ידוע לכל מה שחז"ל הקדושים כתבו ברוח קדשם, שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, וכבר עסקו בנושא רבים וטובים, בביאורים שונים, מדוע מצאו חז"ל מקום להשוות בין שני עניינים שלכאורה אין ביניהם שום קשר.
אבל אנחנו ננסה להתמקד יותר בנקודה, מה אנחנו יכולים ללמוד מההשוואה הזאת, בין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף, ומה הוא הדבר שאנחנו יכולים להוציא מכאן, ואולי גם לעזור למעוכבי שידוכים למצוא את זיווגם בזכות זה.
ברש"י הקדוש, אנחנו רואים שהוא התקשה מיד עם תחילת השירה, במילה השניה של 'אז ישיר', מתעכב רש"י על המילה 'ישיר', הרי השירה נאמרה בעבר, ואם כן היה צריך להיות כתוב אז שר משה. מדוע נאמר הפסוק בלשון עתיד, ומבאר רש"י שעלה בלבו של משה לשיר שירה, כשעלה הרעיון בלבו, היה זה לפני ששר, וממילא מתאים לכתוב 'ישיר' בלשון עתיד.
בספה"ק 'אהבת שלום' מביא בפרשתנו את דבריו הקדושים של רבינו השל"ה הק, שמביא מדרש שאמרו חז"ל על הפסוק 'תשורי מראש אמנה', שעתידים ישראל לומר שירה לעתיד לבוא.
מקשה השל"ה הק', הרי נראה שיש כאן כפל לשון. 'עתידים ישראל', כלומר, זה יקרה בעתיד, 'לומר שירה לעתיד לבוא'… עוד פעם אומר המדרש שזה יקרה בעתיד? הלא דבר הוא!
אלא מסביר השל"ה הק' שעתידין ישראל לומר שירה על ניסים שעוד לא קרו, אלא שיקרו לעתיד לבוא. הם יאמינו בכזאת אמונה ברורה ושלימה, בשמחה מופלגת ובביטחון מלא, שהקב"ה עתיד לעשות להם נס, וממילא יוכלו לומר שירה עוד לפני שהתחולל הנס בפועל.
ובאמת גם משה רבינו ע"ה רצה לשיר שירה עוד לפני קריעת ים סוף, כך מביא השל"ה בשם הספר הקדוש 'ברכת אברהם', אלא שבני ישראל עוד לא היו בדרגה הזאת, לכן המתין משה רבינו עד לאחר שיצאו מים סוף, ומוסיף ה'אהבת שלום' שלאחר קריעת ים סוף נתעלו בני ישראל והגיעו בעצמם למדרגה כזאת, ולכן נאמר 'ישיר משה ובני ישראל', בלשון עתיד, שהם למדו לומר שירה לא רק על ניסים שכבר קרוב בפועל, אלא גם על ניסים שהם מאמינים באמונה שלמה שיתחוללו בעתיד.
ואם כן הגענו להבנה, שכדי לקרוע את הים, צריכים שלושה דברים: אמונה שלמה, ביטחון מלא ושמחה אמיתית. מי שזוכה להחזיק בשלוש מדרגות אלו, יזכה שהים ייקרע עבורו.
הדברים אמורים כלפי מעוכבי השידוכים. להחזיק בשלושת המדרגות הללו, אמונה ביטחון ושמחה, ובסייעתא דשמיא יראו ישועות, ועל כך אספר מעשה שממש בדידי הווא עובדא, ואני נאלץ לשנות את הפרטים שלו כדי שלא לחשוף את הדמויות.
**
האבא התלהב, הוציא מהכיס שלו 100 שקלים ונתן לי דמי קדימה
הכרתי בחור מבוגר שלמרות שהיה בחור טוב ומלא בהרבה מאוד מעלות ומידות טובות, לא זכה למצוא את הזיווג שלו. חיפשו וחיפשו, ההורים שלו התקשרו לכל השדכנים בעולם, ושום דבר לא עזר. הטלפון בביתם דמם במשך תקופות ארוכות, כמעט לא היו הצעות. ביום מן הימים פגשתי את אביו, דיברתי איתו על הבן שלו, הוא הסיח בפני את כאבו הגדול, ואני אמרתי לו שאני מקבל על עצמי להשתדל לחפש לו שידוך בלי נדר.
