצה שהרבי יראה אותך".
כמובן שנדהמתי לשמוע את זה, מה יכול הרב אלישיב לרצות ממני?
"כמובן שנדהמתי לשמוע את זה, מה יכול הרב אלישיב לרצות ממני? הוא בירך אותי, השיחה הסתיימה, מה יכולה להיות הסיבה שהוא רוצה לראות אותי שוב. הגעתי לשם בזמן הנקוב, הברית התקיימה במועד, ומיד לאחריה יצא הרב אלישיב מהקרוואן ששימש כבית הכנסת שלו באותן שנים, הישר אל הרכב הקטן שהיה מיועד לנסוע בתוך רחוב חנן, סמטה צרה שרוב כלי הרכב לא יכולים לעבור בה.
"אני התביישתי מאוד לעמוד שם, אני מדבר עם הרב אלישיב? הוא הרי היה מוקף בתלמידים גדולי תורה, אלפים ורבבות משחרים למוצא פיו…
"חיכיתי ממש ליד הדלת של הרב אלישיב, שם היתה לו מעלית קטנה שהיתה מעלה אותו למפלס הבית שלו, במקום שיצטרך לעלות את המדרגות.
"במעלית היה מקום לשלושה אנשים, הרבי היה עולה בה עם שני מלווים קבועים, אבל הפעם החליט הרב אריה אלישיב שאני אהיה אחד המלווים. עמדנו שם כך, די בצפיפות, ואז הרב אלישיב שם לב לנוכחותי, ומיד שאל אותי באידיש "איזה חסיד אתה". השבתי לו "איך בין א הייסע בעלזער חסיד", אם נרצה לתרגם את זה ללשון הקדוש זה בערך כמו לומר "אני חסיד בעלזא 'שרוף'…". הרבי חייך חיוך רחב לשמע ההגדרה, וגם זה היה מאוד נדיר, שהוא מחייך כך. הוא היה אדם מאוד רציני ואף שהשמחה היתה נסוכה על פניו בכל עת, לא היה זה מחזה שגרתי שבת שחוק עלתה על פניו.
"גם הפעם השיחה היתה ממש קצרה, אבל בסיומה ביקש מרן זצ"ל בעצמו, שאבוא למחרת פעם נוספת.
"במשך מספר שבועות הגעתי כל יום, אבל לא סיפרתי לאף אחד. התביישתי מאוד, הייתי בטוח שיצחקו עלי. יחשבו שאני סתם נדחף שם, אבל כשהבנתי שזה הולך להיות משהו קבוע לאורך שנים, התקשרתי לכמה רבנים שאני מכיר שיביאו לי שאלות מעניינות בהלכה, אם אני משוחח עם הרב אלישיב, אני צריך לבוא מוכן עם 'נושאי שיחה' מתאימים, כשאצל אדם גדול כמוהו כמובן שנושאי שיחה זה דיונים הלכתיים.
"זה לא היה קל, הייתי צריך לקום מוקדם, בשעה תשע וחצי כבר הייתי צריך להיות בכולל, כמובן שהתקשיתי לעמוד בזמנים, אבל בכל זאת הייתי עושה מקסימום מאמץ. אם קרה פעם אחת שלא באתי בבוקר למרן זצ"ל, בגלל סיבה שהיה לי משהו דחוף וכדו', הוא היה מיד שואל 'איפה הבעלזער?'", כך הוא היה מכנה אותי כמעט תמיד 'דער בעלזער'. היו פעמים בודדות ממש שהוא קרא לי בשמי.
בתחילה היינו זקוקים ל'שירותי התרגום' של הנכד
"מעניין לציין שבתחילה היינו זקוקים ל'שירותי התרגום' של הנכד הרב אריה אלישיב, כי אני במקור מאנטוורפן שבבלגיה, והאידיש שלי היא במבטא חסידי כבד עם 'אוצר המילים' המקובל באנטוורפן. מרן זצ"ל לעומת זאת היה מאנשי היישוב הישן בירושלים, המבטא שלו היה ירושלמי ואוצר המילים שלו היה בהתאם. הרב אריה אלישיב לעומת זאת הכיר את ההבדלים, ובכל פעם שהרב היה משתמש באיזה ביטוי שלא הבנתי, הוא מיד היה מתרגם לי, וכן להיפך, אבל כמובן שזה היה רק במקרים נקודתיים, בדרך כלל לא היה צורך ב'תרגום'.
