איתא בגמרא (ברכות סא, ב) "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן, אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו".
הדברים צריכים ביאור רב, מה פשר דבריו של רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו', אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו". מהו אותו צער שהיה לרבי עקיבא, ומהי הציפייה שלו שיבוא לידו פסוק זה ויקיימנו.
דבר נוסף עלינו להבין, בהמשך דברי הגמרא מובא ששאלו מלאכי השרת את הקב"ה "זו תורה וזו שכרה"? בפשטות הכוונה, שהמלאכים תמהו כיצד לאחר שהתייגע רבי עקיבא כל ימיו בתורה ובעבודת ה', סופו קשה כל כך, ונהרג מתוך יסורים נוראים. אולם מצינו בגמרא במנחות (כט, ב) שבשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, והסביר לו הקב"ה שהסיבה שהוא כותב את התגים היא משום שלאחר זמן עתיד לעמוד רבי עקיבא ולדרוש על כל תג ותג תילי תילין של הלכות. וכשהראה לו הקב"ה את תורתו של רבי עקיבא משה רבינו התפעל מאוד, ואמר שהתורה צריכה להינתן ע"י רבי עקיבא ולא על ידו. לאחר מכן מצינו בגמרא שאמר משה רבינו לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו, חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה, א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני".
הגאונים הגדולים רבינו יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, ורבינו משולם דוד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל ראשי ישיבת בריסק בירושלים, בניו של מרן הגרי"ז זצ"ל, בשיעוריהם על מס' מנחות, הקשו קושיא עצומה על דברי הגמרא שם, הרי משה רבינו לא ביקש מהקב"ה להראות לו מה יהיה בסופו של ר"ע, אלא ביקש ממנו "הראני שכרו", הוא רצה לראות מהו השכר שיקבל רבי עקיבא. ואם כן, מדוע מראה לו הקב"ה את יסוריו ואת אחריתו המרה. אמנם אנו יכולים להבין שיש מושג של "צדיק ורע לו", גם צדיק יכול לסבול יסורים קשים, ואין לנו להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה. אבל כאן, הרי משה רבינו ביקש לראות מה השכר שאותו יקבל רבי עקיבא, מדוע הראה לו הקב"ה את יסוריו הנוראים.
ובאמת, שבזה גופא אנו מבינים את שאלתו של משה רבינו כאשר ראה זאת: "זו תורה וזו שכרה"? כיצד יתכן שיסורים קשים אלו הם ה"שכר" על אותה תורה נשגבה של רבי עקיבא. ומבקשים אנו לבוא אל הבנת הדברים, מהו אכן ההסבר לכך שהראה הקב"ה למשה רבינו את שכרו של רבי עקיבא, בכך ששוקלין את בשרו במקולין.
כבר אמרו חז"ל, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. מהלך יסוריו של רבי עקיבא בזמן הסתלקותו, מוזכר גם בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה, סוטה פ"ה ה"ה) וביתר הרחבה במדרש משלי (פרשה ט), ושם אנו מוצאים דברים השופכים אור ומיישבים שאלות אלו. נעתיק את לשון המדרש:
"אותו היום היה רבי עקיבא מיתדין קומי טורנוסרופוס, ואתת ענתא דקריאת שמע, והוון מסרקין לבשריה במסרקא דפרזלא, ותקלין לבשריה במקולא, וקרי קריאת שמע וגחין (בירושלמי שם הגירסא, וגחיך, וכצ"ל), אמר לו סבא סבא, או חרש אתה או מבעט ביסורין אתה. אמר לו, תיפח רוחיה דההוא גברא, לא חרש ולא מבעט ביסורין אני. אלא כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה, (דברים ז) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. רחימתיה בכל לבי, רחימתיה בכל ממוני, ובכל נפשי לא הוה בדיקא לי, וכיון דמטית לי בכל נפשי ואתת עונתה דקריאת שמע ולא אפלגית עליה (בירושלמי שם הגירסא, ולא אפלגא דעתי), בגין כן אנא קרי שמע וגחין (בירושלמי שם הגירסא, וגחיך, וכצ"ל)".