האבא התלהב, הוציא מהכיס שלו 100 שקלים ונתן לי דמי קדימה על התשלום שנהוג לשלם לשדכן.
"עוד לא הצעתי שום שידוך", אמרתי לו, "למה אתה כבר רוצה לשלם?", והוא הסביר לי שזה עניין של אמונה, הוא מתחזק עכשיו באמונה ומתמלא ביטחון שאני אהיה השליח הטוב. הוא מרגיש שהישועה קרובה, וכבר מעכשיו הוא שמח על השידוך המתקרב, ולכן הוא גם מתחיל לשלם את דמי השדכנות. הנה התשלום הראשון!
לקחתי את הכסף, הנחתי בצד, וקיוויתי בכל לבי שבאמת דמי הקדימה הללו יהפכו במהרה לדמי שדכנות.
והנה, באותה עת הזמין אותי אחד מחברי לשמחת פדיון הבן לנכד שלו. האירוע היה קרוב לבית שלי, ואני אמרתי לו שאני אשמח לבוא וליטול חלק.
אבל באותו היום שבו התקיים הפדיון, היו לי כמה סידורים בלתי ניתנים לדיחוי, והחמצתי את האירוע החשוב.
כשהגעתי הביתה, היה זה שלוש שעות אחרי המועד שנקבע לפדיון. אמרתי לעצמי, מי יודע, אולי הם עוד שם, לפחות אגיד להם מזל טוב.
נכנסתי לאולם, ובאמת ראיתי שהחבר שלי עוד היה שם, הם ארזו את הדברים האחרונים והתכוונו לצאת. כשהוא ראה שבאתי לכבד אותו ולאחל לו מזל טוב, הוא התיישב בחזרה, שתינו 'לחיים', דיברנו קצת דברי תורה, והנה מגיע בחור כבן 20, ניגש לידידי ואומר לו מזל טוב.
החבר שלי התלהב מאוד, ואמר לו בחזרה "מזל טוב! איזו שמחה. כל כך התרגשנו לשמוע שהתארסת… פשש, נכד ראשון במשפחה, אה??? איזה יופי!".
לאמא שלי יש אחות שעדיין לא התחתנה
הבחור שמח לקבל את הברכות, אבל קצת התכרכמו פניו כשהזכירו שהוא הנכד הראשון במשפחה.
"זה נושא רגיש", הוא הסביר, "לאמא שלי יש אחות שעדיין לא התחתנה. היא כבר מתבגרת וכ"כ קיוויתי שהיא תתארס לפני, מאוד לא נעים לי להתחתן לפני הדודה שלי. אני מרגיש שזה כמו לרקוד על הדם שלה חלילה וחס.
החושים השדכניים שלי מיד נדלקו…, רגע רגע, אני הרי הבטחתי לחפש שידוך לבחור המבוגר, בוא נראה אם יש על מה לדבר.
אמרתי לבחור הזה, שבדיוק התארס, "מה אתה דואג, היא עדיין יכולה להתחתן לפניך! הרי אצל החסידים נוהגים להמתין חצי שנה ואפילו עשרה חודשים בין האירוסין לחתונה, במיוחד בגילאים צעירים. היא מבוגרת יותר, כשהיא תתארס, היא תתחתן בתוך שלושה חודשים, כך שזה בכלל לא מופרך שהיא תתחתן לפניך".
הבחור התלהב מהרעיון… "הלוואי", הוא אמר, "זה מאוד יקל עלי לשמוח בחתונה שלי!".