"בכלל, רוב האנשים בסביבה דיברו בלשון הקודש, השאלות שנשאלו והדיונים בנושאים ציבוריים נעשו בעיקר בלשון הקודש, אבל איתי הוא היה מדבר רק באידיש, ופעם אחת בטעות התחלתי לדבר אתו בעברית, כי מסביב דיברו בשפה זו, והוא מיד עצר אותי ושאל: "אתה לא יודע אידיש?".
"עוד הערה שהוא העיר לי פעם היתה בעניין של נקיות הלשון, כשפעם דיברתי איתו על איזה מקרה שקרה, לצורך שאלה הלכתית, והשתמשתי בביטוי "די ווייב", כלומר אשתו של פלוני. מרן העיר לי "אזוי זאגט מען?", כך אומרים? לא, אומרים "בני בית". כמובן שלאנשים שלא הורגלו בסגנון דיבור כזה הוא לא היה מעיר, אבל מהאנשים הקרובים אליו הוא ציפה לשיחה ברמת נקיות גבוהה יותר, ובמיוחד שאני בא מקהילה חסידית שבה באמת מקובל לדבר בסגנון הזה.
"בכל אופן, הרבנים שאיתם שוחחתי החלו לשלוח לי שאלות שאותן הייתי מציג בפני מרן זצ"ל, ועד מהרה נפוצה השמועה, ומכל רחבי העולם החלו רבנים ופוסקי הלכה ליצור איתי קשר, בבקשה שאציג את השאלות שלהם בפני הרב אלישיב.
"האמת שהרגשתי מאוד לא נעים. צריכים להיות ראוי לכך, לעמוד בין גדול הדור ובין גדולי הפוסקים ששואלים אותו שאלות, זאת גם אחריות גדולה מאוד להעביר את התשובות בצורה מדויקת, בלי כחל וסרק, ואכן הקפדתי להקליט את השיחות עם מרן זצ"ל, בין היתר מהסיבה הזאת, כדי שלא אכחד חלילה וחס איזה פרט מהתשובות שלו.
ואני אומר את האמת, התביישתי מאוד
"הגיעו הדברים לכדי כך שלפעמים זה היה מאוד לא נעים גם מול גדולי תורה שבאו לבית מרן, והיו צריכים להמתין עד שאני אסיים את השיחה אתו.
"פעם הגיע איזה רב חשוב מאוד שהיתה לו היכרות עם מרן זצ"ל עשרות שנים, עפר אני תחת כפות רגליו, ומפני כבודו ביקש ממני הרב אריה אלישיב שבאותו יום אני לא אעלה עם מרן במעלית, אלא במדרגות, ובמקומי עלה אותו גדול. מרן זצ"ל הרים את עיניו כדי לשוחח איתי, וכשראה שאני לא נמצא הוא שאל מיד 'איפה הבעלזער'? אמרו לו שעליתי במדרגות מפני כבודו של אותו רב, אבל מרן הפגין חוסר שביעות רצון.
"שואלים אותי איך הרגשתי כשקרו מקרים כאלו, ואני אומר את האמת, התביישתי מאוד, אבל האירועים לא היו בשליטתי בכלל, מרן זצ"ל אמר את דעתו בקול ברור וכולם הבינו שכך זה צריך להיות, גם אני. אני הסתכלתי על זה כמו על מתנה מיוחדת שהוא נותן לי, אני לא יודע למה ואין לי שום מושג למה הוא בחר דווקא בי, אבל כך הוא החליט.
"אני יכול לספר שבועות שלמים על הדברים הנפלאים שראיתי אצל מרן זצ"ל, יכולנו לראות שהוא מדבר את כל דבריו ברוח הקודש.
"אני אספר פה עובדה אחת שממנה אפשר להבין איך התקבלו אצלו ההחלטות. באחת הפעמים הגיע יהודי בעל מראה רבני מארה"ב, לבקש מהרב שיחתום לו על המלצה למגבית שהוא ערך לטובת מוסד כלשהו.
"האמת שמרן זצ"ל היה נמנע מלחתום על מכתבים ציבוריים או על הסכמות וכדו'. רק במקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית גדולה מאוד הוא הסכים לצרף את חתימתו.
"אבל בנושא אחד הוא לא היסס לחתום, בנושא של המלצות ובקשת צדקה. בנושאים האלו ידו היתה פתוחה לרווחה, להמליץ ליהודים לתרום צדקה זה תמיד דבר טוב.
"אבל כשאותו אחד מארה"ב ביקש שמרן יחתום על המלצה למגבית שהוא ערך, הרבי סירב לחתום! הוא ניסה עוד פעם, ולא הצליח להשיג את הסכמתו. גם למחרת הגיע האורח וניסה בכל זאת, אולי עכשיו כן יסכים מרן לחתום, אבל לא, הוא לא זכה בחתימה.
