לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלוֹקַי חָפַצְתִּי
הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בשבוע שעבר נסעתי נסיעה קצרה במונית. הנהג, שישב גלוי ראש, היה מעט מדוכדך וכדי לרומם את נפשו אמרתי לו: "אתה יודע כמה מצוות אתה מקיים בכל נסיעה? לפחות שלש. גמילות חסד עם הנוסעים. לא משנה שהם משלמים, סוף סוף זה מצוה, כי בלעדיך הם לא יכלו להגיע להיכן שהם צריכים. אתה מפרנס את אשתך וילדיך, כמו שהתורה מחייבת אותך וכמו שהתחייבת ב'כתובה' מתחת החופה, ועוד מצוה. כתוב בגמרא, בתלמוד, בסוף מסכת כתובות, "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל– מובטח לו שהוא בן עולם הבא". כמה ארבע אמות אני כבר הולך ביום?! אבל אתה נוסע כל הזמן, עוד ארבע אמות בארץ ישראל, עוד ארבע אמות ועוד ארבע אמות. כל הזמן אתה מוסיף לעצמך מצוה".
"ואללה!", הוא הופתע בשפת נהגי- מוניות. "אתה רציני? אף פעם לא שמעתי על זה… ורגע, זה גם בנסיעה או רק בהליכה?"…
"יש על זה דיון, אבל בפשטות זה גם בנסיעה", עניתי לו (ראו בס' שלהי דקייטא סימן כ', מנוחת אמת עמוד ע"ד).
הנהג, שלא חבש כיפה, היה המום. "אוהו!! לא ידעתי!!". כעבור דקותיים, כשהגענו ליעד, הוא ביקש לרשום על דף היכן זה כתוב. "במסכת כתובות, דף קי"א", עניתי, והוא רשם ברצינות. התחושה שהוא נתן לי היתה שמכאן ואילך הוא לא סתם נהג מונית. הוא 'הולך ארבע אמות בארץ ישראל' ולכן הוא בן עולם הבא.
***
סיפר יהודה הרוש, מנקה רחובותיה של ירושלים בשכונת 'משכנות': פעם אחת ניגש אלי הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל ואמר: "אתה יודע, יהודה, טוב אתה ממני. באמת, אשריך וטוב לך! מקנא אני בך"!
"מה אתה שח ר' אריה", השבתי לו. "אתה חכם וצדיק, עוסק כל היום בתורה ובמצוות ואילו אני – אדם פשוט מנקה אשפה"…
שיסע רבי אריה את דברי ואמר: "אינך יודע את מעלתך, סמוך עלי, אני מבטיחך נאמנה: טוב אתה ממני, אתה מתקן העולם ומנקה את חוצותיה של ירושלים, במו ידיך עושה אתה את עולמו של הקדוש ברוך הוא טוב יותר , נקי יותר… מקנא אני בך…". כשפנה הוא ללכת ואני נותרתי לבדי, עם המטאטא ועם עגלת הזבל, נעשה לי לפתע טוב על הלב, הרגשתי כמו בן מלך, בפעם הראשונה בחיי. (ספר צדיק יסוד עולם, ספר חיבת הארץ).
***
בפורים ניגש אל רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זיע"א ילד המחופש לדג. התעניין מרן שליט"א למה התחפש. "לדג", השיב הילדון.
"לא", חייך רבינו אל הילד. "התחפשת ליונה במעי הדגה. אתה יונה הנביא ומסביב לך יש דג…".
***
נפסק להלכה (שו"ע סי' ס, ד) ש'מצוות צריכות כוונה'. כולנו מקיימים מצוות כל הזמן. היום השגרתי שלנו מוקף באלפי מצוות, החל מה'מודה אני' ועד קריאת שמע על המיטה, אנחנו מתפללים אלפי מילים, לומדים הרבה שעות המורכבות בעשרות מילים בדקה, יחד עם מאות מעשים טובים שאנו עושים, כמעט בלי לשים לב. 'מעשה מצוה' לכשעצמו הוא עצום ונורא, אך כשמייחדים אותו למצוה, מבהירים לעצמנו שאנו עושים כעת את רצון קונינו יתברך, כל המצוה מתעצמת באור מיוחד. ילד יכול להתחפש לסתם דג, אך כשהוא סבור שהוא 'יונה במעי הדגה', כל התחפושת מתעצמת. כך גם בכל מעשה המצוה. אפשר ללמוד שעות רבות בכל יום, אך שהלימוד הוא כדי לקיים רצון השם, הרי הלומד מתעלה לאין שיעור.