אמרתי לו, "תאמין בזה, וזה יקרה. כמו בקריעת ים סוף, צריכים אמונה, צריכים ביטחון ושמחה. אם תאמין בזה בעזרת ה' זה יקרה".
בו במקום לקחתי ממנו את הפרטים, והשידוך התחיל לרוץ. לחתונה של החתן הזה הגיעה הדודה כאשה נשואה, שמחה ומאושרת! ו-100 השקלים שהנחתי בצד אכן הפכו לדמי שדכנות.
**
כשאני מספר את הסיפור הזה, אנשים מאוד מתרגשים
כשאני מספר את הסיפור הזה, אנשים מאוד מתרגשים, וגם אני בכללם. קודם כל מבחינה אישית זאת זכות גדולה לעשות שידוך, על אחת כמה וכמה כשמדובר במעוכבי שידוך שהמתינו כל כך הרבה שנים, הסיפוק שחווה שדכן שמצליח להוציא לפועל כזה שידוך הוא עצום, אי אפשר לשער ולתאר!
אבל האמת היא שאין פה חידוש גדול, לכשנתעמק ונבחן את השידוכים שנסגרים סביבנו, נמצא שבמקרים רבים אפשר לראות בחוש איך הקב"ה הוביל את האנשים מסביב בכזאת דרך שבאמצעותה ובמהלכה הם פגשו אנשים שלא היו אמורים לפגוש בכלל, וכך יצא לפועל עוד שידוך והוקם בית נוסף בישראל.
ועל כך אני אספר כאן את הסיפור המופלא של השידוך של מורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא זיע"א. סיפור חוצה ימים ומדינות, ממש הפלא ופלא.
הם התחילו לאיים עליו ולצרוח עליו, אבל הוא בשלו. הכיפה נשארת לראשו
הרבי מטאלנא זצ"ל, התגורר בילדותו בארה"ב בבית הוריו. האווירה ברחוב לא היתה תורנית במיוחד, ומי מדבר על אווירה חסידית וחינוך חסידי. אבל אביו היה רבי צדיק וקדוש, והוא גידל את ילדיו בדרך החסידות, בלי לוותר על קוצו של יוד.
כשהגיע הילד לגיל בר מצוה, הבינו הוריו שאין מנוס, אלא לשלוח אותו למקום אחר ללמוד תורה. אמריקה זה לא מקום לבחור חסידי. החלו להיערך ולהתכונן, ולבסוף כשהיה כבן 14, שלחו אותו ללמוד בארץ ישראל, לא לפני שמצאו יהודי חסידי ירא ושלם, שעמד להפליג בספינה מארה"ב לארץ ישראל, והסכים לפרוש את חסותו על הנער בדרך.
ההפלגה ארכה מספר שבועות, ובמהלכה היה איזה אירוע שבו הגויים על הספינה חגגו ושתו לשוכרה, וכטוב ליבם בוודקה או ברום, הם החליטו שכל האנשים בספינה צריכים להוריד את הכובע שלראשם.
כולם ראו שיכורים כאלו גסים ואלימים, וצייתו לבקשתם, אבל הנער בן ה-14 סירב בתוקף. הוא לא מוריד את הכובע. הם התחילו לאיים עליו ולצרוח עליו, אבל הוא בשלו. הכיפה נשארת לראשו ולא יורדת בשום אופן. הם החלו לחבוט בו, אבל הבינו שהוא עקשן יותר מהם, ועזבו אותו לנפשו.
בסופו של דבר הגיעה הספינה ליעדה, הוא הגיע לירושלים עיר הקודש, שם למד בישיבת 'אהל משה', אצל הגאון רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, בנו של המהרי"ל דיסקין.
מרן הגרש"ז אויערבך שהכיר אותו באותן שנים, סיפר לימים שזה היה נושא לשיחה בכל ירושלים. 'הבחור האמריקאי', כך הם כינו אותו, זה היה מקרה חריג מאוד שבחור מגיע מאמריקה עד ירושלים כדי ללמוד בישיבה, לא שמעו לפני כן על דבר כזה, וכל ירושלים דיברה על כך.