"אנחנו מאוד התפלאנו. זה הרי נוגד את דרכו והמנהג הקבוע שלו. יהודי מבקש לאסוף כסף לצדקה, למה הרבי מסרב לחתום???
"מאחר וזכיתי לחיבה יתירה אצלו, הרהבתי עוז ושאלתי, ילמדנו רבינו, למה לכולם הרבי חותם על המלצות בענייני צדקה, ולפלוני סירב הרבי לחתום???
השיב לי מרן: "כל אחד שמגיע לבקש חתימה על המלצה, רוצה את ה'למטה', הוא מתכוון להמלצה שיתרמו לו כסף. אבל כשהוא הגיש לי את הנוסח של ההמלצה, הרחתי שהוא מתכוון יותר ל'למעלה' לתארים שלו ולהגדרות התפקיד שלו, ופחות ל'למטה', לכן לא חתמתי".
ימים אחדים לאחר מכן הגיע טלפון מארה"ב לאחד ממקורבי מרן זצ"ל, עם טענות חריפות. "איך נתתם לפלוני להיכנס אל הרבי ולהוציא ממנו חתימה? הרי הוא טוען לכתר לא לו, ומנסה להשתלט פה על המוסדות, הייתם צריכים לבדוק איתנו קודם לכן אם זה בסדר שהרב יחתום לו…".
מקורבי מרן הסבירו להם שעל אף שלסובבים אותו לא היה שמץ של חשד לגבי כוונותיו של האיש, מרן עצמו 'הריח' את המזימה, וסירב לחתום, וממילא אין להם שום סיבה לדאגה.
**
מרן זצ"ל התסכל עליו, והבין שמדובר פה באברך שמחפש צרות
"עוד אספר לכם על אשר ראו עיני ולא זר, שפעם בא אברך צעיר מאוד, מיד אחרי ה'שבע ברכות', ובפיו טענה על זוגתו הצעירה שבאיזה עניין היא מתנהגת שלא כהלכה, ולכן הוא רוצה להתגרש ממנה…
"מרן זצ"ל התסכל עליו, והבין שמדובר פה באברך שמחפש צרות, אין לו סיבה אמתית לבוא אפילו עם שאלה כזאת. הוא פשוט מפונק ולא יודע להעריך את מה שיש לו, לכן מחפש לעצמו בעיות.
"מרן השיב לו בקצרה שהשאלה שהוא שואל מאוד מורכבת, ולכן הוא צריך לחשוב לפני שיענה לו… "תבוא שוב לשאול אותי בעוד שבעה שבועות", אמר לו מרן.
"האברך הצעיר יצא החוצה, ובמדרגות היורדות מבית מרן, החליק וספג חבטות קשות מאוד. הוא ניסה לקום ולא הצליח מרוב כאבים… התברר שהוא סבל משברים בשתי רגליו. משם הוא פונה הישר לבית החולים.
"במשך שבעה שבועות שכב האברך במיטה! תחילה בבית החולים ובהמשך בביתו. במשך כל התקופה הזאת מי נמצאה לידו וסעדה אותו? אשתו הטרייה… זאת, שהוא רצה להתגרש ממנה בגלל איזו שטות מטופשת. אחרי שבעה שבועות הוא חזר למרן זצ"ל, שהרי מרן אמר לו לחזור אחרי שבעה שבועות. "התחרטתי", הוא אמר, "החלטתי שזה לא משהו שצריכים להתגרש בגללו".
"אני ראיתי את זה ואמרתי לעצמי, מרן לא רק 'כתב לו את המרשם' לבעיה שלו, אלא גם ידע בדיוק כמה זמן ייקח עד שהבעיה תחלוף. הוא נקב בשבעה שבועות וזה בדיוק היה משך ההחלמה של אותו אברך צעיר…".
"אבל היתה שאלה אחת שלא העזתי לשאול אותו. במשך השנים, אנשים רבים ביקשו ממני שאשאל את מרן זצ"ל את השאלה: "במה הארכת ימים".
"אבל לא היה לי אומץ לשאול את השאלה הזאת, בעיקר מהסיבה שזאת שאלה שנראתה לי מיותרת. הרי התורה אומרת במפורש "כי הוא חייך ואורך ימיך", מי שדבוק בקב"ה ועוסק בתורה יומם ולילה, המצב הטבעי זה שהוא מאריך ימים, אין כאן מקום לשאלה בכלל למה מרן האריך ימים – בגלל שהוא עסק בתורה יומם ולילה!".