לפני שנים למדתי ממרביץ תורה אחד לפתוח את כל יום את השיעור היומי בישיבה, במילים הבאות: 'אנו באים כעת לקיים מצות עשה דאורייתא של תלמוד תורה, לעשות נחת רוח לבורא יתברך". הרמב"ם בפירוש המשניות כותב פעמים רבות, "אמר ה' ". אנחנו לא עסוקים רק בבירור סוגיא משפטית גרידא, אלא בבירור מהו רצון הקב"ה בסוגיא. כשאביי אמר חייב- הכוונה היא שאביי הבין שהקב"ה סבר שחייב, ורבא שאמר פטור- הכוונה היא שרבא סבר שהקב"ה פוטר. כשהרשב"א מסביר סברא אחת והריטב"א מסביר סברא הפוכה, הם לא נחלקו ביניהם סתם כך, כמו ששני שופטים בבית משפט רואים את התמונה באופן שונה, שופט פלוני סבור כצד אחד ושופט אלמוני סבור כצד שני. אלא הרשב"א הבין שהתורה הקדושה סבורה כצד אחד ואילו הריטב"א סבר שכוונת התורה הקדושה כצד שני. כשכך לומדים סוגיא, כל ההתייחסות מרוממת הרבה יותר, מחייבת הרבה יותר רצינות, התאמצות וכובד ראש!
לפעמים נקודה חשובה ביותר, מוחמצת במקצת בעיני הלומד. הוא ניגש ללמוד כי כך צריך, כי כך כולם עושים. אבא ואמא, וגם סבא וסבתא, רוצים שהוא יהיה ישיבעבוחער מוצלח, אז הוא בישיבה, כמו כולם. הוא לומד, בוודאי. אך אם יש משהו חדש, ידיעה מעניינת על הלוחמה בעזה, שיחת חברים על נושא חברתי או ויכוח על 'השקפה' רצינית או פוליטיקה סתמית, והנה הוא כבר מחוץ לשורות הגמרא.
אך כשתדע ותפנים מיהו נותן התורה יתברך, עד כמה חשוב ויקר לו שאתה עצמך תלמד את תורתו הקדושה. ש"תתקע"ד דּוֹרוֹת קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם יָשַׁב הקב"ה וְדָרַשׁ וְחָקַר וְצִרֵף וּבָחַן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (תנא דבי אליהו זוטא פ"י), שבכל לימוד של כל מילה בתורה והתעמקות בה מקיימים את המצוה הגדולה מכל, עליה אנו אומרים בכל בוקר "וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם", הרי ממילא כל היחס שלך אל לימודך ישתנה לחלוטין. כעת, בכל שעת לימוד שלך, אתה בונה עולמות. הקב"ה בכבודו ובעצמו, כפי שהרחיב רשב"י זיע"א בזוה"ק, מתענג מלימודך. יש לו בעולמו הרבה יהודים טובים וכשרים שעוסקים בקיום רצונו, אך ממך, העמל בתורתו, בחמדת שעשועיו, הוא נהנה יותר מכולם.
כשתעצום את עיניך לדקה אחת לפני סדר א', ותעביר בעיני רוחך את בורא העולם עצמו יושב וכותב את התורה, אלפי שנים לפני שהעולם בכלל נברא, מעבירה למשה רבינו אבי הנביאים בהר סיני. כשתנסה לצייר לעצמך את כל אותם דמויות הוד, התנאים והאמוראים הקדושים, שהקטן שבהם יכול היה להחיות מתים בהבל פיו או להפוך אדם בהסתכלות אחת לגל של עצמות.
כשתחשוב מעט על כך שעד זמנו של רבן גמליאל, למדו כולם תורה רק בעמידה, מפני שהתורה כה מרוממת היא ובגלל שברגע הלימוד שלך, שלך עצמך, אתה מקבל את התורה מהקב"ה בהר סיני, והרי התורה ניתנה בהר סיני בעמידה.
כשתיזכר בדברי הגמרא בגיטין (ס, א), לפיה חל איסור דאורייתא לכתוב את התורה שבעל פה, (עד זמנו של רבי הקדוש), בגלל שהתורה אינה חכמה כככל החכמות, אלא חכמה אלוקית גבוהה וטמירה, עם כללי לימוד משלה, "בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בְּרֶטֶט וּבְזִיעַ". כשתקרא בכל ספרי קדמונינו על מעלת הלימוד, ההעמקה, הרוממות והשינוי האדיר שהתורה יכולה לחולל בנפשך ובנפשות כל ברואי עולם, השמים והארץ והעולמות העליונים. כיצד כל מילה בגמרא ובביאורי הראשונים מדוקדקת, מחושבת ומדוייקת.
הרי ממילא תתחבר יותר, תתאווה, תאהב. לא תיתן לכל הפרעה קלה "לסלק את הקב"ה ממך". לפתע תתמלא בגאווה עצומה על כך שהקב"ה בכבודו ובעצמו רוצה, ממש כאן ועכשיו, לשמוע אותך מנגן את מנגינת הגמרא, מתעמק, מקשה ומתרץ, מבין, מסכם וחוזר, והנה- לא תוכל להתנתק…
כך ביחס לכל מעשה מצוה. הכוונה וההבנה מי ציווה עליה ועד כמה כל מעשה שלנו משנה את הבריאה כולה וגורם שמחה בעולמות העליונים, משנה את כל יחסינו אליה. אשרינו, שאנו עושים רצונו יתברך!
(פורסם ביתד נאמן)