אחרי כמה שנים, שב הבחור לאמריקה כשהוא מלא וגדוש בתורה וביראת שמים טהורה שקנה בארץ ישראל. הוריו כמובן שמחו מאוד לראותו, ואחרי תקופה קצרה הגיע רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד 'הדף היומי', לגיוס כספים באמריקה, לצורך הקמה ומימון הפעילות של ישיבתו המפורסמת ישיבת חכמי לובלין'.
באו האב ובנו לקבל את פניו של רבי מאיר שפירא, שהתרגש מאוד לראות כזה בחור חסידי, 'חניוק' בארץ ניכר, באמריקה. רבי מאיר שפירא שיבח מאוד את הבחור ואמר שעד אז הוא ראה באמריקה כמה אדמו"רים שהתביישו להציג בפניהם את הבנים שלהם, כי הילדים גדלו בכזאת אווירה שהשפיעה עליהם שלא לטובה. זאת הפעם הראשונה שהוא פוגש רבי באמריקה, שיכול להתפאר בבנו, כי באמת ראוי להתהדר בכזה בן מיוחד במינו.
**
מאמריקה המשיך רבי מאיר שפירא לביקור בקנדה, שם המשיך במסע גיוס הכספים שלו לטובת הישיבה בלובלין, ובהיותו בקנדה הוא פגש את האדמו"ר מסטרעטין שהתגורר באותה תקופה בקנדה, ובא עמו בדברים.
השיח הרבי מסטרעטין את לבו בפני האורח הנכבד ואמר לו שב"ה הוא גידל בית נאמן בישראל, הילדים שלו כולם יראים ושלמים, אבל יש לו בעיה… יש לו בת שהגיעה לפרקה, והוא לא מוצא בכל האזור אפילו בחור אחד שיהיה ראוי לשאת אותה. המצב הרוחני היה ירוד גם שם, באותן שנים, ומעטים היו הבתים שהתנהלו בדרך התורה והיראה בלי פשרות ובלי קיצורי דרך.
רבי, אני מכיר את הבחור הזה. אני נסעתי בספינה מארה"ב לארץ ישראל
אמר לו רבי מאיר שפירא, יש לי רעיון. אומנם זה לוקח כמה שעות נסיעה, אבל בדיוק פגשתי בארה"ב השכנה, בחור חסידי, בן למשפחת אדמו"רים, מיוחס מאוד, חניוק אמיתי, תלמיד חכם מופלג, ממש מה שאתה מחפש.
הרבי מסטרעטין שמע את הדברים, והתחיל קצת לברר במי מדובר, מי זה הבחור היכן הוא למד.
קם אחד מבאי בית מדרשו של הרבי מסטרעטין, ואמר "רבי, אני מכיר את הבחור הזה. אני נסעתי בספינה מארה"ב לארץ ישראל, ובדרך ליוויתי אותו, כשהיה כבן 14. אני יכול להעיד שלא רק שיש לו יראת שמים טהורה והנהגות אציליות, אלא שהוא גם בחור של מסירות נפש, בעיני ראיתי איך הוא עומד בגבורה מול חבורה של גויים שיכורים, ולא מוכן להוריד את הכיפה מראשו בשום פנים ואופן".
כששמע זאת הרבי מסטרעטין, התרצה, ומיד החלו לקדם את השידוך, שאכן נסגר בשעה טובה וכך הוקם עוד בית כשר ונאמן בישראל.
הרי לנו שידוך שיכול היה לצאת לפועל רק בהתקבץ אנשים מכמה יבשות ומכמה מדינות. היהודי שנסע עמו בספינה והעיד עליו, רבי מאיר שפירא שהגיע מפולין הרחוקה ועבר בארה"ב ובקנדה, וכמובן החתן שהגיע מארה"ב והכלה שבאה מקנדה, כדי להקים עוד בית בישראל.