ביאור הדברים הוא, באותו היום היה רבי עקיבא נידון בפני טורנוסרופוס הרשע, והגיע זמן קריאת שמע, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל ושוקלים את בשרו במשקל (שחתכו מבשרו בעודו חי, ושקלוהו במשקל של אטליז), והיה קורא קריאת שמע ומחייך. אמר לו טורנוסרופוס הרשע, זקן זקן, או שהנך מכשף, ואתה עושה כישוף ואינך מרגיש צער, או שהנך ממרי הנפש שלא איכפת להם ביסורים הבאים עליהם, ולכן אתה מחייך. אמר לו רבי עקיבא, לא כך ולא כך, אלא הסיבה שאני שמח ומחייך הוא משום שכל ימי הייתי קורא את הפסוק ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וידעתי שאני אוהב את הקב"ה בכל לבי, וגם בכל מאודי דהיינו בכל ממוני. אבל לא ידעתי אם אכן הגעתי למדרגה הנוספת שעליה נצטויתי: "בכל נפשך", לאהוב את ה' בכל נפשי. דהיינו, בודאי רבי עקיבא ידע שאם יצטרך למסור נפש הוא יעשה זאת, אבל הוא לא ידע האם אהבת ה' שלמה אצלו לגמרי בכך, או שכאשר יצטרך למסור את נפשו הוא ירגיש איזה צער על הפסד חייו, ועל כך אמר, "לא הוה בדיקא לי".
בזה ממשיך רבי עקיבא ומבאר את פשר התנהגותו היום. עתה, הגעתי לידי "בכל נפשך", שהרי הקב"ה מזמן לי נסיון זה, והוא נוטל את נפשי, ועלי למסור את נפשי על קדושתו, ואני אף סובל יסורים קשים ומרים, סורקים את בשרי במסרקות ברזל, וחותכים ממנו חתיכות למכור באטליז, והנה הגיעה עתה זמן קריאת שמע, שעת קבלת עול מלכות שמים, ולא נחלקה דעתי, דהיינו אני מרגיש שאני מקבל עתה עול מלכות שמים, עם אותה אהבה ושמחה עצומה, עם התחושה העילאית של דבקות בה', כמו שהרגשתי בהיותי בבית המדרש, כשלמדתי ולימדתי תורה לתלמידים, "לא אפליגא דעתי", לא נהיה אצלי שום שינוי בקבלת העול, ואני קורא קריאת שמע באותה התקשרות להשי"ת, ללא שום צער על הפסד חיי הגוף ועל היסורים שהם מנת חלקי. ולכן אני שמח, כי התברר לי שהצלחתי להשיג יעד נשגב זה, לא רק למסור את הנפש כפי שהצטויתי, אלא דבקותי בה' היא כה גדולה, שאהבתי אליו ושמחתי בו נשארת במלוא עוזה גם כשהוא נוטל את נפשי.
בכך נפתח לנו צוהר להבין את פשר דברי רבי עקיבא לתלמידיו "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה", רבי עקיבא התחבט ובחן את עצמו כל ימי חייו, האם אכן זכה למעלה העליונה, והוא אכן אוהב את ה' באהבה כזו שאף אם יצטרך למסור נפש לא תיפגם אהבתו הגדולה לה', ולא יצטער על אובדן גופו, או שלא השיג מדרגה זו. מובן כי אין המדובר על צער ונקיפת לב בעלמא, אלא כיון שהיה לרבי עקיבא ספק אם אכן הוא יוצא ידי חובתו, השתדל בכל עוז כל ימי חייו להגביר אצלו את אהבת ה'. ועדיין, "לא הוה בדיקא לי", נקפו ליבו, ולא ידע האם אכן זכה לכך או לא.
וזו היא משמעות תשובתו של רבי עקיבא "בגין כך אנא גחיך", בגלל זה אני שמח, לאחר שהגיע ר"ע לשעת המבחן, ועמד לפני נטילת נפשו, תוך כדי יסורים נוראים שאין דומה להם, ובכל זאת לא נחלקה דעתו, פשפש בעמקי מוחו וליבו ומצא אותם שלמים באהבה לה' ודבקות בו, ללא שמץ של תחושת הפסד על היסורים שהם מנת חלקו, או אז נהרו פניו של רבי עקיבא באושר עילאי שאין דומה לו, על שזכה למעלה העליונה של "ובכל נפשך", בשלמות, ללא שיור. אין אנו יכולים לתאר את שמחת התרת הספיקות העצומה שהיתה לו, כאשר התחוור לו שאכן השיג ומילא את חובתו בעולמות כראוי בנאמנות. עד שהיו פניו מאירות בבת שחוק של שמחה, תוך כדי היסורים הקשים שסבל, כי שמחה זו האפילה על מכאוביו הנוראים.
ואם הגענו עד הלום, יאירו לנו באור יקרות דברי הגמרא במנחות, שכשביקש משה רבינו מהקב"ה להראות לו את שכרו של רבי עקיבא, הראה לו הקב"ה את מעמד זה, את נטילת נפשו של רבי עקיבא מתוך ייסורים קשים, שכן בוודאי בזמן זה, כשהספק שקינן במוחו כל ימי חייו האם אכן הוא ממלא את חובתו בא אל פתרונו על הצד הטוב ביותר, והתברר לו שאכן יצא ידי חובתו, הגיע רבי עקיבא אל השמחה והאושר הגדולים ביותר שאין למעלה מהם. אמנם זר שראה את הדברים מבחוץ לא היה מסוגל להבין זאת, אבל רבי עקיבא שמח והיה מאושר באמת, על הפסגה של עבודת ה' שזכה אליה. לכך היו נתונים כל מעייניו, וזה האושר הגדול ביותר שהיה אפשר לתת לו, אושר שהיה כל כך גדול עד שהביא אותו לידי שחוק ושמחה, בתוך היסורים שאפפו אותו. וזהו שכרו על העבודה שעבד בכל ימי חייו, שזכה כאן בעולם הזה, בעוד נפשו נתונה בתוך הגוף הדואב, לדעת שאכן נבדק ונמצא שלם בעבודת ה'.
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, היה אומר כי יש לשוחח על דברים ומושגים גבוהים, כי אם מדברים על מושגים נמוכים, נשארים נמוכים, אבל דיבורים על מדרגות גבוהות מרוממים את האדם ונותנים לו שאיפה להגיע למעלות עליונות. מצד שני, מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, היה אומר בשם רבותיו גדולי המוסר, כי יש לדבר על דברים שיש לאדם שייכות בהם. ננסה אפוא למצוא שייכות בינינו לבין הדברים הנשגבים שלמדנו כאן. לוותר על החיים, לשמוח כאשר סובלים ייסורים נוראים, זה למעלה מהשגתנו ומערכנו. אבל מצינו בגמרא (ערכין טז, ב) "עד היכן תכלית יסורין, אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו וכו', אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין וכו', אפילו נהפך לו חלוקו וכו', אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים". ישנם גם יסורים פעוטים, משהו שלא הולך בדיוק לפי התוכניות, עשינו פעולה והיא לא היתה כפי המתוכנן, או שאנו צריכים לחזור ולעשות אותה. גם זה נחשב יסורים, ויסורים כאלו יכולים אנו להתאמץ ולקבל בשמחה ובאמונה שהכל מאת ה', ולעבוד את ה' באהבה למרות הצער והעגמת נפש, וכך נזכה להשיג איזו אחיזה במדרגה גבוהה זו לפי ערכנו.